ביקורת ספרותית על ספר במדבר - דעת מקרא מאת יחיאל צבי מושקוביץ

---

**********************
לסברתי אדם שמתלבט בדרכו עדיין הוא הולך, ואין לו כל אפשרות לעצירה. גם כשאנו עוצרים הזמן ממשיך בשלו. לא קמה החניה ולא תקום, את המנוע האנושי אי אפשר לדומם. ומה שלא עובר אצלינו במהלך היום דואג לפקוד אותנו בחלומות הלילה כך שאפילו את עצמינו לעולם לא נחמיץ.

מזווית עינינו שרואה רק מה שהתורה מעידה לנו, זמנם של בני העֶבר העברי בני ישראל נעצר. הוא נעצר לא בגלל אלוהים שהרי אפילו אלוהים לא יכול לעצור את הזמן, לא בגלל משה, ולא בגלל בני ישראל. הזמן נעצר כי הסיפור עוצר אותו, מסיומו של ספר שמות עד לתחילתו של ספר במדבר. לאחר אירועי יציאת מצרים ממצוות החודש הזה לכם העלילה נעצרת והזרם מתחלף לזרם של ציווים והלכות, בכל זמן שבני ישראל חונים במדבר ועיקר אלה בספר ויקרא. מרגע סיום הציווים, הרגע שבו מרגישים את חילוץ הגוף והתמתחות השרירים שנחו הרבה זמן והתנעת העם והמשכן, העלילה חוזרת למרכז. העלילה תלויה בתנוחה הפיסית והגיאוגרפית של בני ישראל. כשהם חונים העלילה חונה איתם וכשהם ממשיכים העלילה נמשכת אחריהם. חושו זאת מהפסוקים עצמם:
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי--בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה" זאת ועוד: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

יחד עם הזמן מגיעות הבעיות האלה: תלונות בני ישראל על החוסר בבשר, פרשת התוכחה של מרים ואהרון כלפי משה, חטא המרגלים, פרשת קרח ועדתו, ופרשת הסלע.
יש משותף לכל הפרשות הללו: עם כולן מתמודד משה בעיקר לבדו. ספר ויקרא של תורת הכהנים, הוא ספר בו היה זמן למשה לעצור קצת משטף הדברים ולארגן את המחנה מחדש. הזמן עצר מלכת לבניית העם. מהרגע שהעלילה חוזרת משה מותקף בתלונות על חוסר הבשר מאת בני ישראל, ורואים שמשה המנהיג שכבר צבר לא מעט וותק, הזמן מעיק וכבר יושב לו על הצוואר:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ? לָשׂוּם, אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה, אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה? כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
משה מעדיף למות.
במקרה הזה אלוהים עוזר לו, אבל בכל פעם הצרות תוקפות אותו בכל פעם מכיוון אחר והוא זה שצריך להתמודד עמן, וצרה אחרי צרה באה. בחיי שאיני יכול אלא להתפעם לנוכח האישיות הנדירה הזו משה, אף יותר משאני מתפעם מדמויות ספרותיות מהספרות היפה.

בתוכחת מרים ואהרון למשה מובאת לפניו הטענה שלקח לו אשה כושית (שלא ברור לנו מי היא) והם משווים את התנבאותו של משה לכל ההתנבאויות האחרות (וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר!). משה שותק למרות כל הכעס שמופנה אליו, ואלוהים מתגנב לפתע לחדר ומזמן את שלושתם לפתח אוהל מועד, מפריד את משה ממרים ואהרון ומאשים אותם שחיללו את שמו בכך שהעזו להגיד שמשה מתנבא בדיוק כמו כל השאר "וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט. כעונש אלוהים הופך את מרים למצורעת. כאן משה צריך להתמודד מול אלוהים ומתפלל "אל נא רפא נא לה".

פרשת חטא המרגלים קוטלת את משה בצורה ברוטלית הרבה יותר. הפעם הוא צריך להתמודד מול כולם: המרגלים, עם ישראל, ואלוהים בעצמו. גם היחידים שעומדים בעמדתו, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אין בכחם לעזור. אפילו בנאדם אמיץ רוח כמו כלב בן יפונה, שאח"כ אלוהים נותן לו העדפה בגלל האומץ והגבורה שהוא מפגין בזמן שכל העם רותח ורוצה לרגום אותו באבנים. משה נופל על פניו וסופג באין רצון את ביקורת המרגלים "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ", הוא סופג את בכיית בני ישראל, ומתמודד עם אלוהים שרוצה להשמיד את כל העם המנאצים את שמו ולעשות את משה לגוי גדול. הסיטואציה דומה מאוד לחטא העגל, שמשה צריך לשכנע את אלוהים לא להשמיד את העם. כמה בנאדם יכול לשאת? כמה מנהיג יכול לשאת?

