ביקורת ספרותית על איך בטלה (בוטלה) המתמטיקה מאת אביעד קליינברג
בזבוז של זמן

---

לכל אדם יש אוסף תגובות קבועות שהוא מקבל כשהוא מספר לאחרים במה הוא עוסק. איתרע מזלי ותחום העיסוק שלי סוחט מאנשים הצהרות רגשיות עזות. כל מי שמתכונן לספר לי, בתגובה לרשומה הזאת, עד כמה הוא שנא, או לחילופין (נדיר, אך קיים) עד כמה הוא אהב מתמטיקה, מתבקש לרדת מהנושא. האמת? באמת-באמת באמת? לא מעניין אותי. לא ממש אכפת לי איך שנאתם את המורה לחשבון בכיתה ג' או איך אהבתם את המקצוע בכיתה י' אפילו שעשיתם רק שלוש יחידות. אבל זה כל התגובות שאני מקבלת. תמיד. כמו קייט שכטר שמנסה לא לומר לדירק ג'נטלי את כל מה שאנשים אחרים נוהגים לומר לבלש פרטי, וכושלת בזה. יש כנראה אינסטינקט קבוע, בלתי נשלט, לשמוע "אני עוסקת במתמטיקה" ולהגיב מיד "איך שנאתי".

אבל אלה בעיות של סמול טוק עם אנשים שממילא אין לי חשק ורצון להכיר. הבעיה הגדולה יותר היא עם חברים וקרובים, שמתעקשים לעצבן אותי בכוונה. כך אחי: "אבל מה אני אעשה עם זה?". אני לא יודעת, תלוי מה תרצה להיות. "אה, אני אהיה מעצב גרפי. לא צריך מתמטיקה" (נחשו מה היתה המשימה הראשונה בתרגיל הראשון בסמסטר הראשון בלימודי עיצוב תעשייתי, ואם היה אפשר לבצע אותה בלי ידיעה עמוקה של טריגונומטריה מרחבית. נו). וכך הגיע אלי הספר הזה, דרך מורה-עמית, שרצה לעצבן אותי.

הרבה ספרים מקבלים כותרות על דרך השלילה והפרדוקס. לדוגמה "אני שונא מתמטיקה" הוא ספר נהדר ומקסים שמלמד את הדברים היפים באמת שהמתמטיקה מראה למי שנעצר להתבונן. לכן חשבתי שגם הספר הזה שייך לאותה סוגה, ולקחתי בשמחה. ומה מצאתי? בדפים קטנים, באותיות גדולות ומנוקדות להפליא, סיפור טפשי וחסר פשר.

אם יום אחד אפגוש את אביעד קליינברג, ואתעניין בעיסוקו (פרופסור להיסטוריה) אוכל לומר לו בשמחה כמה שנאתי היסטוריה בתיכון. וגם לדווח, שעל אף כל התחזיות של המורה שלי בכיתה י"א, מאז שסיימתי את התיכון ועד היום לא יצא לי להתקל בצורך ממשי בידיעת היסטוריה. ממילא זה תחום שאף אחד לא לומד ממנו כלום. אבל אני מניחה שלא אגיד לו את זה. התבגרתי, והתחתנתי (להפתעתי הרבה) עם חובב היסטוריה. ונאלצתי להסכין עם העובדה שיש אנשים שאוהבים את הדברים האלה. באותה הזדמנות גם הסכנתי עם המציאות שבה מרבית הלימודים הינם עיוניים, ליצירת קנון תרבותי משותף. הדבר היחיד שממש שימושי ממה שלומדים, למשל, בבית הספר היסודי, הוא לימודי זהירות בדרכים. אז למה בעצם לא לבטל את כל השאר, ולתת לילדים לשחק בעונג רב ולהתפלש בבורות רבה?

אבל נעזוב את הויכוח על התוכן, כי אין כמעט תוכן. כלומר אין ממש טיעונים בעד ונגד, או עיסוק הגיוני בשאלה. כל מה שיש זה סיפור מוזר, לא אמין ולא סוחף. הייתי מרחיקה לכת ואומרת שטויות במיץ. ואולי זה ההבדל. כי כאשר פרופסור למתמטיקה מחליט לכתוב שטויות, הן לא נשארות שטויות במיץ אלא הופכות לנון-סנס חינני וגאוני בדמות אליס בארץ הפלאות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על איך בטלה (בוטלה) המתמטיקה