ביקורת ספרותית על ימים של דם ואור כוכבים - בת העשן והעצם #2 מאת לייני טיילור
ספר טוב

---

בזמן האחרון הבחורים בספרים נשמעים כמו חיות מחמד יותר מאשר בחורים, גברים, או כל דבר חיי אחר. כלומר; תראו את פיטה מ"משחקי הרעב”, כולו חמוד וטהור ולא גברי. תראו את סטפן מ"יומני הערפד”, כולו ריק מתוכן ומגבריות. תראו את אדוארד מ“דמדומים”, כולו גופה מאופרת ומחרידה שאני לא אתחיל בכלל לחשוב לדבר עליה בגוף זכר, כי אין לה נשמה (זה לא ערפד, זה זומבי מנצנץ).
לא הרבה מהספרות האחרונה מתעמקת במקום הזה, בו האמרה של אליינה הסתומה (“בנים הם כלבים") לא נכונה. לתחום הזה הגיעה (חוץ מהספר הזה) רק קסנדרה קלייר המקסימה עם סדרת בני הנפילים. שיוצא לי הרבה להשוות לספרים פחות טובים (ויש הרבה מאוד).

בחזרה למסלול. כמו ששמתם/ן לב, בנים בספרים הם פלסטלינה. אפשר לשחק ולעצב אותם כמה שתרצי, והם ימשיכו להיות שם.
קחו לדוגמא את סילבן (“תיכון לילה”), אם לא שמתם לב, הסופרת התעללה כהוגן בדמות האומללה (להיות בטופ 10 של הדמויות השנואות עליי זה באמת הישג, והתעללות), והיא עדיין חיה בסוף הספר השני. ואני מצטערת, זאת לחלוטין לא ההחלטה של הקוראים. אם זאת הייתה, אז "ביי-ביי, סילבי”.
בניגוד לסילבי, שהחליט להיות מניאק, הנה דוגמא מכובדת (טוב, לא כל כך).
בכל מקרה, בואו נגיד, 'ביטוי גבריות' (?) אחד. ג'ייס ("בני הנפילים") לחלוטין שונה משאר הבנים ומבטא את זה כך – הוא עוקצני, מתנגד לגיבורה, מסווה קנאה (או כל רגש אחר) מאחורי טמטום מצוי (אתם חייבים להודות שזה נכון), הוא פזיז, הוא לא שקול בשיט, והוא עדיין דמות נהדרת. הוא לא בוגד במי שהוא אוהב, אבל מוצאים אותו לפחות עוד פעם אחת בסצנה אינטימית עם מישהי אחרת בספר, ומה שגם, הוא לא מהסס לגרום לה להרגיש כמו ילדה קטנה.
אז בספר הקודם הסופרת מבטאת את הגבריות של הבחור העל טבעי בצורה אחרת; בבגידה. אני אמנע מספויילרים ואגיד שהבגידה הזאת קצת מיוחדת. אומנם הוא רגיש יתר על המידה, ואוהב את הדמות הראשית באותה צורה פראית שככל שאר דמויות הבנים חולקים לאחרונה (גם ג'ייס), אבל החסד הזה, שעושה אותו יותר אנושי (אירוניה), יותר... בחור, אני מניחה, משפר מאוד את הדמות ואת איכות הספר והרומן הדביק-מידי הזה.
וכן, מודה, זה דביק.
הבגידה הזאת גם גורמת לו להתנהג באטימות "בחורית" שכזאת. משמע, כמו גבר ולא אישה, כשהדברים עולים לפני השטח.

ונחזור לביקורת – אני חייבת לשבח את הסופרת על העובדה שהבחור עם מאפיין של... בחור. זה באמת היה מקורי, ובאמת גרם לי לחשוב שאנחנו מתעסקים עם בחור ולא בחורה בתחפושת.
אוקיי, נקסט.

קודם כל, אני חייבת לציין - איזו פאשלה. העולם פשוט לא עושה חסד עם הספר הזה. הספר הראשון, “daughter of smoke and bone” - "בת העשן והעצם" - היה עם שם נהדר וכריכה נהדרת, אם כי הרבה יותר טובים באנגלית, כמו תמיד.
“days of blood and starlight” - "ימים של דם ואור כוכבים" זכה *גם באנגלית* לשם נורא, וגם לכריכה זוועתית. אם זה לא היה ההמשך, אני מתחייבת שלא הייתי קוראת אותו (אם כי באנגלית, אני מבטיחה לכם שהכריכה הייתה יפהפייה – (http://4.bp.blogspot.com/-fSlCvY8ifZQ/UFkmlBugP1I/AAAAAAAANOc/NY6mlWfrDYA/s1600/days+of+blood+and+starlight.jpg).
מה שגם. גיליתי שהסופרת צבעה את השיער לורוד. אומנם זה לא הצבע שלי, אבל הייתי צריכה לצפות משהו כזה. באמת. עם דמות ראשית שהשיער שלה כחול? לגמרי הייתי צריכה.