בדיוק כאן הזמן נעצר. אלוהים מחליט להפסיק את הכל ולהעביר את בני ישראל בתהליך של תיקון שכולל את כל אלה:
הוא גוזר על הדור הנוכחי מגיפה ונדודים למשך ארבעים שנה במדבר כדי שיקום לישראל דור חדש שלא חטא את החטא הגדול לאלוהים. הוא מחסל את המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, מצווה להקריב לו קורבנות, מצווה על תרומת מעשר לכהנים, מחדד את מצוות שמירת השבת, ולבסוף מצווה לראשונה את מצוות ציצית שהיא הסמל לקיום מצוות "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹות יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹותָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם".
וישנה האמרה הסופית בציווי הציצית. הייתי מנקד את אותה כך: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם(!), אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים. אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם! שייכנס טוב טוב לראש. גם כאן העלילה נעצרת, כדי לעשות איפוס, ומשה זוכה לקצת נחת.

פרשת קרח ועדתו שבאה לאחר מכן מוציאה גם כן הרבה מאוד אנרגיות. קרח יחד עם מאתיים וחמישים איש טוענים לכתר, ומשה מפקיד את הבחירה בידי אלוהים, כי אלוהים הוא הבוחר ומכיוון שהם לא מבינים זאת הוא רוצה שיווכחו לכך בעצמם במקום להתווכח עמם ויכוחי סרק. לאחר שנופל הגורל לטובת אהרון משה נושא דברים כה חזקים, שחסינות כזו שבוקעת ממנהיג הייתי כַּמֶהְּ לשמוע מאיזשהו מנהיג בימינו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא יְהוָה שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם: כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה".

כשקול אחד בעל היגיון כשל משה שומע כל-כך הרבה אי-היגיון מסביב, מגיע הרגע שהוא רוצה לפרוץ את כל החומות ולהטיח בכולם את ההיגיון. משה כבר לא יכול לסבול את טיפשותם של אנשים. לי הפרצים האלה קורים, אך לעתים רחוקות מאוד כי כל שהיה מוטל על משה לא יהיה קרוב למה שאני אצטרך להתמודד עמו בחיי.
ומפֶּרֵץ של דברים נועזים אך שקולים לעדת קרח, מגיע משה לשיא הציניות שמעולם לא הגיעה גבוה יותר ממנה. עם כה הרבה מכות אחת אחרי השנייה, כשהאחרונה המשמעותית שבהן היא תלונת עם ישראל על חוסר במים, וכשאלוהים מערב סלע בעניין בזמן שיש לו מטה ביד שאפשר להכות בו, אי אפשר שלא לצפות שמשה יינצל את ההזדמנות לקלל את כולם. את אלוהים, את בני ישראל, ואפילו את הסלע.
"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע. וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים (הסרבנים), הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?! וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם".

הכל מתנפץ. תרתי משמע. משה חושף ומעצים את כל התחושות האפשריות שמגיעות לידי שיא לפני כל בני ישראל ולפני אהרון, ולפני אלוהים. רגע השיא בסרט, ורק חסרה המוסיקה שנעה בין התווים הפסיכדליים השונים במהירות מלחיצה. כידוע אז בא העונש שאלוהים מטיל על משה ואהרון, לא להיכנס עם העם לארץ הקודש. גם כאן וגם בפעם השנייה (פרשת פנחס) שאלוהים מזכיר לו את הבשורה ומבשר לו שימות על ההר וזאת לאחר מות אהרון, משה לא מתריס אלא הוא שואל את ה' מי יהיה מנהיג במקומו:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
משה עושה זאת מייד ולא מתווכח. שוב הוא שותק.

ישנן ארבע הפרשות האחרונות שגם בהן מאורעות מאוד חשובים: בלק, פנחס (שהיא גם במקרה הפרשה שלי), מטות ומסעי. ביודעין אני לא מתייחס אליהן.
אם אמרתי בביקורת על ספר שמות שזהו ספרו של משה, במדבר הוא ספר של משה המנהיג, או בשפת התנ"ך- "האיש משה", שהזמן כמו עצר לו מלכת כל-כך מעט וגם בו הייתה עבודה רבה, שאיני מבין איך הוא יכל למה שיכל. מנהיגי ימיינו לא יגיעו לקרסוליו גם לא בקדנציה של אלף שנים.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על ספר במדבר - דעת מקרא