• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

מאת צ'ינגיס אייטמטוב

הביקורת של חיה

תמונה של חיה
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

מאת צ'ינגיס אייטמטוב

הביקורת של חיה

תמונה של חיה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2007
סדרה:ספריה לעם #408
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רותי-פ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“איזו יצירת מופת! הקריאה ב"והיום איננו כלה" היא היסחפות למרחב עצום ופתוח, המקום אינסופי, התנועה בלתי”

71/169
ביקורות על והיום איננו כלה
הבאה
עמיר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

מדובר בספר טוב ומומלץ - אומנם ההתחלה הייתה מייגעת ומלאה בשמות ומקומות מסובכים אך בהמשך כמו בטיפוס על הר לאט לאט נפתחו בפני נופים קסומים של סיפור שלמולם עמדתי נפעמת.
בספר לכל אורכו ישנם משפטים שחוזרים כמו מנטרה: "במחוזות אלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח... וכל מרחק נמדד בזיקתו למסילת הברזל כמו ממין קו גריניץ' ...וכן משתמש במילים כמו: "הערבה אין לה שיעור ומידה, והאדם קטן, והערבה אדישה, אחת היא לה אם אתה שרוי בצרה או בטובה ואתה אין לך אלא לקבל אותה כמות שהיא" ספר כזה בשבילי הוא ממש - ספר שירה.
הספר מזכיר בשפתו הנפלאה סופרים ישנים כמו טולסטוי, דוסטוייבסקי, גורקי, צ'חוב ועוד , היום כמעט שלא כותבים בשפה וצורה נפלאה שכזו.
הסופר מבקש להדגיש שלמרות שמדובר במקום שכוח אל בערבות הסארוזֵק צומת בוֹראנְלי – בוּראני שאפילו רכבות נוסעים לא עוצרות בו,שהאדמה יבשה בו וקשה בגלל החורף והקיץ הקיצוניים בכל זאת שמונה משפחות מצליחות לשרוד לעבוד ולחיות בו, כלומר אפילו במקום מרוחק ושכוח אל אי שם בערבות קזחטן גם שם תמצא כי לכל אדם ולכל משפחה סיפור חיים מיוחד, של אהבות, שנאות, קינאה, ורחמים כמו לכל אדם בכל מקום. גם למקום מרוחק ושכוח אל שכזה מגיעה ידו הארוכה והאכזרית של האח סטאלין, ואין איש יכול להמלט מאכזריות שילטונו.
בברכה חיה הלר

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של עולם
עולם
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של cujo
cujo
10קוראים|גיל ממוצע63|40%נשים

על המבקרת

תמונה של חיה

חיה

חברה מזה 15 שנים
47 ביקורות•1 נבחרות•243 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים
תמונה של חיה
חיה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות47
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה243
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית26ספרות מתורגמת17ספרות קלה - רומנים1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של חיה

היהדות שלא הכרנו

היהדות שלא הכרנו

יוכי ברנדס

ספר שטחי ורדוד המתיימר לדבר על נושאים העומדים ברומו של עולם הסופרת מציגה לנו רעיונות נישגבים והיא המומחית באה להסביר מהי יהדות לאותם אנשים שפשוט לא מכירים: נושאים כמו תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האשה , ישראל והעמים, ואפילו על כל חגי ישראל ! ספרתי מדובר על 47 נושאים שונים שנמצאים ביניהם וכולם נכללים בספר הקטן הזה !! מדובר כמות אדירה!! ונשאלת השאלה האם ספר כזה יכול להיות ספר רציני ? ככה לכתוב בשטף כמו מורה בעממי שבודקת מבחנים ומציינת בעט אדומה זה טוב ! זה טוב מאוד !! זה גרוע וכו' הסופרת נותנת ציון ומחווה דעתה על כל נושא נכבד שמסתכם בעמוד או בכמה שורות וממהרת קדימה כמו רוח סערה לנושא הבא. בלי ירידה לעומקם של הדברים, בלי הצגה מפורטת ומסודרת של דיעות שונות משני הצדדים , היא קובעת דיאגנוזה לכל נושא כמומחית בעלת ידע ומקוריות , מרפרפת בין הסוגיות הקיימות , ולא מאפשרת לקורא התמים שבאמת לא מכיר ולא כל כך יודע היא לא מאפשרת קצת להרהר ולחשוב על הדברים לעומקם ! ואכן הספר שטחי ועמוס בשגיאות ואי דיוקים.