בספר הקודם הסופרת הביאה לנו ספר נהדר ומקורי, כשנכתב על מקום מקורי, עם דמות ראשית בעלת שיער כחול, ושאר דמויות נהדרות כחברות שלה שהדמות הראשית, במפתיע, לא נוטשת כשסיפור האהבה מתחיל להתחמם, וחותמת את הספר בנקודת שיא מפתיעה במיוחד. אני לא עומדת לגלות את עלילת הספר ולא לתמצת אותה בתקציר. נראה שהסופרת הבינה טוב מאוד שלספר משהו מהעלילה יהיה עוול לתקציר, והחליטה להימנע מכך. וחוץ מזה, אני לא בטוחה איך לספר את זה.

אתם יודעים מה אני באמת שונאת בספרים? שהספר הראשון מצוין, והשני מכניס את הדמות הראשית למצב חסר אונים ואת הקורא לדיכאון. זה כאילו הסופר מחליט "בואו נתעלל בקוראים!”. זה באמת נורא, ולפעמים ממש חסר תועלת. כשהגעתי לעמוד שמונים ושמונה ונשארתי עם ההרגשה המעיקה כבר התחלתי לחשוב לעזוב את הספר בצד, אבל להתקדם קודם עוד קצת כדי לראות שאני לא עוזבת אותו סתם. ההתקדמות הזאת הייתה הצעד הכי חכם שעשיתי לאחרונה (חופש לא טוב למוח שלי), וגיליתי שהספר חוזר להיות טוב וקולח כקודמו. אם כי יותר אפל.

אתם מבינים, הספר הקודם היה צלול לחלוטין מדיכאון. ואז הספר הזה בא, עם ההתחלה המצחיקה לחלוטין שלו. (…
"בבקשה תגיד לי שאתה צריך להשתין."
"מה? לא. אני לא צריך. אל תבקשי אפילו."
"בחייך. הייתי עושה את זה בעצמי לו יכולתי, אבל אני לא יכולה. אני בת."
"אני יודע, החיים לא צודקים. אבל בכל זאת אני לא מתכוון להשתין על החבר-לשעבר של קארו בשבילך."
"מה? אפילו לא התכוונתי לבקש את זה ממך." בקולה ההגיוני ביותר הסבירה סוזנה: "אני רק רוצה שתשתין בתוך בלון כדי שאוכל להפיל אותו עליו."
"אה." מיק העמיד פנים שהוא שוקל את זה למשך שנייה וחצי בערך. "לא.")
אם מישהו יכול להביט לי בעיניים ולומר שהוא לפחות לא חייך בגלל זה, אז הוא צריך לעבור סריקת הומור דחופה. באמת.
בכל מקרה, ההתחלה המצחיקה שלו משתי דמויות נהדרות; מיק וסוזנה, שקטפו אצלי לפחות שני כוכבים לספר הזה (הם זוג כל כך מקסים). ואז לדמות אחרת, פחות חיובית, ולאחר מספר פרקים, לדמות שכל כך השתוקקתי למצוא ולדמות שהכי דיכאה אותי. עבר זמן ארוך עד שהיא התאוששה, וזה היה מאוד מעיק. אבל אל תתנו לזה לעצור אתכם; כי הספר הזה מקסים.

אל תתנו למגרעות שלו לעצור אותו; הדמויות מקסימות ואמינות. הרעיון מעולה. קארו היא דמות ראשית נהדרת, עקיבא הוא דמות מפתח (מהסקת המסקנות שלי, לפחות בספר הקודם) מקסימה, וסוזנה ומיק משתלבים נהדר בתור דמויות משנה.
הדמויות, כעיקרון, גם לא מושלמות. יש להן חסרונות והן מאוד אמינות. באמת שלא ראיתי ספר כזה טוב הרבה זמן.

חוץ מזה, הסופרת יודעת לכתוב, והספר גם מתורגם מצוין. לא ראיתי בעיות בתרגום או משהו בסגנון. וזה מה שכמעט גרם לי לבכות – בלי שפה ילדותית, בלי ריבוי סימני קריאה (אני בכלל לא זוכרת שהיה שם אחד כזה. שזה טוב! :'), בלי כל השטויות הילדותיות האלו שיש לפעמים לסופרים שזה כיף לקורא לדפוק את הראש בשולחן ולכן הם יגרמו לזה. *נהמה*

אז הספר קיבל ארבעה כוכבים – הפחתתי אחד בגלל ההתחלה היותר מאוחרת של הספר, אבל הוא מצויין.

וזהו. זה הסוף של הביקורת.
וויר אלללל אין דיס טוגד'ר להלהלהה~~

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על ימים של דם ואור כוכבים - בת העשן והעצם #2