ביקורת ספרותית על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

דיוויד פוסטר וואלאס הוא מבחינתי כמו סושי, ערן צור ודיוויד לינץ' – או שאוהבים אותם עד כלות או שלא סובלים אותם. אין אמצע. אם יש חיבור, הוא טוטאלי ואם אין – הדחייה היא טוטאלית כמעט באותה המידה ואולי אף יותר (נקודה ששווה לחשוב עליה – למה יותר קל לנו לשנוא באופן קיצוני מאשר לאהוב באופן קיצוני, והנה אני מתחילה לדבר ב"וואלאסית" טיפוסית וגולשת להערות שוליים, שיופיעו כאן בסוגריים). אני חולה על סושי ועל שלושת היוצרים האלה. ולכן, לא הופתעתי כשקראתי ביקורות מקוטבות על הספרון הזה.

בביקורת על ספר אחר כתבתי שמחלוקת חריפה על ספר או יוצר היא כבר סיבה מספקת בעיני לקרוא אותו; כנראה שיש משהו מספיק חזק ביצירה הזו כדי שיעורר התנגדות או הזדהות קיצוניים כל כך (מכאן גזרתי כלל נוסף לחיים בנוגע לכתיבת עבודות אקדמיות או כל יצירה ספרותית ואמנותית באשר היא – "ראשית והכי חשוב - אל תשעמם", על משקל "ראשית, אל תזיק" של שבועת היפוקרטס). אודה ואתוודה - לא תמיד אני מיישמת את הכלל זה של קריאת ספרים מעוררי פולמוס (ר"ע "חמישים גוונים של אפור" שאין בכוונתי לקרוא). אולם גם כאשר מחליטים ליישם את הכלל הזה ולהתוודע ליצירתו של וואלאס, ראוי להוסיף המלצה נוספת – בעבור הקורא שאינו מכיר את יצירתו, הייתי ממליצה להתחיל דוקא בקריאת "ילדה עם שיער מוזר", קובץ של סיפורים ומסות שראה אור בעברית ב-2011, גם הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים". וזאת בעיקר בגלל המסה האחרונה שמופיעה בו "אלו הם מים", שהיא למעשה נאום שנשא וואלאס בפני בוגרים בטקס סיום בקולג' קניון בשנת 2005 –הנאום הזה הפך מאז לסוג של פולחן, הודפס כספרון והרבה מאוד חובבי וואלאס קעקעו על גופם כתובת קעקע של This is Water כתזכורת תמידית. תזכורת למה? כשתקראו את המסה, תבינו. רק על המסה הזו אפשר לכתוב ביקורת שלמה, שאחסוך מכם, אבל מי שרוצה לקרוא אותה יכול למצוא אותה ברשת (בעברית!) בקישור הבא: http://ideas.calcalist.co.il/?p=806 וגם להאזין לפוסטר וואלאס נושא אותה במלואה (חפשו ביוטיוב).

בכל מקרה, לדעתי, רק אחרי שקוראים מסה כזו אפשר לקרוא את "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" בפחות שיפוטיות ואנטגוניזם. "אלו הם מים" זו יצירה שמהדהדת ומלווה את חייו של מי שקרא אותה, היא מופיעה ברגעים בלתי צפויים והיא מחייבת לשוב ולשאול את עצמנו מהי חמלה, מהי אנושיות, מדוע יש כעס ושנאה בין בני אדם ומדוע יש מלחמות בעולם, כמאמר שירה של שולה חן, והאם למין האנושי יש תוחלת. הו כן, זה יכול להישמע הכי מתייפף, ילדותי ומעצבן, פלספני ומתחכם להכעיס לשאול את השאלות האלה אבל בסיכומו של דבר – האין אלה השאלות החשובות באמת, שאנו שואלים את עצמנו מדי יום בגרסאות כאלה או אחרות? הפעם האחרונה שבה נזכרתי ב"אלו הם מים" היתה בערב שקיימה ההוצאה לכבוד הוצאתו לאור של הספר החדש "משהו כייפי לכאורה...", שחנך במזל טוב גם את סדרת המסות של ההוצאה "קו אדום" (האירוע הוקלט וניתן להאזין לו ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=ERT_N1cLwn4).

