"סטון בוץ' בלוז" הוא מסמך אנושי חשוב וככזה אני לא שופטת אותו בעיקר על פי ערכו הספרותי אמנותי אלא על פי ערכו ההיסטורי-חברתי. כפי שהמחבר/ת <mark>לזלי פיינברג</mark> מציינת באפילוג שיצא לכבוד מהדורת עשר השנים לספר, יצירה מסוג זה, בדומה לספרו של פרדריק דגלאס "יומנו של עבד אמריקאי" היא קריאה לפעולה, יותר מכל דבר אחר, וככזו היא בהחלט עושה את העבודה.

<mark>לזלי פיינברג</mark>, באומץ אישי רב, חושפת בפנינו את ילדותה, נעוריה ותהל

היה לי קשה להתחיל לכתוב על הספר הזה מכמה סיבות. נתחיל מזה שזה ספר שהמלה "מדהים" קטנה עליו ולכן אנסה תחילה לזקק את החוויה הרגשית העוצמתית שהוא מעורר ולפרוט אותה למילים. לא בטוח שאצליח, לא רק בגלל הקושי הידוע לתרגם רגשות למילים, אלא גם בגלל שהספר הזה הותיר אותי בתחושה של הלם. גמעתי אותו בתוך ימים ספורים, ללא יכולת להרפות, למרות שהקריאה בו, סוחפת ככל שתהיה, היא גם קריאה קשה, מזעזעת, מטלטלת, כואבת מאו