“עצוב, מלנכולי, מהפך קרביים ושובר לב, בקיצור, ספר סקנדינבי. בכפר נורווגי קטן, מבודד ויפה נולד תינוק, שמו גאוטה הייוול (חי אודין, איך מבטיאים איך השמות האלה?!) והוא בן דמותו של הסופר. בחודשיים הראשונים של חייו מתחוללת טרגדיה בכפר, פירומן מסתורי שורף את אסמי הכפר ובתיו בזה אחר זה. התעלומה נפתרת ומגיעה לקיצה ביום ההטבלה של המספר/סופר. שלושים שנה חלפו, התינוק גדל והפך לסופר ידוע. הוא בא לבקר בכפר ילדותו האהוב ומוצא בעליית הגג של בית הספר תמונות ישנות וגזרי עיתונים המזכירים לו את השריפות שהתחוללו בחודש בו נולד. הוא מחליט לכתוב ספר על המקרה. הספר שבידינו הוא ממואר של ילדותו, נעוריו ותהליך הפיכתו לסופר המשולב בסיפור השרפות שקרו אי אז בשנת 1978. זהו ספר תיאורי, איטי ומהורהר. אין כאן תעלומות גדולות או גילויים מפתיעים, זהותו של הפירומן ידועה לקורא מן ההתחלה והסופר לא מציע לנו תובנות גדולות ומרעישות לגבי הסיבות שהניעו את הבן המוכשר של הכפר לסטות מדרך הישר ולהצית את בתי שכניו ההגונים להנאתו, חוץ מהעובדה שגם הסופר היה ילד אהוב ומוכשר, גם הוא בן יחיד להורים אהובים ואוהבים. הספר בונה מעין הקבלה בין הדמויות, המבוססת על הנחת שני הסיפורים זה בצד זה. לא מוגשות כאן שום תובנות ברורות לקורא הנדרש לעשות את העבודה בעצמו ולהגיע למסקנות, אם ישנן כאלה. זהו סיפור פיוטי של אווירה, נופים ותיאורים. את האקשן חפשו אצל יו נסבו. בקיצור, ספר לימים גשומים, המתאר מציאות קצת פחות כאוטית מהמקובל אצלנו.”

“שני אנשים נולדו בהפרש של 21 שנים בכפר קטן בנורבגיה. שניהם בנים יחידים, אהובים מאד ורצויים, לשניהם אב נערץ ואם אוהבת ואהובה. שניהם ילדים טובים ומוכשרים, חביבים על סביבתם. השני הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. הוא קיבל על עצמו משימה להתחקות אחר סיפורו וקורותיו של הראשון, לנסות להבין למה עשה מה שעשה ומה השתבש בחייו. הארועים המטלטלים שעברו על הכפר בזמן הולדתו של הסופר, כאשר פירומן הצית בזה אחר זה בתים, אסמים, עצים עתיקים וטרקטורים, הפך אנשים לחסרי כל וגרם חרדה בכל האזור. גאוטה הייוול מקביל בין שני האנשים - הפירומן והסופר בדרכים רבות מאד. ומה שהוא אומר זה שאתה נולד וגדל כשלפניך מטרה ושאיפות. לפעמים יד נעלמה מסובבת אותך במהירות, כמו סביבון. כשעצרת מסיבובך לבסוף אתה מכוון לכיוון אחר משהיית, מטרותיך שונות ומהלך חייך - זה שהיית בטוח בו עד אז - משתנה לעד. "מרבית הדברים חסרי משמעות הם אך פתאום עולה דבר מה אדיר כמו ענן לוהט בשמיים המכלה הכל. אחריו משתנים כל הדברים ואתה עצמך השתנית..." [פר לאגרקויסט] הספר הכתוב ומתורגם נפלא, זכה בפרס ברגה הנורבגי. הוא מתאר את החיים בכפר השלו, בו כולם מכירים את כולם, וכולם מכירים גם את הילדים של כולם, ומדמיינים את החיים שיהיו לילדים האלה בעתיד. הוא בוחן שפיות ושיגעון, ציפיות והגשמה ואהבה של הורים לילדם, וילד לאביו. הגעתי אליו בזכות הביקורת המצויינת של איתי פרץ (תודה רבה!) ואהבתי אותו מאד.”

