ביקורת ספרותית על סלולרי מאת סטיבן קינג
ספר מעולה

---

אתם בטח מכירים את הטיפוסים המוזרים האלה שאין להם טלפון סלולארי והם מתגאים בזה? "תעזבו אותי, מה אני צריך את זה? למה שיוכלו להשיג אותי מתי שרוצים? גם אם ישלמו לי לא אקח איי-פון 5, תאמינו לי". לא מצליח להבין את זה. אני, בפעם בשנה בערך שאני מגלה שיצאתי מהבית בלי סלולארי ושאני כבר רחוק מדי (50 קילומטר או יותר) ואין טעם לחזור, מרגיש כאילו יצאתי מהבית בלי יד או רגל, או בלי איזו אונת-מוח. "בלעדיך, אני חצי בן-אדם", ככה אני שר לסמסונג שלי שנשאר בבית ביום כזה: אי אפשר להתקשר אלי, אני לא יכול להתקשר לאף אחד (לא זוכר ת'מספרים), אני לא יודע לאיזה ישיבות אני צריך ללכת, אין לי אי-מייל בדרך, אין לי ווטסאפ. בקיצור, כל מה שנשאר לי לעשות זה לחשוב בשלווה או להרים ת'ראש, לראות את העולם, לשמוע אנשים, לדבר איתם, להתחבר. נורא!

סטיבן קינג הוא אחד האנשים האלו שאין להם טלפון נייד, לפחות כך כתוב בגב הספר המצויין הזה. אני לא יודע אם הוא מתעב את המכשירים האלה או סתם פוחד מהם, אבל "סלולרי" ודאי שלא יהפוך אותו ליקיר תעשיית הטלפונים הסלולריים. "טלפונים חכמים – אנשים טיפשים", כך אומר הפתגם. אז הוריאציה של המלך קינג על זה, בפנטזיה האפוקליפטית שהוא רקח לנו כאן, היא: "טלפונים חכמים, אנשים משוגעים".

שוו בנפשכם שיום בהיר אחד כל מי שמדבר בטלפון הסלולרי חוטף "פעימה" שמביאה לו את הג'ננה והופך להיות מניאק מטורף וצמא-דמים. שוו בנפשכם further, שאתם שייכים לקבוצה היחסית קטנה של אלו שאינם משתמשים בטלפון סלולרי או ששכחו אותו במקרה ושאתם נזרקים בבת-אחת מחברה מערבית מתקדמת פחות-או-יותר, עם חוקים וכללים, אל ג'ונגל קטלני יותר מ"הישרדות 7", נרדפים ע"י טיפוסים מטורפים יותר מאלו שילוהקו ל"האח הגדול 12".

קליי רידל, צייר קומיקס פרוד ואב לילד קטן העונה לשם ג'וני, מוצא את עצמו במצב הבלתי-אפשרי הזה ברחוב קטן בבוסטון בשעת צהריים של יום שהתחיל טוב – הוא הצליח סוף כל סוף למכור את ספרי הקומיקס שיצר. ואז, כשמגיעה הפעימה, העולם מסביב לקליי משתגע, והוא יוצא במסע נואש הנראה חסר-תקווה למצוא ולנסות להציל את ג'וני. האם הוא יצליח? האם הטובים חסרי-הסלולרי ינצחו את מטורפי הסלולר? האם לשדרג לאיי-פון 5 או להישאר עם הסמסונג גלקסי? כדי לקבל תשובות לשאלות האלו (או לפחות לחלקן), תצטרכו לקרוא את הספר המרתק הזה. אותי הוא תפס בגרון החל מן העמוד הראשון ועד שסיימתי אותו טרוט-עיניים בשעות הקטנות של הלילה.

קינג כותב נהדר. זורם, מרתק, מקפיא-דם וגם... מצחיק. זה קצת מוזר לפרוץ בצחוק באמצע סצנות שופעות קטשופ כמעט כמו בקרב שבין אומה תורמן ל88 המשוגעים ב"להרוג את ביל 1", אבל זה כיף, ומתרגלים מהר. הנה דוגמית: " "בלט!", הרעים המטורף וניסה למשוך את הלהב שלו בחזרה... "בלאט קי-ים דו-ראם קאזאלה אה-באבאלה!" "אני אראה לך מה זה אה-קאזאלה אה-באבאלה שכמוך!" צרח קליי, ודחף את כף רגלו השמאלית מאחורי רגליו המדוושות לאחור של המטורף. מאוחר יותר יעלה בדעתו שהגוף יודע להילחם כשהוא זקוק לכך; שזהו סוד שהגוף שומר בתוכו, ממש כשם שהוא שומר את הסודות של ריצה או קפיצה מעבר לנחל, או זיון, או – קרוב לוודאי – מיתה, כשאין ברירה אחרת; שבנסיבות של לחץ חיצוני, הוא פשוט משתלט על העניינים ועושה את מה שצריך כשהשכל זז הצידה, לא מסוגל לעשות כלום מלבד לשרוק ולתופף ברגל ולהסתכל למעלה בשמיים".

אין, מלך הקינג הזה. אז לסיכום רציתי להגיד ש... רגע, יש לי טלפון: "הלו? קלינק. אסקדו דמלפיר, גפלקטר. קאזאלה אה-באבאלה! בראאאאאהההההההההההההההההההה!".

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על סלולרי