ביקורת ספרותית על סטון בוץ' בלוז מאת לזלי פיינברג
ספר מעולה

---

היה לי קשה להתחיל לכתוב על הספר הזה מכמה סיבות. נתחיל מזה שזה ספר שהמלה "מדהים" קטנה עליו ולכן אנסה תחילה לזקק את החוויה הרגשית העוצמתית שהוא מעורר ולפרוט אותה למילים. לא בטוח שאצליח, לא רק בגלל הקושי הידוע לתרגם רגשות למילים, אלא גם בגלל שהספר הזה הותיר אותי בתחושה של הלם. גמעתי אותו בתוך ימים ספורים, ללא יכולת להרפות, למרות שהקריאה בו, סוחפת ככל שתהיה, היא גם קריאה קשה, מזעזעת, מטלטלת, כואבת מאוד, וכן – גם דומעת. ובכל זאת, יש בתוך כל הקושי הזה גם כ"כ הרבה חסד וחמלה, ותובנות שבחיים לא הייתי מוותרת על למידתן. כן, זוהי זכות לקרוא ספר כזה. וזוהי זכות מיוחדת לקרוא אותו בעברית ועל כך יש לשבח את ההוצאה "סיטרא אחרא" שהלכה כנגד כל השיקולים המסחריים והכלכליים "ההגיוניים" והוציאה לאור ספר כזה, שהוא יצירת מופת ויצירת חובה לכל אדם באשר הוא.

עוד סיבה שבגללה חששתי לכתוב על הספר הזה היתה שקראתי אותו בתוך כמה ימים ואז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, שישככו כל אותם רגשות סוערים שלופתים את הלב ואת הראש, הראש שמסרב לקלוט כי זוועות כאלה קרו ועוד קורות אי שם...כי לא ידעתי איך לגשת לכתיבת הביקורת עליו, כי תכננתי לקרוא עוד ועוד חומרים על לסלי ברשת, או במילים אחרות: היתה לי חרדת ביצוע. יראת קודש. איך אני, הקטנה, הרחוקה, הסטרייטית, הולכת לכתוב על עולם שעד עכשיו היה זר לי לחלוטין, על עוולות כה נוראיות, לתמצת חיים (!) של מישהו אחר, איך לא אטעה במושגים שעם חלקם נפגשתי לראשונה בספר זה (F to M, טרנסג'נדר, טרנסקסואל). תקשיבו, זה בכלל לא משנה. זה גם לא משנה מי אמר למי ומתי, זה לא משנה אם לא אדייק במושג כזה או אחר, זה לא משנה אם לא אמסור תיאור עלילה "אחד לאחד" ואם לא אגולל פה בדיוק את הסיפור של לסלי. בשביל זה יש את הספר (וגם את הביקורת הנפלאה שכתב על הספר דן לחמן באתר "אימגו"). אני פה בשביל לספר לכם למה אתם חייבים לעצמכם לקרוא אותו.

נתחיל מזה שכל חשיפה של תהומות הכאב והעוולות שבוצעו כלפי אוכלוסיה נרדפת היא חשובה בעיני. קריאתה של עדות, מימד ההזדהות, הסיפור בגוף ראשון (למרות שהגיבורה נקראת בסיפור ג'ס, ברור שמדובר בספר אוטוביוגרפי במידה רבה אם לא לחלוטין) – כל אלה מצליחים להעביר את החויה האיומה של להיות נרדף או נרדפת רק בגלל מי שאתה, בגלל איך שנולדת, איך זה מרגיש כשאין אף אחד בעולם שמבין אותך, גם ובעיקר לא המשפחה שלך (שבגדה באמונה של לסלי באכזריות בלתי נתפסת כאשר הערימה עליה ואישפזה אותה בכפיה במוסד סגור), כאשר מיום שעמדת על דעתך אתה נדרש להתמודד עם התביעה להיות מישהו אחר מכפי שאתה – כאשר ג'ס/ לסלי מתארת שמרבים לשאול אותה "האם את/ה בן או בת" כקורא ישראלי, בעל כורחך אתה נזרק לשורה הנפלאה של יונה וולך "עברית היא שפה סקסמניאקית, רוצה לדעת מי מדבר". תראו כמה כוח יש לשפה, למילים - אבני הבניין של היום יום שלנו, הן מאלצות אותנו לבחור, להגדיר ולקבע בכל יום מחדש – את או אתה ובצורה כה שרירותית וחסרת היגיון ("למה שולחן זה דוקא זכר ולא נקבה?" כמו ששאל אותי פעם חבר אמריקאי).

