חוויאר מריאס יודע להעמיד את הקורא בסצינה או סיטואציה בצורה מדויקת כמו היה שם , הוא גם יודע לרדת לנפשה של דמות ולזגזג בין עולמה הפנימי והחיצוני אבל מה שעבד בצורה מצויינת ב"לב לבן כל כך " ובצורה פחותה ב"כל הנשמות " פשוט לא עובד כאן.
מריה , עורכת בבית הוצאה לאור , צופה מדי בוקר בזוג נשוי שיושב בקפה בו היא שותה את קפה הבוקר אבל כאשר הגבר נרצח באכזריות היא נשאבת לתוך סיפורם. זהו לא ספוילר כך נפתח הספר הספר : " הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דסוורן או דוורנה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אישתו ..." פתיחה מצויינת ולכאורה יש כאן את המרכיבים לספר טוב : אהבה נכזבת , רצח בלי יכולת להאשים , תעלומה ודיבורים על ספרות , אבל הספר פטפטני , הדמויות נוטות למנולוגים ארוכים ומחשבותיה הארוכות והמתפתלות והחוזרות על עצמן של המספרת מקשרות בינהן.
בנוסף , ואיני יודע אם זו החלטת המתרגמת , העורכים או שהדבר נובע מהמקור , מחשבותיה של המספרת מסומנות כמו שמסמנים שיחה על ידי "" וכשהן משתלבות בין משפטים קשה להבדיל בין הנאמר לנחשב ( יש מקומות שאני אוהב כזה בלבול אבל פה זה לא משרת דבר ) . הספר כתוב בפרקים קצרים , אבל אין כמעט שבירת פסקאות ובהרבה מקומות במקום שנגמר פרק אחד ממשיך השני – דבר שמוסיף לתחושת הפטפוט המתמשך ובשבילי גם קצת מחנק - קצת כמו שמדבר אליך מישהו שלא יודע מתי להפסיק וכל הזמן מישיר אליך מבט ולא משחרר את השיחה.
בסופו של הדבר ,השדרה של הסיפור דלה ולהרגשתי מריאס ניסה לעבות נובלה שהייתה צריכה להיות קצרה יותר. לא בגלל שיש בשר עודף אלא כי הוא חוזר על עצמו בצורה שלא מקדמת את הסיפור או את התחושה.
עם זאת , מריאס כותב טוב והחלק השני של הספר משתפר . יש בספר פנינים כמו הקטע הדן בעמעום הזכרון הן של האבל והן בפרידות הרגילות : איך האדם שהיינו נרגשים כל כך לפגוש או מחכים לשיחה ממנו הופך להיות זכרון עמום ואף נשכח לגמרי מחיינו.
בנוסף יש בספר מספר הפניות ספרותיות שזה דבר שתמיד אני אוהב לקרוא בספרים. שתיים עיקריות סיקרנו אותי ,למרות שלטעמי שילובן היה מעט מאולץ :
הראשונה היא לנובלה של בלזק על קולונל שאבר האומלל ששב מהמתים.
השניה היא לשלושת המוסקטרים והצגתה של מיליידי כדמות טראגית בעולם של גברים. אני לא זוכר אם קראתי את שלושת המוסקטרים בילדות , אני בטוח שראיתי גרסא קולנועית אחת של הסיפור אבל איני זוכר את הפרטים.
את בלזק טרם קראתי ואיני יודע אם אקרא אבל את שלושת המוסקטרים אני מוסיף לרשימה. ממריאס אני אמשיך לטעום גם בעתיד.
זה לא ספר גרוע אבל הוא רק בסדר.

ספר מעניין ועמוק. לפעמים חופר קצת אבל עדיף על שטחיות

ספר אחד עם פוטנציאל סיפורי כל כך טוב שפשוט מדבר את עצמו למוות.
כל רעיון וכל תבונה נשמעים פעם אחר פעם עד שהכל הופך להיות סתום וחסר משמעות.
זאת החוויה שלי מהספר הזה, דילוג על עמודים, מירמור על הדמות הראשית הבלתי נסבלת.
ברוב הפרקים תהיתי למה הבאתי את זה על עצמי ולצערי הפרקים הטובים, שהיו טובים עד כדי כאב לעיתים, פשוט לא שווים את זה.
באמת, אכזבה זה הגוון שבו הספר הזה מאופיין אצלי.