שמחתי. אני אוהבת מסות ואוהבת את וואלאס. לאירוע הגעתי בגפי, ותפסתי מקום באחת השורות האחרונות. אתרע מזלי ורגע לפני שהחל האירוע התיישב לפני איש גבוה מאוד שהסתיר לי לחלוטין את הבמה. לאחר כמה דקות של מתיחות וסיבובי צוואר כואבים ובלתי מוצלחים בניסיון לראות את הבמה, שעליה גם הוקרנו קטעי וידאו מתוך ראיונות עם וואלאס (מומלצים מאוד ,חפשו ביוטיוב), שאלתי בעדינות את האיש האם יסכים לזוז למושב הפנוי שלימינו. אוסיף, שבשל גובהו הרב לא נשקפה לו שום בעיה מיוחדת לצפות בבמה גם ממקום המושב החלופי. אולם הוא, למרבה הפתעתי, סירב למחווה הפשוטה והאדיבה. בלי התנצלות ובלי סיבה, סתם כך. כשראה את פניי המופתעים, משך בכתפיו (בבחינת "אין מה לעשות, תסתדרי") והפנה לי את הגב. באותו הרגע התמלאתי כעס וטינה כלפי האיש, חיפשתי מסביבי ולבסוף מצאתי מקום בשורה אחרת רחוקה יותר, תוך שאני מתנצלת בפני יושבים אחרים על ההפרעה, מזיזה כסאות ומארגנת לעצמי מקום יש מאין. ואז נזכרתי ב"אלו הם מים" ובהתאם למתרחש בה ולתהיות שמעלה בה וואלאס, ניסיתי לשאול את עצמי, באמת ובתמים למצוא בתוכי, הסבר אפשרי להתנהגותו הגועלית של האיש במקום להתעצבן "סתם כך" ולרחם על עצמי. מודה, לא מצאתי הסבר כזה. ויותר מכך, התאכזבתי ואפילו כעסתי שאדם כזה, שסביר מאוד להניח שקרא את יצירתו של וואלאס ולכן הגיע לאירוע המוקדש לספרו וליצירתו, מתנהג כך לזולתו. זה אולי רגע טריוויאלי, לכאורה לא קשור בכלל לביקורת ספרותית, אבל תחשבו לרגע על הסיטואציה – רגע טהור של עצבים, של כעס ואפילו תיעוב כלפי אדם אחר, ושנייה לאחר שניצת רגש חזק כ"כ, אני חושבת על יצירה ספרותית. בכך, לדעתי, טמונה אחת מגדולותיו של וואלאס – הוא סופר שיש לו משהו להגיד על החיים שלנו ואת המשהו הזה אתה לוקח איתך. על כמה ספרים, כל שכן מסות, סיפורים קצרים או נובלות, אתם יכולים לומר זאת? יש לוואלאס דרכים מגוונות לגרום לך לחשוב על החיים שלך, בין אם זה באמצעות חיבור מסה כמו "משהו כייפי לכאורה..." על שיט פאר באניית תענוגות, או על אכילת לובסטרים, או על תליית דגלים אמריקאיים בימים שלאחר פיגועי ה- 11/9, ובין אם זה באמצעות טכניקה של הזרה (הפיכת המוכר לזר של אותם דברים שהפכו כה הרגליים, יומיומיים ואוטומטיים מבחינתנו, סמויים מעין למרות היותם מול עינינו כל הזמן).

ב"משהו כייפי לכאורה" הוא עושה זאת באמצעות אימוץ נקודת מבט של תינוק על המתרחש סביבו. מטאפורה זו של תינוק שמתבונן באופן ראשוני, משתומם, סקרני וחקרני על סביבתו, אשר חוזרת מספר פעמים לאורך המסה, הזכיר לי קטע בראיון ביוטיוב שבו שאלו את וואלאס מהו בשבילו "כשלון" והוא הסביר את דעתו באופן מרתק שמתבטא גם ב"משהו כייפי לכאורה" – "כל דבר שהוא כשלון הוא גם תמיד נצחון": http://www.youtube.com/watch?v=mVzhhvCRTCo בקטע זה אומר וואלאס שתחושת הכשלון לכאורה שהרגיש כשהגיע לכנס ספרותי באיטליה, והוא אינו יודע את השפה, ומתקשה להסביר באמצעות תנועות גוף למה הוא מתכוון, במקום לעורר אצלו תחושת כשלון עורר אצלו תחושת נצחון – שלילת השפה המילולית פינתה לו זמן ומקום רגשי להבחין בתנועות גוף, בהבעות פנים ובהרבה פרטים אחרים שאנו מפספסים בתקשורת היומיומית השוטפת. לאחר קריאת המסה הזו תיזכרו בוואלאס בפעם הבאה שתאכלו במסעדת מזון מהיר ותתלבטו האם לפנות את המגש בעצמכם או להשאיר אותו למנקה. המחווה הזו יכולה להיות קריטית – לכאורה מחווה של עזרה ורצון טוב, ההפך מפרזיטיות ואנוכיות. מאידך, החווה הזו עלולה גם לגרוע מנחיצות עבודתו של המנקה.

אירוע דומה קורה לסופר עצמו כשהוא מתעקש לשאת את מזוודתו בעצמו לתא האנייה שבו הוא מתאכסן, ובכך מחולל סערה רבתי בקרב שרשרת העובדים שמורכבת מהסבל הלבנוני שאת עבודתו הוא מייתר, סבל ראשי (גם הוא לבנוני), דייל ראשי אוסטרי, וקצין יווני במחלקת קשרי אורחים, שמגיע לתאו של וואלאס כדי להתנצל בפניו על תקרית סחיבת המזוודה.
תיזכרו בו כשתתקלו בהטיות שונות ומגוונות של השורש "פ.נ.ק.", בעיקר בפרסומות - ממה מורכב הפינוק הזה ומדוע המלה הזו כה משמעותית בחיים המערביים המודרניים ועל איזה חוסר היא מחפה, איזו תשוקה היא מנסה ליצור.
תיזכרו בו כשתצלמו ללא הרף ותתעדו את חופשתכם – וואלאס שמח לגלות שהוא התייר היחיד שלא הביא עמו מצלמה לשיט.

מכל הסיבות האלה אני ממליצה על יצירתו של וואלאס. הוא אינו דומה לאף סופר אחר שקראתי. הוא לעיתים נשמע מטרחן או מעצבן, כמו ילד חכם במיוחד שהוא גם נודניק – ותמיד, אבל תמיד, הוא גם יודע להצחיק וגם להעציב, לגרום לנו לגחך על עצמנו ועל חיינו וגם לבחון אותם מחדש.
השאלות והנושאים שהוא מעלה תמיד רלוונטים, מעוררי מחשבה ומלווים את הקורא הרבה לאחר סיום הקריאה. כולי תקווה כי ימשיכו לתרגם את יצירתו לעברית.

*הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "אנשי הספר" - בינתיים האתר שודרג והביקורת נעלמה ממנו ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם אותה במלואה פה*

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם