“כשויקטור וליזל לנדאואר מתחתנים בצ'כיה של 1929, הם מחליטים שהם צריכים לבנות לעצמם בית ייחודי, שיבטא את המודרנה שהם מאמינים בה ואת העתיד שצפוי להם. הם מגייסים אדריכל גאון ונועז וזה בונה להם בית שבמרכזו חדר-חלל זכוכית ענק, שמכניס לתוכו את הנוף והשמש שבחוץ ויוצר בתוכו אווירה שונה וקסומה שמהממת את כל מי שנכנס אליו.
ויקטור וליזל מגדלים ילדים, עושים עסקים ומארחים חברים בחדר הזכוכית ודרכו אנו מתוודעים לעולמם, לתחביבהם וחבריהם. גם כשהם בורחים, כל אחד בדרכו, מהחדר ומהאווירה הייחודית שהוא כופה על השוהים בו, עולמם נשאר שלו ובלתי מופרע.
אלא שאז פורצת מלחמת העולם השניה, ויקטור לנדאואר היהודי נאלץ לברוח עם משפחתו ולהשאיר את חדר הזכוכית מאחור. הבית עובר מיד ליד, משמש את הנאצים, הקומוניסטים וממשלת צ'כיה עד שזוכים בני לנדאואר לחזור אליו, ולגלות כי אף שהחדר נשאר כשהיה, העולם שלהם לא ישוב.

הספר דן רבות בשאלת הזמן והיחס אליו. שאלת הזמן מעסיקה את הדמויות של מאואר, משפיעה עליהן ומדריכה את מהלכיהן והחלטותיהן. ויקטור וליזל מנסים לברוא להם עתיד אך ההווה מפתיע ומכה בפניהם. הנאצים מנסים להחיות את תהילת העבר אך הורסים את העתיד והקומוניסטים נטועים ספק שם ספק כאן. גם מקומן של דילמות המלחמה לא נפקד מהספר, ואע"פ שהוא מלא שיחות, דמויות וארועים יש בו כובד רעיוני לא מועט.

הדמויות בספר מגוונות וססגוניות ולא הולכות דווקא בנתיב הצפוי להן. למרות שכביכול מהלך הארועים צפוי האנשים שבדרך נפרדים ומצטלבים במגוון דרכים כשברקע עומד כל הזמן חדר הזכוכית.
התיאורים של הבית, הנוף והאנשים טובים מאוד ומושכים את הלב אחריהם. גם הדיאלוגים מצוינים- עמוקים, מרגשים, משעשעים, ושני אלה הם נקודות החוזק של הספר.
חסרונו של הספר נעוץ באיזשהו באנליות של חלק מהארועים שחלקם קצת נוטים לחזור על עצמם. כמו כן הספר מרבה לקפוץ בזמן ולהציג דמויות חדשות בלי להקדים או להסביר. הדבר יוצר קושי מסוים בקריאה אך בקריאה איטית הוא לא מאוד מורגש.

למי מתאים הספר? למי שמחפש ספר מהורהר, איטי, קצת פילוסופי, שיש לו סבלנות ומכן להסתכל על הארועים ההיסטוריים המוכרים מפרספקטיבה אחרת. למי שזה מתאים, חווית הקריאה כנראה מובטחת.

לא ניתן לסיים את הביקורת בלי להזכיר את הכריכה המדהימה של הספר, שכרגיל ב"מחברות לספרות" מבטאת את ייחודיות הספר לא רק בתוכן של אלא גם בעטיפה שלו, שמעבירה היטב את האווירה של הספר. שאפו

פורסם בפורטל "אנשי הספר" http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=556”

“באתי דווקא לתרום ספרים ל"ספריית רחוב", שבגינה הציבורית שלידי ומצאתי את הספר הזה. משהו בו משך מיד את תשומת לבי. אני מאוד מתעניין בארכיטקטורה וזהו ספר שיש בו שילוב מעניין בעלילה, בין ארכיטקטורה ואהבה... כללית, מדובר פה בתעשיין מכוניות צ'כי עשיר, שהוא גם יהודי מתבולל, שמתאהב ומתחתן עם אהובתו הנוצריה ובונה לה על ידי ארכיטקט גרמני מפורסם, בית חלומות ענק סופר-מודרני, עם סלון יוצא דופן שקירותיו זכוכית. והבית הזה שנבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת, מהווה ציר ומכנה משותף לדמויות שבעלילה ואיכשהו תמיד יש להן קשר מסוים אליו. וכך פורחים להם רומנים ובגידות של הדמויות הראשיות שמככבות פה, על רקע התהפוכות הפוליטיות שקרו במאה העשרים ובייחוד מלחמת העולם השנייה, שבגללה נאלצים בני הזוג הללו להגר משם ולברוח עם כספם "ברגע האחרון" בזמן הנכון... בספר שונו השמות של העיר ושמות גיבורי העלילה. אבל מה שנתן למאואר הסופר, את ההשראה האמיתית, הוא בית "וילה טוגנדהאט", בעיר ברנו בציכיה, שנבנה ע"י הארכיטקט הידוע לודוויג מיס ון דר רוהה. (שגם שמו שונה כמובן בעלילה) חלק מגיבורי העלילה נשארים בבית ובצ'כיה, גם כשבעלי הבית עזבו לתמיד... וגם הם מתאהבים (או לא) שוכבים אחד עם השנייה, (לעתים בתוך הבית) נפרדים וחוזרים, תוך כדי התהפוכות הפוליטיות שעברו על צ'כיה, (ובגללם גם לבית עצמו) עד לסיום, שבו מתחברים שוב חוטי העלילה, עם חלק מגיבורי הסיפור ששרדו ונותנים לנו איזשהו קתרזיס ולנו הקוראים סיפוק מסוים... ועם זאת אני חייב לציין, שאין שום קשר, או לעתים קשר רופף ביותר, בין מה שקורה בעלילה למה שקרה באמת לאנשים האמיתיים שאכלסו את הבית הזה.
מעניין גם שיש פה פרקים, שמעוטרים על ידי שרטוטים ארכיטקטוניים, של הבניין מזוויות שונות... הבטחתי לעצמי שאם אבקר שוב בצ'כיה, לאחר שמהומת הקורונה תיגמר, אסע לברנו לראות הבית המיוחד הזה. בסך הכל זהו ספר מאוד קריא ומהנה לדעתי.”