כשקראתי את הספר נזכרתי באנקדוטה מתולדות הכדורגל.
בשעתו, הגביע במשחק גמר גביע והמדליות, היו מחולקים על ידי נשיא המדינה.
שתי קבוצות התמודדו, כשאחת מהן היא בית"ר ירושליים.
רצה הגורל וביתר הפסידה. הנשיא שז"ר נקרא לחלק את הצצקס( גביע מפלסטיק ומדליות כנ"ל) לשחקנים, המיקרופון היה פתוח.
ואז נשמע המנחה לוחש לנשיא להגיד משהו. שז"ר שואל "מה להגיד?", אמרו לו "ברך את השחקנים".
ושז"ר פותח ואומר: " במעמד חגיגי זה, שבו ..( שם הקבוצה).. שחקה נגד בית"ר ירושלים, ירושלים עיר הנצח, העיר שחוברה לה יחדיו, עיר הקודש....וכו וכו וכו", והקהל פשוט התייבש והשתגע.
לימים "לול" עשתה על זה פרודיה סופר מצחיקה בנושא.
בעוונותי, אני מושך ידי בעט, ואחת מההנחיות שקבלתי היא ל"כתוב לרוחב", לא " באתי , אכלתי ..וכו", אלא להרחיב על רגשות ואסוציאציות.
חוויאר מריאס היה תלמיד מצטיין של הנחיה הזו, כל צעד של גיבורי הספר מלווה בעמוד וחצי של רגשות, פילוסופיה על הרגשות, רגשות ומחשבות על הפילוסופיה הזאת וכו.
אני מניח כי בקורסים לספרות דברים כאלו יכולים ונחשבים לספרות מופת.
גם אני חושב כך, הבעיה שלי היא המינון , המידתיות ( מסוכן לכתוב זאת לאור העליהום על בג"ץ), והרלבנטיות לנושא. אחרת מתקבלת כאן תופעת שז"ר והכדורגל.
נ.ב השתתפות הנשיא נפסקה זמן מה כי..באחד המשחקים היו שתי הארכות ופנדלים ו..הנשיא התייבש.
אם מנקים את העודף , מתקבלת עלילה שדופה, בנאלית מעט, עם טריק בסופה.
ועם כל זאת, אני ממליץ לקרוא את הספר, לפחות התחלה של כל ארוע ותובנות ראשוניות , לפני הפילוסופיות המעמיקות.
כל אחד לפי כושר קיבולו, כי יש שם התבוננות ותובנות על יחסי האדם והתנהגותו.

לקח לי הרבה יותר זמן מהרגל לסיים את הספר הזה, כחודש וחצי, בדרך כלל מספיקים לי 3-4 ימים לבלוע ספר בעובי הזה, 317 עמ'. זה הספר הראשון של חוויאר מריאס שאני קוראת, לא יודעת איך האחרים שלו. המילה הראשונה שעולה לי לראש שמסכמת את הספר היא: טרחני. כל כך הרבה מילים ומחשבות, כל כך מעט התרחשויות. ספר מאד פילוסופי, מעמיק, כבד, הרבה מחשבות ולבטים מצד המספרת. מבחינתי, הרבה יותר מדי. הוא כתוב יפה, מתאים לחופשה, אבל לא ספר טיסה. צריך לתת לו את הזמן שלו, לפנות את הקשב והתודעה מהפרעות אחרות ולהתרכז. צריך לנסות ליהנות מההתפלפלויות וההתפלספות, מה היה קורה אם הייתי עושה כך וכך. אם הוא היה אחר, אם היא היתה יודעת. לא יכולה לומר שהוא ספר כיפי אבל כשצולחים אותו בסוף יש תחושת סיפוק מסוימת.