ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 31 ביולי, 2013
ע"י זה שאין לנקוב בשמו
ע"י זה שאין לנקוב בשמו
"ברווזוני פצפוני"- כך מכנה אישה זקנה ושברירית ("אני צריכה פיפי), את בנה- רוצח שמתעלל בקורבנותיו בדרך מקורית ומתוחכמת, שגם לי יש מה ללמוד ממנה כמה דברים... תחילה הוא שולח לקורבן (במקרה שלנו:מרק מלרי) פתק שבו הוא מסביר לקורבן שהוא מכיר אותו כל כך טוב, עד שהוא יודע על איזה מספר הקורבן חושב... הקורבן חושב על מספר כלשהו מבין רבים (במקרה שלנו:658- "לך ולי יהיה מפגש מהנה מר שש חמש שמונה"), הקורבן חושב על מספר ופותח מעטפה נוספת שמגיעה יחד עם המעטפה הקודמת ושם הוא מגלה שהרוצח ניחש את המספר שעליו הוא חשב!!! כמובן שלאחר מכן, כדי להדגיש עד כמה עצומה בהיקפה ההיכרות של הרוצח עם קורבנותיו, הוא מתקשר אל הקורבן ומראה לו בשידור חי עוד איזה טריק משוגע.
ואחר כך... אחר כך מגיעים השירים ("אתה כותב שירה כל כך יפה") השירים שטומנים בחובם איומים... ולאחר מכן... לאחר מכן, מגיע רגע השיא... הרצח- בשלב זה הרוצח כבר יודע שיהיו שוטרים, לכן הוא מנסה לבלבל אותם... להשאיר "בטעות" מספר חפצים וראיות שאין בהם אף כל סימן לטביעת אצבע, וכך הוא בעצם אומר:"אתם השוטרים, לא שווים כלום".
גם למרק מלרי יש אותה בעיה וכבר בשלב השירים הראשונים, הוא נכנס למשרדו (או ביתו) של דייב גרני- בלש שיצא לגמלאות, ומבקש ממנו לפתור את החידה- אך התעלומה רק מסתבכת...
בעקבות הרצח של מרק מלרי, מתברר שיש לרוצח עוד כמה קורבנות בכוונת: מתבודד תמהוני, מפקח משטרה שיכור ושוטר שבא להגן על הקורבן הבא...ודייב גרני עצמו!
התעלומה הולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה לרגע שיאה וכושרה: הסוף המפתיע!
לא היה לי הרבה מה לצפות מספר תעלומה ובלשות, כי אני לא ממש מתלהב מהז"אנר אבל הספר הזה, דומה ככל שיהיה לכל אותם הז"אנרים, הספר הזה מעלה על כולם, ובגדול!
אבל, היי! למה רק דברים טובים??? יש בו גם חסרונות. והנה משהו שלא אהבתי לדוגמא: לעתים, אבל רק לעיתים, ורדון מגזים בתיאורי רגשות דמויות ומקומות יתר על המידה וזה די מעצב- אבל לא נורא, זה נסלח. כי בכל מקרה כשתקראו את הספר הזה תרגישו כוכב עולה בשמי הז"אנר...
מומלץ בחום. (אבל לא רק...)
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