הסופרת מאמינה שהיא בקיאה ביהדות ולכן היא גם מסמיכה עצמה לדבר בשמה של היהדות לאלה שלא מכירים. היא מדגישה לאורך כל הספר שהיא מגיעה מהמקום הכי דתי והכי חרדי ועל כן היא מומחית לדבר בשם היהדות שלא הכרנו.
דוגמא לרדידות נושא ברית המילה : הסופרת מדגישה ברוב חשיבות את העובדה שעדיין לא הוכח שזה בכלל בריא לעשות ברית מילה ויש דיעות לכאן ולכאן ווכן היא מציינת את העניין הסקסי שעדיין לא ברור מי נהנה יותר מסקס הנימול או הערל. זה מה שמעניין אותה בנושא לקרוא ולא להאמין ! סופרת שמדברת בשם היהדות ממתי ברית מילה ביהדות זה עניין של סקס טוב או רע ? הלא ברית מילה הוא אחד מעיקרי האמונה היהודית הוא חוק יסוד של האמונה היהודית, בבחינת יהרג ובל יעבור ! כל יהודי מקיים ברית מילה עוד מימי אברהם אבינו! ישנם בעולם עוד מילארדי מוסלמים בני אברהם וישמעאל שלא שואלים אם זה טוב או רע אלא מקיימים את מצוות ברית המילה לכל זכר בגיל 13! ויש עוד כהנה וכהנה דוגמאות לרדידות ושטחיות בספר ! ונשאלת השאלה לאיזה סוג קוראים נכתב הספר הזה?

לפני שנתיים•חיה
קיבוץ ברלין

קיבוץ ברלין

יוסי עוזרד

שמו של הספר "קיבוץ ברלין" מביע את הרעיון שבספר האומר שלמרות שגיבור הספר אורי דולב עזב את הקיבוץ , התנתק מהארץ ובורח לברלין מסתבר שהקיבוץ "משמר הצפון" נשאר איתו תמיד והוא עמוק בלבו גם בברלין הרחוקה.
הספר כתוב בשטף כיומן אוטוביאגרפי והוא נוגע בשלושה נושאים ילדות כייפית ונפלאה של חיים יפים בקיבוץ "משמר הצפון" חיים בטבע השתובבות עם חברים והמון שמחה מצד שני השרות הצבאי קרבי כשברקע מלחמת יום כיפור (החלק הזה מאכזב כי הוא כתוב בצורה קלילה ולא אמינה כאילו מדובר באיזה מבצע ) והחלק השלישי הוא הוא נבירה בזכרונות העבר הרחוק של ההורים והמתערבבים עם זכרונות ילדות של הדור השני וזאת כדי להגיע להבנה על מהלך החיים של כל הסובבים.
בספר יש אמירה על דור המייסדים "יכול להיות חשבתי שאנחנו בני הדור השני היינו האכזבה הגדולה של המפעל החלוצי החלום הקיבוצי מתנפץ אל מול ההוה"
מסתבר שהאושר נמצא בכוס תה ביום שמש נעים ואפשר להגיד שזו בעצם המחשבה של כולנו
אהבתי את הספר

לפני שנתיים•חיה
הר אדוני

הר אדוני

ארי דה לוקה

שמו של הספר "הר אדוני" ותמונת הבומארנג הנראה כצלב מתעופף וטס גבוה נראים בעיני כסמלים המספרים את המחשבה שמסתתרת מאחוריהם.
ונשאלת השאלה למה הסופר ארי דה לוקה להשתמש בסמלים דתיים כמו שם הספר
"הר אדוני" או מה ראה להפגיש את הקורא עם דמותו הטרגית והמעוותת של היהודי הסנדלר הגיבן דון רָפָניֶלו אשר למרות כל הסבל שעבר עליו הוא אישיות של נתינה הוא תופר ומתקן בחינם נעליים לכל עניי העיר איש חכם ובעל דעה וידע , איש רוחני הנושא עיניו ונפשו לירושלים .
"הוא עושה למחשבות מה הוא עושה לנעליים מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" ואומר בהתרסה לאלוהים "אנחנו בלי פספורט, בלי זכויות, אנו בני אדם חיים מסורבי מוות צריך לקבל גם את העונשים ההיתוליים שלו" , גם שמה של הנערה "מריה" שלמרות היותה מנוצלת מינית דווקא היא מתגלית כנשמה טובה וטהורה. וגם הופעת "החמור" בתחילת הספר וגם בסופו " בכתבי הקודש יש רבה ידיעות על החומר בהמה מועילה , מעריכים אותה, אבל הצעקה שלו לעומת זה היא חסרת תועלת ענקית , נוגעת רק לו ולאלוהים" וכן סמלית דמותו של הנגר מאסטרו אריקו שמזכירה יוסף הנגר בעלה של מריה ועוד.
הספר הוא סיפורו של נער מתבגר אשר בתוכו בוערת תשוקה בלתי מוסברת דמויית בומארנג שבתמונת הספר הוא נראה כמו צלב מתעופף. הבומרנג של הנער רוצה להתפרץ מתוכו ולהשתלח הרחק ולא ידוע אם שחרורו יהיה לטוב או לרע "יחד גדל גם הרוע יחד איתי עם כח הזרוע לשחרר את הבומרנג גדל כוח שמסוגל לתקוף" "מהלך מוטעה של האחר מסיר את "המסמרים" מהמכסה , והדם הרע מזנק החוצה" ההוכחה לכוחו המתפרץ נמצאת בסוף הספר הנער "מכבה את העין הטובה ומשחרר את הבומארנג שפוגש בדיוק את היהודי הסנדלר עם הכנפיים והנוצות "העולה והולך למקום העקבה המתלקחת של הבומראנג". (שנשמע כקורבן עולה.) ואז הנער חוזר ופוקח את העין הטובה, תופס את הצל הפושע הרוכן מעל מריה ומשליך אותו מהמרפסת בחוזקה.