הספר הזה גם חידד אצלי עוד יותר את ההבנה מדוע חשוב להמשיך לפעול במימד הנראות של הקהילה הלהט"בית. בעבר היו לי ויכוחים על העניין הזה – גם עם אבי, ששייך ל"דור הישן" שאמנם תומך במתן זכויות שוויוניות לקהילה אך מתנגד למצעדי גאווה, וגם עם זוג חברים הומואים נשואים שלא מזדהים עם המצעד וסבורים שהוא רק מקבע את ההומואים בנישת ה"חריגים הצבעוניים". נזכרתי בויכוח הזה באחד מהרגעים (הרבים) שנחרתו בזכרוני מתוך הספר והוא הרגע שבו לסלי נקלע/ת להפגנת מחאה למען זכויות הומואים ולסביות ומחליטה לעלות על במה ולהציג עוד מימד אנושי/ נטייה/ בחירה...היותה ג'נדרקוויר, "HeShe", F to M. (שוב, אני מתנצלת מראש אם אני חוטאת למושגים המדוייקים, אבל אם יש משהו שלמדתי מהספר הזה זה עד כמה הגדרות יכולות להיות מקבעות, מדכאות, שוללות כל אפשרות אחרת – אנא קבלו בהבנה את בלבוליי). ג'ס (האלטר-אגו של לסלי) עולה על במה, נואם, ובקצה הקהל היא רואה כיצד אדם אחר, כמוה, מהנהנת בראשו (הטעות בהטייה מכוונת) לאות הזדהות, אולי תודה. ואט אט נוצר קשר עם עוד אדם במצבה, עוד אדם שמחפש מישהו שהוא כמותו, לא בערך ויחד הם מתאגדים לחבורה מחזקת, תומכת, אוהבת (כאשר ג'ס נמלאת אושר כשהיא שומעת לראשונה, במקרה, על המועדון שבו נשים רוקדות עם נשים אפשר לדמיין כיצד בתוך האפלה הנוראית שבה היא שרויה עד אז, נפתחת דלת אל מקום מואר - מתוך אותו מקום חשוך, בודד ומסכן שבו היא מחפשת את עצמה יש מי שאומר לה – אפשר גם אחרת, כמו שאת, בדיוק).

סיטואציה אחרת שנחרטה בזכרוני היתה כיצד ג'ס דוחה הצעה לקידום במקום עבודתה כאשר היא מבינה כיצד הצעה זו באמת נועדה לנצל את תמימותה לצורך התנגחות ופגיעה בעובדת אחרת. ההבנה שאת/ה חלק מקבוצה, ושיש לך מחוייבות מוסרית ואידיאולוגית לקבוצה הזו היתה משמעותית ביותר בספר וגם בעבורי.
אני מעריצה את לסלי. ואני גם אוהבת אותה. מאוד. על כל מה שהיא עברה, מנת הסבל והייסורים, על שאהבה עד כלות, עד אובדן נשימה, שלא ויתרה על רצונה לחיות בחופשיות, לאהוב, על שלא איבדה את אמונה במי שהיא ובבני אדם בכלל. שהאירה זרקור ענק על מי שהיא למען כל האחרים שנמצאים בחושך – בין אם הם כמוה, מחפשים את מקומם בעולם ובין אם הם כאלה שחושבים שהם יודעים הכל, שמרגישים בנוח בנעליהם, שמרגישים שהם יודעים הכל. לסלי ערערה את הגבולות, חצתה אותם (לא בכדי היא מכנה עצמה Transgender Warrior באתר האינטרנט שלה), וזאת אחרי שהיא ניסתה להילחם בעצמה ובמי שהיא (בין היתר באמצעות התחלה בתהליך של שינוי מין כדי שתרגיש בנוח יותר להיות גבר שמתלבש כגבר מאשר אשה שמבקשת שיתייחסו אליה כאל גבר), ולבסוף חזרה למקומה, חכמה, חזקה, בטוחה יותר.

סייג קטן לבסוף - למרות שאני חושבת שפיינברג טועה במימד הפוליטי של המזרח התיכון כפי שמופיע בהקדמה לספרה (ובאופן כללי, וכבת לאב שגדל במדינה קומוניסטית, יש לי בעיה לא פחות קטנה גם עם תמיכתה הנלהבת בקומוניזם...), אני אוהבת אותה על מה שהיא עשתה למען עצמה, למען הקהילה ולמען האנושות בכללה. על מי שהיא. ואני מפצירה בכם – אנא, קיראו את הספר הזה. הוא אחד הספרים המרגשים והבלתי נשכחים שקראתי בימי חיי ולנצח אשא אותו עמי בלבי וקרוב לשק הדמעות שלי.


הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "ספרות גאה" והביקורת התפרסמה בו בקישור הבא: http://sifrutgea.wix.com/sifrutgea1#!__lesbooks-index1/vstc2=stonebutch

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על סטון בוץ' בלוז