אני לא אוהב את קארבר. ואולי אני כן , אני כבר לא בטוח. ובכלל על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה לסופר?
כמעט כל הסיפורים בספר הזה היו על גברים כבויים בסביבות גיל ה40 שנוהגים\או נהגו לשתות , עד כדי כך שאפשר היה להרכיב ספר על דמות אחת שעליה עוברים הסיפורים השונים. רוב הסיפורים מתארים סצנה מסוימת בחיים וכמו אצל מורקמי ( ראה ביקורת קודמת ) רובם מתחילים בנקודה מסוימת ומפסיקים בנקודה כמעט אקראית. אולם לעומת מורקמי הסיפורים פה מאוד ריאליסטים . טיפה מדי ריאליסטים בשבילי. יש ברבים מהם רמז לאלימות , כזאת שמבעבעת מתחת לעור , כזאת שמגיעה מתסכולי החיים ו\או מגברים ששותים. ברובם היא לא מתממשת או מתממשת בצורה אחרת מהצפוי אבל באחד היא מתממשת בצורתה הגולמית כאילו מראה איך זה היה יכול להיות באחרים.
סיפורים על שולי החברה ( ובעיקר שולי החברה האמריקאית ) הם לא כוס התה שלי. אכן יש חשד לאליטיסטיות אבל אני באמת סתם ברחן. קריאה בספרים מכניסה אותי לעולם אחר ובדרך כלל לא בא לי לשחות בסחי האמריקאי של שכרות , אטימות , אלימות והתפוררות של מערכות יחסים. וזאת הסיבה שאני לא אוהב את קארבר. אבל משהו כמו באהבות של קארבר חלחל פנימה וחדר מעט את האטימות של הטעם שלי כלפיו ואם בתחילת הספר הייתי בטוח שלא אחזור לבקר אותו בעתיד , עכשיו אני כבר לא בטוח. זה מסוג הספרים שטעמם משתבח אחרי הקריאה והאמת היא גם שהחצי השני של הסיפורים טוב יותר מהראשון או אולי זה השילוב של הקריאה עם מורקמי שהטה את הכף.
עד ריקוד האדמה של מורקמי ,קראתי את הספר בין ספרים אחרים. כמו שעושים עם פולי קפה בין טעימות יין עד שהגעתי לסיפור " תגיד לנשים שאנחנו הולכים ", אז נזכרתי שהסרט "תמונות קצרות" של אלטמן מבוסס על סיפורים של קארבר. יש 3 סצנות שאני זוכר מהסרט – אחת מהן אפילו השפיעה על החלטה בחיי: ג'וליאן מור מגהצת בלי תחתונים , ג'ניפר גייסון לי אוכלת בננה ,מטפלת בתינוק ובלקוח טלפוני ומה שקורה במערה. אני ידעתי לאן הסיפור לוקח ולא רציתי לקרוא אותו ושם נתקעתי עד שהגיע מורקמי. ( אני בכוונה לא מפרט ).
כשמדברים על "מתחילים " ראוי לדבר גם על עריכה. ניסיתי למצוא מה ההיסטוריה של העריכה ומצאתי את המאמר בסוף הביקורת. לא קראתי את " על אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה" שהוא אותו קובץ סיפורים אשר נערך על ידי גורדון ליש. יש האומרים שליש עשה עבודה טובה ויש הטוענים שהוא חתך את הסיפורים בבשר החי עד שהם היו יותר שלו מאשר של קארבר. אני לא יכול להשוות ולכן אין לי דעה בנושא, אבל בפתיחת הספר מצוין שקארבר לא אהב את העריכה ואלו הסיפורים כמו שהוא כתב אותם כמעט ללא עריכה, ועם זה יש לי מעט בעיה כי ניכר בהרבה מהסיפורים שעריכה מסוימת הייתה נדרשת ובהחלט הייתה יכולה לשפר אותם. איני סופר ואיני עורך אבל גם מבלי לדעת כמה מעורב עורך במוצר הסופי אבל אני חושב שיש חשיבות לסימביוזה בין סופר לעורך ואני לא בטוח עד כמה היינו נהנים מספרים אם היינו מקבלים אותם במצבם הגולמי. בספר זה בכל אופן , חוסר יד עורכת מורגש.
ולסיכום המומלצים:
הסטוץ – היה הסיפור הראשון שממש אהבתי. הטוויסט בעלילה גרם לי לחשוב עליו רבות.
לו יהי רצון מלפניך – הוא הסיפור שהכי אהבתי . והאהבה שבו היא אולי הכי מיטיבה.
אני עדין חלוק בדעתי עליו אבל הטעם שהספר משאיר הוא לגמרי מר.
http://musaf-shabbat.com/2013/05/31/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%94%D7%9F-%D7%A7%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%9A/

















