~ספויילרים~
ציפיתי ליותר.
הספר הזה, ששמעתי עליו כל כך הרבה- על המוזרות שלו ועל הפנטזיה הטהורה שבו, על הדמויות המרשימות- פשוט אכזב אותי.
אל תטעו- כשהתחלתי לקרוא אותו הוא באמת נראה ככה, בגלל שחיבבתי את הרעיון העלילתי ואת קארו, שהייתה דמות יצירתית ועצמאית. היא הייתה דמות... שונה. לא בדיוק אחת שהתחברתי אליה, אבל הערכתי אותה ואת שיערה הכחול. תמיד רציתי שיער כחול, או אולי ירוק.
והיו גם החברים של קארו, סוזנה ומיק, שהיו זוג כל כך טוב ודמויות כל כך נחמדות ומעוררות השראה שלמען האמת, יכלו לשחק את תפקיד הדמות הראשית טוב יותר מקארו.
בכל מקרה.
קארו, סוזנה, מיק, בית הקפה, המשפחה של קארו, הקסם והשיניים- הכל היה כל כך יפה. כל כך שונה. עולם פנטזיה שהייתי מוכנה לגור בו. הרפתקאות שלמרות שלא פירטו עליהן בכלל, הייתי שמחה לחוות. וקסם. כל המחשבה שנתנו לקסם ולעולם הכימרות.
הכל נהרס ברגע שהעלילה הגיעה לשיאה.
רציתי סיפור פנטזיה טוב ויוצא דופן. לא קראתי ספר פנטזיה איכותי מאז "האימפריה האחרונה". חיפשתי משהו מיוחד שיכול להציע לי סיפור שאני יכולה לקנא בו. עלילה ורקע שבנויים כל כך טוב עד שכמעט אשנא את הספר. משהו שאני אוהבת וכמעט רוצה שלא לאהוב. במקום זה קיבלתי סיפור שכל כך רציתי לאהוב, אבל אני פשוט לא יכולה.
אני לא אגיד שזה קרה בגלל עקיבא. למרות שהוא חלק גדול מאוד מהסיבה שאני לא אוהבת את הספר הזה, הוא לא הסיבה היחידה.
כלומר, כן- נמאס לי מדמויות טראגיות חסרות פגמים. במיוחד אלה עם הגוף המושלם- נראה שסופרים של ספרי נוער חושבים שגוף שרירי, חטוב ושזוף הוא הדבר היחיד שיכול להיחשב "יפה" (בעוד נשים מתוארות קטנות ושבריריות, כאילו נאסר על כך שיהיו גבוהות או שריריות, או אפילו קצת שמנות). חוץ מזה, נראה שכל האישיות של עקיבא בנויה על איך שהוא נראה, בגלל שזה באמת הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני רואה בו שגם הדמויות רואות. מאיפה הן הסיקו את כל שאר הדברים לגבי האישיות שלו- אין לי מושג.
אבל מה שבאמת הרס לי היה...
איך לומר?
חוסר התזוזה. מבחינה עלילתית ומילולית כאחד. יותר מחצי ספר מדברים על המה-שמה שעקיבא פעם אהב, בעוד לא טורחים להכיר לנו את הדמויות המשניות יותר, או להרחיב אופקים וליצור קו עלילה שלא מתבסס על אהבה רומנטית. אני רוצה לדעת יותר על עולם הכימרות ועל העולם של המלאכים, ולא לקרוא על מה-שמה המושלמת שנתנה לעקיבא ללקק אותה. אני רוצה לדעת עוד על האכזריות ועל היופי, ואני רוצה לראות ולחוות את הקונפליקט בין שני העולמות ואני רוצה שעוד דמויות חוץ מעקיבא יופיעו בגלל שהייתי מעדיפה לקרוא על כל אחד אחר. כל אחד. כלומר, היה קל יותר להתחבר לסיפור הרקע המופרך של קארו יותר מלזה של עקיבא, והיא הייתה נסיכה לשעבר שמתה וחזרה לתחייה בלי שום זיכרון מעברה הטראגי (מה-שמה, למקרה שתהיתם). זה אומר הרבה.
