ביקורת ספרותית על ידידי מרחוב ארנון מאת לאה גולדברג
ספר מעולה

---

"רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל אביב. אדרבה, רחוב קטון הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מועטה, אוטו-קומתיים אינו עובר בו ולא כל אוטובוס אחר. רק מכוניות קטנות נוסעות בו, ופעם בפעם אוטו-משא. ולפי שאין התנועה רבה ברחוב זה, רבים בו הילדים. כי אבא ואימא אינם מפחדים, שמא יידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ"

אני מצטרפת לחגיגת יום הולדת כפי שציינו זאת מקודם נצחיה ונתי-ק. יש לי את כל ספריה במהדורות הישנות ,{אחד מהם הוא גם הספר הנהדר- "נסים ונפלאות" },כחלק מהאיסוף האובססיבי שלי לספרי ילדים /ונוער קלאסיים במהדורות הכי ישנות שאני מסוגלת להשיג ולרכוש.

אני באופן אישי הכרתי את הספר לראשונה רק בשנות העשרים שלי ומאז קסמו אינו פג בשבילי ,למרות שישנם מראות,ריחות,וחפצים שאינם נוכחים פיזית כיום בעולמינו ומעולמם של ילדינו או נכדינו הקטנים, אבל זה אינו גורע מאיכותו ומקסמו של הספר לטעמי .

כך כתבה גולדברג מתוך ההקדמה לספר:

"לעתים קרובות אני מקבלת מכתבים מילדים הקוראים את סיפורי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: האם זה היה באמת?
והנה,לא תמיד אני יכולה לענות על השאלה הזאת בחיוב, שכן, כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו. כי לכתוב ספרים, פרושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אבל להמציא אותם כך שהקורא יאמין שהיו באמת...
בשביל הסופר אנשים שהוא מספר עליהם, ואפילו אם הוא המציא אותם, הם תמיד כאילו היו באמת. אם אני מאמינה שכל מי שמסופר עליו , למשל בסיפור נסים ונפלאות, היה באמת, גם הקוראים שלי מאמינים בזה. הדברים שהיו באמת בחיים משתנים, והסיפורים אינם משתנים.
אולי האמת היחידה שאיננה משתנה היא תמיד סיפור או שיר".

הספר מתאר חבורת ילדים שגרה בסמוך ללאה ברחוב ארנון שבתל אביב ואת מעלליהם. בספר הרפתקאות שחלקן יש בהן מן האמת כפי שכתבה הסופרת בהקדמה כגון עץ המסטיק אותו ביקשו לגדל יונה ורינה או הסיפור על הכלבה שדה שנגנבה.

לילדים הקוראים את הספר מעבר להרפתקאותיו -מתגלה בו עושר השפה המילולי ,אך גם מהמרות לשוניות כגון המלים: "אבטובוס," "קשישה","שקיק", והביטויים- "מה התמיהה שבדבר", "לא מצאו לפניהם", "ועד מסירות נפש".

למבוגרים שקוראים את הספר הזה הוא מעלה את ניחוחות הילדות באפם, נוסטלגיות מהגרוש והשילינג,{אני זוכרת רק את הלירה }, החלבן על החמור והצריפים מעץ שהיו פעם בעיר תל אביב-{זוכרת}. בספר ריח של צבריות של הדדיות ותחושת שותפות ואחווה, עזרה לזולת וכל אלה מתבטאים בתככיי העולם הקטן של רחוב ארנון. עם זאת מתוארים דברים שבדרך כלל לא מתוארים בספרי ילדים של היום הכל כך משופעים בפוליטיקלי- קורקט כגון: גנבה, איום באקדח, לעג של ילדים לילד אחר ועוד, אותם השכילה לאה גולדברג לכתוב בצורה שאינה מרתיעה ילד אך אולי מלמדת ומכינה אותו כי החיים הם בעלי מורכבות.


הספר יצא לראשונה בשנת-1943.המאייר -אביגדור לואיזדה -הוא זה שאייר את האיורים בשחור-לבן המיוחדים והעדינים הללו .

יש סופרים ויש ספרים שאינם נמוגים לחשכת הזיכרון הקורא הפרטי והלאומי ,כזאת היא לאה גולדברג, וכזה בין היתר בשבילי הספר הזה ,וזוהי תרומתי הצנועה לאזכור יום הולדתה ה-102 שלה .

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על ידידי מרחוב ארנון