כשקראתי את הספר נזכרתי באנקדוטה מתולדות הכדורגל.
בשעתו, הגביע במשחק גמר גביע והמדליות, היו מחולקים על ידי נשיא המדינה.
שתי קבוצות התמודדו, כשאחת מהן היא בית"ר ירושליים.
רצה הגורל וביתר הפסידה. הנשיא שז"ר נקרא לחלק את הצצקס( גביע מפלסטיק ומדליות כנ"ל) לשחקנים, המיקרופון היה פתוח.
ואז נשמע המנחה לוחש לנשיא להגיד משהו. שז"ר שואל "מה להגיד?", אמרו לו "ברך את השחקנים".
ושז"ר פותח ואומר: " במעמד חגיגי זה, שבו ..( שם הקבוצה).. שחקה נגד בית"ר ירושלים, ירושלים עיר הנצח, העיר שחוברה לה יחדיו, עיר הקודש....וכו וכו וכו", והקהל פשוט התייבש והשתגע.
לימים "לול" עשתה על זה פרודיה סופר מצחיקה בנושא.
בעוונותי, אני מושך ידי בעט, ואחת מההנחיות שקבלתי היא ל"כתוב לרוחב", לא " באתי , אכלתי ..וכו", אלא להרחיב על רגשות ואסוציאציות.
חוויאר מריאס היה תלמיד מצטיין של הנחיה הזו, כל צעד של גיבורי הספר מלווה בעמוד וחצי של רגשות, פילוסופיה על הרגשות, רגשות ומחשבות על הפילוסופיה הזאת וכו.
אני מניח כי בקורסים לספרות דברים כאלו יכולים ונחשבים לספרות מופת.
גם אני חושב כך, הבעיה שלי היא המינון , המידתיות ( מסוכן לכתוב זאת לאור העליהום על בג"ץ), והרלבנטיות לנושא. אחרת מתקבלת כאן תופעת שז"ר והכדורגל.
נ.ב השתתפות הנשיא נפסקה זמן מה כי..באחד המשחקים היו שתי הארכות ופנדלים ו..הנשיא התייבש.
אם מנקים את העודף , מתקבלת עלילה שדופה, בנאלית מעט, עם טריק בסופה.
ועם כל זאת, אני ממליץ לקרוא את הספר, לפחות התחלה של כל ארוע ותובנות ראשוניות , לפני הפילוסופיות המעמיקות.
כל אחד לפי כושר קיבולו, כי יש שם התבוננות ותובנות על יחסי האדם והתנהגותו.















