לכל אדם יש אוסף תגובות קבועות שהוא מקבל כשהוא מספר לאחרים במה הוא עוסק. איתרע מזלי ותחום העיסוק שלי סוחט מאנשים הצהרות רגשיות עזות. כל מי שמתכונן לספר לי, בתגובה לרשומה הזאת, עד כמה הוא שנא, או לחילופין (נדיר, אך קיים) עד כמה הוא אהב מתמטיקה, מתבקש לרדת מהנושא. האמת? באמת-באמת באמת? לא מעניין אותי. לא ממש אכפת לי איך שנאתם את המורה לחשבון בכיתה ג' או איך אהבתם את המקצוע בכיתה י' אפילו שעשיתם רק שלוש יחידות. אבל זה כל התגובות שאני מקבלת. תמיד. כמו קייט שכטר שמנסה לא לומר לדירק ג'נטלי את כל מה שאנשים אחרים נוהגים לומר לבלש פרטי, וכושלת בזה. יש כנראה אינסטינקט קבוע, בלתי נשלט, לשמוע "אני עוסקת במתמטיקה" ולהגיב מיד "איך שנאתי".

אבל אלה בעיות של סמול טוק עם אנשים שממילא אין לי חשק ורצון להכיר. הבעיה הגדולה יותר היא עם חברים וקרובים, שמתעקשים לעצבן אותי בכוונה. כך אחי: "אבל מה אני אעשה עם זה?". אני לא יודעת, תלוי מה תרצה להיות. "אה, אני אהיה מעצב גרפי. לא צריך מתמטיקה" (נחשו מה היתה המשימה הראשונה בתרגיל הראשון בסמסטר הראשון בלימודי עיצוב תעשייתי, ואם היה אפשר לבצע אותה בלי ידיעה עמוקה של טריגונומטריה מרחבית. נו). וכך הגיע אלי הספר הזה, דרך מורה-עמית, שרצה לעצבן אותי.

הרבה ספרים מקבלים כותרות על דרך השלילה והפרדוקס. לדוגמה "אני שונא מתמטיקה" הוא ספר נהדר ומקסים שמלמד את הדברים היפים באמת שהמתמטיקה מראה למי שנעצר להתבונן. לכן חשבתי שגם הספר הזה שייך לאותה סוגה, ולקחתי בשמחה. ומה מצאתי? בדפים קטנים, באותיות גדולות ומנוקדות להפליא, סיפור טפשי וחסר פשר.

אם יום אחד אפגוש את אביעד קליינברג, ואתעניין בעיסוקו (פרופסור להיסטוריה) אוכל לומר לו בשמחה כמה שנאתי היסטוריה בתיכון. וגם לדווח, שעל אף כל התחזיות של המורה שלי בכיתה י"א, מאז שסיימתי את התיכון ועד היום לא יצא לי להתקל בצורך ממשי בידיעת היסטוריה. ממילא זה תחום שאף אחד לא לומד ממנו כלום. אבל אני מניחה שלא אגיד לו את זה. התבגרתי, והתחתנתי (להפתעתי הרבה) עם חובב היסטוריה. ונאלצתי להסכין עם העובדה שיש אנשים שאוהבים את הדברים האלה. באותה הזדמנות גם הסכנתי עם המציאות שבה מרבית הלימודים הינם עיוניים, ליצירת קנון תרבותי משותף. הדבר היחיד שממש שימושי ממה שלומדים, למשל, בבית הספר היסודי, הוא לימודי זהירות בדרכים. אז למה בעצם לא לבטל את כל השאר, ולתת לילדים לשחק בעונג רב ולהתפלש בבורות רבה?

אבל נעזוב את הויכוח על התוכן, כי אין כמעט תוכן. כלומר אין ממש טיעונים בעד ונגד, או עיסוק הגיוני בשאלה. כל מה שיש זה סיפור מוזר, לא אמין ולא סוחף. הייתי מרחיקה לכת ואומרת שטויות במיץ. ואולי זה ההבדל. כי כאשר פרופסור למתמטיקה מחליט לכתוב שטויות, הן לא נשארות שטויות במיץ אלא הופכות לנון-סנס חינני וגאוני בדמות אליס בארץ הפלאות.

כשהייתי בכיתה ב' אובחנתי כדיסקלקולית ברמה מאוד קשה.
היום בהיותי בת 23 סטודנטית לתואר ראשון כבר שנה שנייה אני עדיין סובלת מאי אלו בעיות של מתמטיקה ספירה של כסף קריאת מספרים כתיבת מספרים. לא מזמן הכנתי עוגה ובמתכון היה כתוב 3/4 כוס קמח...התקשרתי לאמא שלי לשאול אותה מה זה 3/4, אף פעם לא הבנתי שברים... הכל פשוט מתבלגן בראש!

איך בוטלה המתמטיקה הייתה משאלת ליבי במשך 12 שנים ואולי אפילו יותר אם מחשיבים את תקופת הפסיכומטרי המקולל... כשקראתי את הספר הרגשתי שכתבו אותו עליי התיאורים שם של הזדגגות העיניים, המחשבות שמפליגות למרחקים כל פעם שצריך לפתור שאלה מילולית... בדיוק מה שעבר עליי :)
ספר מקסים, וכתוב בגובה העיניים של הילדים, נראה כאילו ילד כתב את הספר ולא פרופסור.
אביעד קליינברג ממש הצליח להיכנס לראש של הילד.
ספר מומלץ ביותר לכל שונאי המתמטיקה באשר הם!

ראיתי את הביקורות שכתבו כאן וחייכתי לעצמי. כמו שחשבתי, אף אחת מהן לא הייתה ביקורת שכתב ילד (הספר מנוקד ומיועד בבירור לילדים קטנים). בני, שמתעמת עכשיו עם מוראות לוח הכפל, שאל את הספר מהספרייה רק בגלל השם המבטיח אבל הניח אותו בלי לסיימו. קראתי בעצמי והבנתי אותו - הספר מנהל מעל ראשו של הילד (ולא בגובה עיניו) שיחה עם המבוגרים שבסביבה. בקיצור, הספר יגרום הנאה למבוגרים שזוכרים עדיין את שיעורי המתמטיקה בחרדה וישמחו להזדהות עם מישהו שכנראה התקשה בלוח הכפל אך הצליח בכל אופן להפוך, כנראה בניגוד לנבואות המורים למתמטיקה, לפרופ' להיסטוריה...