אהבתי את ה"רעיון" של קארו. שיער כחול, אומנות, גודלה על ידי כימרות, מבדילה בין סוגי שיניים, יוצאת למשימות משונות ולא מוסברות בשביל המשפחה שלה. אבל היא כל כך... מושלמת. כולם אוהבים אותה, אין לה מגרעות, אפילו יש לה סיפור עבר קסום ומיותר לחלוטין שהספר היה יכול להסתדר בלעדיו. בעצם, הספר היה יכול להיות טוב יותר בלעדיו, בגלל שהוא רק מוסיף על כך שהיא כל כך מיוחדת, וכל כך... דמות ראשית.
אחד הדברים שהופכים ספר לטוב הוא השוויון בין הדמויות. דמויות משניות צריכות לחשוב ולהתנהג גם הן כאילו הסיפור סובב סביבן, והתפקיד המרכזי לא אמור להיות כל כך... ברור. לא הכל חייב להסתובב סביב קארו, לא כל שיחה חייבת להתמקד בה, לא כל דמות חייבת להעריץ אותה ולחשוב עליה כל הזמן.
וכאן נכנסים סוזנה ומיק.
אז כן, הזכרתי בהתחלה שהם היו דמויות טובות שלא קיבלו מספיק יחס, מה שממש חבל. אבל במובן מסוים העובדה שלא התייחסו אליהם הפכה אותם לדמויות טובות יותר. לדוגמא, בואו נסתכל על הדמות האהובה עליי:
סוזנה.
לא היה שום ניסיון לגרום לה להיראות שונה, מיוחדת, או טובה יותר מאחרים. במקום זה, הסופרת גרמה לה להיראות אנושית. אין בה שום דבר מיוחד, אבל יש בה כל כך הרבה דברים שהופכים אותה לדמות מדהימה. ושלא כמו לקארו, היא מלאה בפגמים ובאישיות שלה יש הרבה גורמים שונים.
היא כועסת, היא אגרסיבית, היא לא מוותרת בקלות, היא יצירתית, היא חברה טובה, היא מתעצבנת מהר, היא נותרת טינה, מתלוננת הרבה ועקשנית, כשמצד שני היא אוהבת לדבר על בנים ומפחדת לגשת לבחור ההוא עם הכינור שהיא רוצה להכיר. סוזנה הייתה לצידה של קארו לאורך כל הדרך, גם כשהיא לא ידעה מי היא, גם כשקארו סירבה לספר לה. ובסופו של דבר, כשקארו נמצאה פצועה ובוכה, סוזנה הייתה לצידה וניחמה אותה, דורשת ממנה להפסיק לשקר לה ולספר לה מה לעזאזל קורה.
גם מיק, למרות שהוא לא הופיע הרבה, הראה תכונות "רגילות" שהשאירו אותי שפויה במהלך קריאת הספר- למרות שאני לא מצליחה לנקוב באף אחת מהן כרגע (בגלל שעבר יותר מדי זמן מאז קריאת הספר או בגלל שלא טרחו להכניס אותו ליותר מארבעה פרקים?). אבל זה לא בדיוק משנה, בגלל שמה שגרם לי להתאהב בדמות של מיק הייתה האהבה שלו לסוזנה והאכפתיות שלו לה ולקארו. בדיוק כמו סוזנה, הוא תמיד היה לצידן, ולמרות שהוא וסוזנה לא יצאו יותר מדי זמן (כמה חודשים, אם אני לא טועה) היה ברור שהוא אוהב אותה.
הו, ולמקרה שלא עליתם על זה, הוא היה הבחור עם הכינור.
ו... זהו. שני אלה היו הדמויות הטובות היחידות בכל הספר המעצבן הזה שעדיין חיות. לכל השאר אפילו לא מגיע שאזכיר אותן.
You either die a good character or you live long enough to become a bad one.
טוב, נראה לי שאסיים את הביקורת הזאת. התלוננתי מספיק, ולקח לי יותר מדי זמן לגמור את הדבר הזה (כתבתי את הביקורת במשך חודשיים בגלל מחסום הכתיבה הנוראי הזה. אה, זה היה מתסכל).
האם אני ממליצה?
לא. זה די ברור מאליו.
הרעיון המדהים שהתקלקל בגלל העלילה השטחית אכזב אותי יותר מדי מכדי שבכלל אחשוב על האפשרות לתת לכם לעבור את הסבל שאני עברתי. אבל אני מניחה שאני נחמדה מדי ואני לא יכולה לשלול דעות של אנשים אחרים, אז מי יודע- אולי תאהבו את הספר בכל מקרה.