“"לפני שאשרף" זה ספר שלא שמעתם עליו ואני די בטוח שגם לא תשמעו עליו בקרוב. זה מסוג הספרים שלא יופיעו בחלונות הראווה של חנויות הספרים ומבקרי ספרים לא יכתבו עליו בעיתונים. לספר הזה אין את מה שהקהל הרחב דורש מספרים: אקשן/מתח/רומנטיקה/סקס/טוויסט משוגע או מוסר השכל חזק. ולמרות כל אלה "לפני שאשרף" זה ספר שכדאי לכם לקרוא. הסופר "גאוטה הייוול" נולד ב1978 בכפר שקט בנורווגיה לתוך כאוס אחד גדול. באיזור כפרו משתולל פירומן שמצית בתים ואסמים,בתחילה כשהם ריקים, אך עם הזמן ההצתות הופכות למסכנות חיים. 30 שנה לאחר מכן חוזר גאוטה אל כפרו כשהוא כבר סופר מצליח בנורווגיה. לאחר שיטוט בעליית הגג שבביתו נזכר גאוטה בסיפור שליווה את חודשיו הראשונים של חייו ומחליט לכתוב על המאורעות ששינו את חייהם של תושבי כפר שלם. כבר בהתחלה אנחנו יודעים מיהו אותו פירומן, ולכן הספר לא לוקח למקום של מתח בלשי. הספר חוקר את דמותו של הפירומן ומשפחתו, והאם יחסיהם הם אלו שהובילו אותו לעשות את אותם מעשים. וככל שחקירתו של גאוטה הולכת ומעמיקה הוא מוצא דמיון רב בינו לבין המצית. וכך הוא חוזר אל ילדותו ומנסה להבין מה שם התקלקל והאם הוא גם היה יכול לגמור ככה. הספר דן ביחסי הורים וילדים, בציפיות והחמצות, ובנסיון להבין את מקומך בעולם. גאוטה מצליח לגעת בנושאים האלה בצורה רגישה ויפה ויותר מזה הוא מצליח לתאר את המציאות בצורה סיפורית מעניינת ומרגשת. כשמגיעים לסוף הספר וקוראים את המשפט האחרון, המשמעות של שם הספר מחלחלת עמוק ומעניקה משמעות מיוחדת לספר. בשורה התחתונה הספר הוא ספר אנושי, וזה משהו שלא קראתי כבר המון זמן. כי היום שכל ספר צריך להחזיק אותך על הקצה כל הזמן, מגיע ספר קטן ואנושי שכולנו צריכים לקרוא מדי פעם.”

“רומן מאוד נורבגי. בכל מובן. הטמפרמנט שבו הוא כתוב קוטבי כל כך לשלנו, הישראלי. הנינוחות הקרירה משהו שבה מסופר הסיפור, היד הנעלמה שיוצרת מערבולת סוערת, הרת גורל, מתוארת במתינות ושאר רוח, אם כי בשנינות והשקפת עולם ענינית, אנושית ומענינת, שבטוח שיימצאו כאלה שיאהבו את זה מאוד. נותרתי אמביבלנטי. אפילו אחרי משפט הסיום המוחץ. מבלי לעשות הכללות, מרבית הספרות הנורבגית שקראתי מזכירה אש שמושכת פרפרים.. מודה שאני אחד הפרפרים האלה. גם את מתן הנובל לשלום לאובאמה קשה לי להסביר. אז מה?”

“עצוב, מלנכולי, מהפך קרביים ושובר לב, בקיצור, ספר סקנדינבי. בכפר נורווגי קטן, מבודד ויפה נולד תינוק, שמו גאוטה הייוול (חי אודין, איך מבטיאים איך השמות האלה?!) והוא בן דמותו של הסופר. בחודשיים הראשונים של חייו מתחוללת טרגדיה בכפר, פירומן מסתורי שורף את אסמי הכפר ובתיו בזה אחר זה. התעלומה נפתרת ומגיעה לקיצה ביום ההטבלה של המספר/סופר. שלושים שנה חלפו, התינוק גדל והפך לסופר ידוע. הוא בא לבקר בכפר ילדותו האהוב ומוצא בעליית הגג של בית הספר תמונות ישנות וגזרי עיתונים המזכירים לו את השריפות שהתחוללו בחודש בו נולד. הוא מחליט לכתוב ספר על המקרה. הספר שבידינו הוא ממואר של ילדותו, נעוריו ותהליך הפיכתו לסופר המשולב בסיפור השרפות שקרו אי אז בשנת 1978. זהו ספר תיאורי, איטי ומהורהר. אין כאן תעלומות גדולות או גילויים מפתיעים, זהותו של הפירומן ידועה לקורא מן ההתחלה והסופר לא מציע לנו תובנות גדולות ומרעישות לגבי הסיבות שהניעו את הבן המוכשר של הכפר לסטות מדרך הישר ולהצית את בתי שכניו ההגונים להנאתו, חוץ מהעובדה שגם הסופר היה ילד אהוב ומוכשר, גם הוא בן יחיד להורים אהובים ואוהבים. הספר בונה מעין הקבלה בין הדמויות, המבוססת על הנחת שני הסיפורים זה בצד זה. לא מוגשות כאן שום תובנות ברורות לקורא הנדרש לעשות את העבודה בעצמו ולהגיע למסקנות, אם ישנן כאלה. זהו סיפור פיוטי של אווירה, נופים ותיאורים. את האקשן חפשו אצל יו נסבו. בקיצור, ספר לימים גשומים, המתאר מציאות קצת פחות כאוטית מהמקובל אצלנו.”

