ביקורת ספרותית על חוצפה - קריאה נועזת ליהודי ארצות-הברית לעמוד על זכויותיהם מאת אלן מ. דרשוביץ
ספר בסדר

---

אחד הפרקים שתפסו אותי בספר היה הפרק העוסק ביונתן פולארד (המחבר שימש כפרקליטו ואף נפגש עמו).
"אני משוכנע כי יהודיותו של ג'ונתן פולרד והעובדה שריגל לטובת המדינה היהודית הם הגורמים החשובים ביותר שיש בכוחם להסביר את הפער, שאינו ניתן להסבר משום נימוק אחר, בין העונשים המוטלים בד"כ על מי שמרגלים לטובת בעלות-ברית לבין העונשים הדרקוניים שהוטלו על ג'ונתן ואן פולרד. יכול להיות שאף לא אחד מן התובעים או מן הסוהרים הוא אנטישמי, או אנטי-ציוני, אבל ניתן לקבוע בהגינות כי "השורה התחתונה" של היחס המפלה שקיבלו בני-הזוג פולרד היה יחס אנטי-יהודי".

הקטע המצוטט לעיל מופיע בסוף הספר, שהוא למעשה אוסף ענק של דוגמאות שמוכיחות את מה שכולנו (או לפחות אני), יודעים: אל יהודים מתייחסים אחרת. תקראו לזה אנטישמיות, תקראו לזה יודו-פטיה כמו שהמחבר מציע, תקראו לזה אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות, אבל איך שלא תקראו לזה, זו תופעה שלא ניתן להכחיש. והיא התקיימה וקיימת וגם תמשיך להתקיים אפילו באמריקה ידידתנו הנאורה.

טוב, זה לא חדש לכם, אלא שהמחבר מציע כאן נקודת מבט חדשה. ציטוט מהמבוא (יהיו הרבה ציטוטים):

"ליהודי אמריקה צריכה להיות יותר חוצפה... חרף ההצלחה הגלויה שלנו, בתוך-תוכנו אנו רואים את עצמנו כאזרחים מסוג ב', כאורחים בארצו של עם אחר... האם יהודי אמריקה הם באמת אזרחים מסוג א' של אומה זו, שלה תרמו כה הרבה, או שמא רק הצלחנו להשיג מידה רבה יותר של סובלנות משהעניקו "אומות מארחות" אחרות ליהודים אחרים לכל אורך ההיסטוריה?...
אם אנו אמריקנים מסוג א', מדוע מציק לנו כ"כ מה חושבים עלינו באמריקה? מדוע נראה כ"כ לא סביר שבארצנו יהיה נשיא יהודי? ... מדוע מאשימים רק אותנו בנאמנות כפולה כשאנחנו תומכים במדינת ישראל? ומדוע נתונה דווקא ישראל לביקורת דקדקנית וקפדנית ולמוסר כפול, ומדוע היא נתבעה לקיים התנהגות מוסרית ברמה שאינה נדרשת משום אומה אחרת?..."

בהמשך המבוא הוא מצטט את דבריו של פרופ' מהאוניברסיטה העברית:
"בפרשת פולרד צף ועולה עכשיו משהו עמוק יותר: מעין עצבנות, חוסר ביטחון ואפילו התרפסות מסוימת מצדה של קהילת יהודי אמריקה, הנוגדים את ההשקפה המקובלת שיהודי אמריקה מרגישים חופשיים, בטוחים ולא נרדפים בחברה פתוחה ופלורליסטית...
אבל האמת שבדבר פשוטה למדי: אתם, באמריקה, אינכם שונים כלל מיהודים בצרפת, בגרמניה, בפולין, בברית-המועצות ובמצרים. הגולה שלכם שונה - נוחה, מרופדת בהצלחה ובעלת מוניטין. ובכל זאת זוהי גולה... מסתבר עכשיו שאולי אמריקה בכל זאת אינה הארץ המובטחת שלכם".

ואלו דבריו של המחבר כתשובה:
"עם כל הכבוד הראוי, פרופ' אבינרי אינו מבין את אמריקה. אנחנו עצבניים, לא בטוחים ואולי "מתרפסים", אבל אנחנו שונים מיהודי צרפת, גרמניה... מקור העצבנות, חוסר הביטחון וההתרפסות שלהם היה בד"כ חיצוני. הם היו באמת אזרחים מסוג ב', אורחים בארצו של מישהו אחר. מקור העצבנות שלנו הוא בעיקרו פנימי..."

מובן שהמחבר יודע שחוסר הביטחון הזה הוא כתוצאה של היסטוריה עקובה מדם שלימדה את היהודים שהם אזרחים סוג ג' במקרה הטוב, או שהם לא אזרחים, במקרה הרע, אולם - "אחד המסרים העיקריים בספר זה הוא שהיום, מאה שנה אחרי שהיהודים הגיעו אל חופי אמריקה בהמוניהם, הגיע הזמן שנסיר מעלינו את המעמד של סוג ב' שעטינו על עצמנו..."
מטרת הספר היא קריאה ליהודי אמריקה לאמץ את מידת החוצפה. להגדרתו, חוצפה היא "תעוזה, דעתנות ונכונות לתבוע מה שמגיע".