“ספר שלכאורה מדבר על אדריכלות, אולם למעשה הוא סיפור על משפחה אמידה, מעורבת שניצלת מהשואה.
נתחיל באדריכלות.
הזוג הנשוי הטרי ליזל וויקטור לנדאואר ( שם אמיתי טוגנדהאט), פוגש בירח הדבש את האדריכל הגרמני ריינר פון אבט ( שמו האמיתי לודוויג מיס ון דר רוהה) ומבקש ממנו לבנות בית עבורם בפראג (ברנו).
הבית מיוחד וחדשני מבחינה ארכיטקטונית. לא עוד קישוטים וכרכובים, אלא קווים פשוטים קיר זכוכית גדול שדרכו נשקפת העיר אל הבית והחוץ במיוחד השמש משתקפת בתוך קיר אוניקס (בהט) לעת שקיעה.
אפשר להרחיב יותר וכל החפץ בכך מוזמן לאתרים:
על האדריכל: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%95%D7%95%D7%99%D7%92_%D7%9E%D7%99%D7%A1_%D7%95%D7%9F_%D7%93%D7%A8_%D7%A8%D7%95%D7%94%D7%94
על הבית:www.tugendhat.eu/en

מדוע אני כותב כך? כי המחבר בחר לכתוב על שכיית חמדה שמוגדרת כאתר מורשת עולמית ולהסתיר אותה בשמות , מיקום ובעלים פיקטיביים.
לא ברור לי מדוע. יתרה מכך,הספר מדבר בסופרלטיבים על הבניין אולם אי אפשר לקבל תיאור ממצה גם בתום הקריאה. אלא מין חזרה על "ההשתקפות של השמש בערב בקיר האוניקס כאילו שהשמש בוערת בתוכו" .
הסקרנות הובילה לחיפוש ויכולתי להמשיך בקריאה.
שאר הספר כתוב היטב וראוי לקריאה.
יש תיאור של חיי משפחה אמידה, האב היהודי בעלים של מפעל מכוניות מצליח ( חשבתי על "שקודה" אולם לא מצאתי תימוכין). התיאור של מעגל החברים וקרובי המשפחה, מצומצם במידה הראויה.
כל הקורות אותם, החל מהבריחה בזמן לשוויץ וארה"ב כתוב היטב. איני בטוח כי החלק הארכיטקטוני הוסיף משהו למימד האנושי היפה בספר.(באותה מידה ניתן היה לדבר על גילגוליו של כידון לאופניים מיוחד במינו או וילה אחרת בברנו).
גם היחסים העיסקיים הנרמזים מענינים ומאפשרים לקורא הדיוט כמוני להבין את מהותם.
מתברר כי בשם ה"אצילות", אפשר לאכול צפרדעים כמו שיתוף הפילגש בחיי המשפחה. ועוד.
בקיצור שווה קריאה. מומלץ לעיין באינטרנט באתרים כדי לקבל מושג ועוצמה לקריאה.
בקיצור שווה קריאה.”

“בזמן שויקטור וליזל מנסים להתנער ממוסכמות הכובלים של עבר: הבדלי דת ביניהם, מסורות בנייה ודעות קדומות לגבי התנהגות נאותה בחברה אירופה מתחילה להידרדר לעימות שישנה את פני העולם המערבי בעקבות עליית הנאצים לשלטון.
סיפורה הטראגי של צ'כוסלובקיה יחד עם סיפורה הפתלתל של המשפחה הבורחת מאימת הנאציזם ושינויים שעוברים על ביתם נארגים במומחיות לסיפור מרתק.

מה שהפריע לי בספר זה בעיקר התייחסות הרבה ליחסי המין בין דמויות שונות ומשונות בספר שנראים כמאולצים ולא תורמים לעלילה, כן הבנתי אתם מאד ליברלים ופתוחים, תתקדמו הלאה.”