“שני אנשים נולדו בהפרש של 21 שנים בכפר קטן בנורבגיה. שניהם בנים יחידים, אהובים מאד ורצויים, לשניהם אב נערץ ואם אוהבת ואהובה. שניהם ילדים טובים ומוכשרים, חביבים על סביבתם. השני הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. הוא קיבל על עצמו משימה להתחקות אחר סיפורו וקורותיו של הראשון, לנסות להבין למה עשה מה שעשה ומה השתבש בחייו. הארועים המטלטלים שעברו על הכפר בזמן הולדתו של הסופר, כאשר פירומן הצית בזה אחר זה בתים, אסמים, עצים עתיקים וטרקטורים, הפך אנשים לחסרי כל וגרם חרדה בכל האזור. גאוטה הייוול מקביל בין שני האנשים - הפירומן והסופר בדרכים רבות מאד. ומה שהוא אומר זה שאתה נולד וגדל כשלפניך מטרה ושאיפות. לפעמים יד נעלמה מסובבת אותך במהירות, כמו סביבון. כשעצרת מסיבובך לבסוף אתה מכוון לכיוון אחר משהיית, מטרותיך שונות ומהלך חייך - זה שהיית בטוח בו עד אז - משתנה לעד. "מרבית הדברים חסרי משמעות הם אך פתאום עולה דבר מה אדיר כמו ענן לוהט בשמיים המכלה הכל. אחריו משתנים כל הדברים ואתה עצמך השתנית..." [פר לאגרקויסט] הספר הכתוב ומתורגם נפלא, זכה בפרס ברגה הנורבגי. הוא מתאר את החיים בכפר השלו, בו כולם מכירים את כולם, וכולם מכירים גם את הילדים של כולם, ומדמיינים את החיים שיהיו לילדים האלה בעתיד. הוא בוחן שפיות ושיגעון, ציפיות והגשמה ואהבה של הורים לילדם, וילד לאביו. הגעתי אליו בזכות הביקורת המצויינת של איתי פרץ (תודה רבה!) ואהבתי אותו מאד.”

“"לפני שאשרף" זה ספר שלא שמעתם עליו ואני די בטוח שגם לא תשמעו עליו בקרוב. זה מסוג הספרים שלא יופיעו בחלונות הראווה של חנויות הספרים ומבקרי ספרים לא יכתבו עליו בעיתונים. לספר הזה אין את מה שהקהל הרחב דורש מספרים: אקשן/מתח/רומנטיקה/סקס/טוויסט משוגע או מוסר השכל חזק. ולמרות כל אלה "לפני שאשרף" זה ספר שכדאי לכם לקרוא. הסופר "גאוטה הייוול" נולד ב1978 בכפר שקט בנורווגיה לתוך כאוס אחד גדול. באיזור כפרו משתולל פירומן שמצית בתים ואסמים,בתחילה כשהם ריקים, אך עם הזמן ההצתות הופכות למסכנות חיים. 30 שנה לאחר מכן חוזר גאוטה אל כפרו כשהוא כבר סופר מצליח בנורווגיה. לאחר שיטוט בעליית הגג שבביתו נזכר גאוטה בסיפור שליווה את חודשיו הראשונים של חייו ומחליט לכתוב על המאורעות ששינו את חייהם של תושבי כפר שלם. כבר בהתחלה אנחנו יודעים מיהו אותו פירומן, ולכן הספר לא לוקח למקום של מתח בלשי. הספר חוקר את דמותו של הפירומן ומשפחתו, והאם יחסיהם הם אלו שהובילו אותו לעשות את אותם מעשים. וככל שחקירתו של גאוטה הולכת ומעמיקה הוא מוצא דמיון רב בינו לבין המצית. וכך הוא חוזר אל ילדותו ומנסה להבין מה שם התקלקל והאם הוא גם היה יכול לגמור ככה. הספר דן ביחסי הורים וילדים, בציפיות והחמצות, ובנסיון להבין את מקומך בעולם. גאוטה מצליח לגעת בנושאים האלה בצורה רגישה ויפה ויותר מזה הוא מצליח לתאר את המציאות בצורה סיפורית מעניינת ומרגשת. כשמגיעים לסוף הספר וקוראים את המשפט האחרון, המשמעות של שם הספר מחלחלת עמוק ומעניקה משמעות מיוחדת לספר. בשורה התחתונה הספר הוא ספר אנושי, וזה משהו שלא קראתי כבר המון זמן. כי היום שכל ספר צריך להחזיק אותך על הקצה כל הזמן, מגיע ספר קטן ואנושי שכולנו צריכים לקרוא מדי פעם.”

“רומן מאוד נורבגי. בכל מובן. הטמפרמנט שבו הוא כתוב קוטבי כל כך לשלנו, הישראלי. הנינוחות הקרירה משהו שבה מסופר הסיפור, היד הנעלמה שיוצרת מערבולת סוערת, הרת גורל, מתוארת במתינות ושאר רוח, אם כי בשנינות והשקפת עולם ענינית, אנושית ומענינת, שבטוח שיימצאו כאלה שיאהבו את זה מאוד. נותרתי אמביבלנטי. אפילו אחרי משפט הסיום המוחץ. מבלי לעשות הכללות, מרבית הספרות הנורבגית שקראתי מזכירה אש שמושכת פרפרים.. מודה שאני אחד הפרפרים האלה. גם את מתן הנובל לשלום לאובאמה קשה לי להסביר. אז מה?”