קצין קרבי, סקרן ויצרי משתחרר מהצבא, אורז עגלת שוק קטנה, תופס טרמפ ויוצא למסע לא מתוכנן בארץ ישראל. אנשי הארץ, ובעיקר נשותיה, מציעים לו תשובות שונות לשאלה הגדולה שמטרידה אותו. עַם הארץ הוא קוקטייל משובח של מרד ושחרור הִיפִּי נוסח קרואק, עם ספקות, הומור ואשמה יהודית בריאה נוסח שלום עליכם. המבט של יאיר אגמון רגיש ורומנטי, אבל הקול שלו ציני, יבש ומפלח, והוא מתאר את הפסיפס האנושי המשוגע של הארץ הזאת בביקורתיות ובאהבה.
"בטרמפיאדה הנפתי יד פרושה. די מהר עצר לידי ג'יפ גדול ואמיתי ורציני ואדום, קצת ישן, אולי, אבל ג'יפ זה ג'יפ. בפנים ישב זוג צעיר עם ילד בכיסא ילדים מאחורה. האמא שנהגה אמרה, אנחנו מגיעים לאשחר, ואני לא ידעתי איפה זה אשחר אבל הכרתי את השיח עם הפרי הקטנטן והבשרני, ואמרתי אעלה באשחר אוחזה בסנסניו. הזוג היה מופתע מהזרימה שלי, ואני, כדי לא לצאת טפיל, הסברתי להם שאני לא נוסע עם מטרה, פשוט לאן שעוצרים לי אני מגיע, והם צחקו וסיפרו שפעם היה להם חלום לגור חודש במלא מקומות בארץ, חודש באילת וחודש בתל אביב וחודש בעין חרוד, כמו טיול, רק מעמיק. ואני חייכתי ואמרתי שזה בעצם מה שאני עושה, רק בלי הקטע המעמיק, ואולי זה הסיפור של חיי, לעשות דברים חשובים רק בלי הקטע המעמיק".
יאיר אגמון, יליד 1987, שירת בצבא כקצין בגדוד גרניט בחטיבת הנח"ל. ב-־2009 יצא לאור ספרו חפ"ש (הוצאת ראובן מס). סיפור קצר פרי עטו זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2011. לומד בבית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל בירושלים. "ניסיתי לחשוב איך לקרוא לעגלה שלי. ידעתי שבעצם מתבקש שיהיה לה שם, כי היא למעשה השותף היחיד שלי לכל הסיפור הזה שאני מחולל, אבל איך אקרא לה..."