איני מתנגדת לקריאה הזו. אבל לצערי אני גם לא מאמינה ש"עמידה דעתנית על השגת מעמד מסוג א' בין השווים לנו" תפתור את בעיית האנטישמיות. פשוט כי אני מאמינה שזו בעיה בלתי-פתירה שתמשיך להתקיים כל עוד אנחנו ממשיכים להתקיים. וכיוון שאני מאמינה בהבטחה שעמ"י לא יחדל להתקיים - ההמשך ברור. שלא תבינו לא נכון, אני בעד לעמוד על הזכויות שמגיעות לנו ולמחות נגד כל עוול שנעשה ליהודי בשל יהדותו, אבל גם דור שלם שיחונך להיות חצוף לא ישנה את "הקנאות החשוכה העיקשת ביותר בהיסטוריה".

כאמור, הספר מופנה ליהודי אמריקה, אך גם אני מצאתי בו עניין. היה מעניין לקרוא על יהדות אמריקה מנקודת מבטו של דמות ציבורית ידועה המעורה היטב בחברה האמריקאית ושיחד עם זאת מצהיר ש"יהודיותי היא חלק חשוב ביותר מחיי". לא מדובר בסתם אזרח פשוט. פרופ' דרשוביץ הוא מעורכי הדין הטובים בעולם ובין לקחותיו ידוענים רבים (כדוגמת או ג'יי סימפסון, יונתן פולארד,מאיר כהנא ועוד). כמו כן מוזכרים שורה של אנשים מפורסמים (לדוג' נעם חומסקי שלא מזמן למדתי עליו בקורס אוטומטים) שלמחבר היה קשר אתם במישרין ובעקיפין כחלק מפעילותו למען זכויות האדם. מן הספר המחבר מצטייר כרובין הוד בגלימה שחורה.

לראשונה נחשפתי גם לפניו הפחות יפות של הדוד סם. תקרות שקבעו האוניברסיטאות היוקרתיות על מספר הסטודנטים היהודים שיכולים להתקבל, אפליה במשרדי עורכי-הדין הגדולים בוול סטריט ועוד כמה תופעות מרגיזות בסגנון. תופעות אלו הופכות לזניחות כשזוכרים מה עלה בגורלם של יהודי אירופה באותה תקופה, וחשבתי לעצמי ש"טוב, כסף קטן, שיגמר רק בזה". אבל לזה בדיוק התכוון המחבר כשדרש חוצפה. [כמובן שהיום המצב טוב בהרבה]

ואם הזכרנו את השואה, הרי שהיא נוכחת ברקע או בקדמה לכל אורך הספר. אתייחס לנקודה אחת: המחבר מגנה את אוזלת היד שגילו המנהיגים היהודים באמריקה בזמן המלחמה, וגם את חוסר המעש הזה מייחס לפחד של היהודים מן הצל של עצמם. המנהיגים חששו להטריד את רוזוולט ב"בעיות שלהם", ובכך מנעו צעדי הצלה פשוטים שהיו יכולים להיות יעילים מאד, אף יותר מפיצוץ המסילות לאושוויץ. לו לחצו לפתוח את שערי המדינה ליהודים, או דרשו להפיץ חומר המסביר ליהודים שהעבודה תשחרר אותם - מהעולם הזה, היו ניצלים חיי רבים. אח"כ נהיה מאוחר מידי. חוסר רצון "לנדנד" לרוזוולט עשה לו שירות דוב ושמו הוכתם לעד כמי שיכל היה לעשות יותר ולא עשה.

וסתם מושג שאהבתי בספר ואני הולכת לאמץ- "יהודי החצר":
"התנסיתי בטכניקה הזאת של "יהודי החצר" כבר בשנותי הראשונות בהרוורד. בכל פעם שעשתה האוניברסיטה משהו הטומן בחובו אפשרות למתחים עם סטודנטים או מרצים יהודיים, טרחה ההנהלה להבטיח שיהיה לצדה לפחות "יהודי חצר" אחד. לאחר-מכן תוכל לטעון שהיהודים עצמם חלוקים ביניהם בשאלה."

===================================================================================

ת'כלס:
הציטוטים נועדו להביא טעימה מן הספר, כדי שתדעו למה לצפות. הספר מעניין אך ארוך מידי, בערך לאחר שני-שליש הפסקתי לקרוא ודלגתי רק לפרק של יונתן פולארד. המחבר חוזר שוב ושוב על עמדתו, ובשלב מסוים כבר נמאס לי. למרות זאת, הספר כאמור עשיר בדוגמאות ובמקורות, טוב למי שרוצה להעביר שיעור או לכתוב עבודה בנושא, או סתם כדי ללמוד על המחבר. החלק שעליו דילגתי מדבר בין היתר על היחס למדינת ישראל, אבל נגמרה לי כבר הסבלנות.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על חוצפה - קריאה נועזת ליהודי ארצות-הברית לעמוד על זכויותיהם