נראה כאילו הסופר משווה את רָפָניֶילו היהודי הגיבן כקורבן נצחי של הרוע בעולם.
כמו ישו בזמן צליבתו בגולגולא ששם הוא נצלב ביחד עם עוד פושע והיה קורבן עולה. בסוף הספר אנו מוצאים שוב את מוטיב החמור הקול שיוצא מגרונו של הנער שאומר:
"זה קול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותי, אני צועק ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונדידיו" בגאולה המשיח יבוא על חמור ככתוב בספר זכרייה פרק ט' גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" שהוא המשיח!
בעיני נראה כאילו מדובר במחאה כנגד העוול וההשמדה שעבר העם היהודי , ודמותו של הנער שאיננו יודעים את שמו מסמל את הדחפים הנפשיים והגופניים החבויים בתוך כל אדם עוד מנעוריו והם מפרצים בסופו של דבר לטוב או לרע
חיה הלר

לפני 3 שנים•חיה
הנסיך הקטן (1981)

הנסיך הקטן (1981)

אנטואן דה סנט-אכזיפרי (אכזופרי)

כמה מילים על הספר הנסיך הקטן
כשגמרתי לקרוא את הספר הרגשתי עצב ועגמומיות לא ברורה,
כנראה שבכל אחד מאיתנו מסתתרת דמותו של "הנסיך הקטן"
זו אותה נקודה זוהרת בלבו של כל אחד מאיתנו כמו כוכב נוצץ שחבויים בו זיכרונות ילדותנו שהייתה כולה תמימות ואמונה.
כל אחד מאיתנו היה פעם נסיך קטן ילד בודד וסקרן שחיפש חבר אמיתי לְאַלֵף .
זה ספר פרי דימיון והלך רוח ומחשבה של הסופר אנטואן דה סנט-אכזופרי בהיותו בודד וצמא במדבר סהרה כאשר מטוסו נפל שם. בסיטואציה שכזו כאשר אדם נמצא לבדו בסכנה מוחשית, ללא נפש חיה מסביבו, לבדו ללא אפשרות לשמוע הד קולו!
להיות רק לבד עם עצמו מתבונן ביאוש בשממה המדברית האין סופית ובלילה מסתכל בתקווה בשמיים הנוצצים הפרוסים מעליו והם יפים נוצצים וזוהרים באין ספור כוכבים. "נוף זה בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו" (כדברי הסופר)
זה המקום שרק בו יכולות לעלות ברוחו המחשבות על האדמה הנוראה שמתחתיו ועל הכוכב המסתורי המופלא הנוצץ מעליו , מקום שמעלה בו שאלות ומסקנות על מהות החיים ותכליתם , מסקנות על חברות, על נאמנות, מחשבות על בני האדם וכל עמלם הריקני, על אהבת אמת , וחברות ובעיקר לדעת שהאמת נמצאת בנסתר.

לא ידוע אם הנסיך הקטן על כל סמליו היפים מת או שהוא חזר שוב לכוכב הקטן שממנו הוא הגיע. אבל תמיד כשנרים עיניים לכוכבים שבשמיים נשאל את עצמנו האם יש אחריות טוב וצדק בעולם
האם אכלה הכבשה את השושנה , כן או לא?

לפני 3 שנים•חיה
זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים

גוזל יכינה

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים
כתבה גוזל יכינה , תרגום חמוטל בר-יוסף

אחד הספרים הטובים שקראתי בהתרגשות ובנשימה עצורה! הסופרת המופלאה גוזל יכינה פוקחת את עיני הקורא ומכניסה אותו הישר אל העלילה. לתוך הסבל והעוני , זורקת אותו אל תוך הקור הנוראי שפוקד את האיכרים הפשוטים שהפכו לקורבנות אדם הנודדים בשם המהפכה. בספר אנו פוגשים שיירות אדם מזי רעב, ללא רכוש מוצאים בכח ממקומות הולדתם ומובאים ברגל וברכבות אל הערבות השוממות והקפואות של סיביר , אלו אנשים מבוגרים חסרי כל הולכים לחיות במדבר של קרח של מינוס 40 מעלות .
הסופרת מצליחה לזעזע אותנו בסיפור חייה של זוליכה שגזלו ממנה את ביתה את משפחתה ואת רוחה , שדרך נדודיה עד סיביר הרחוקה אנו חשים את גודל העוולות שנעשו לעם הרוסי בשם המהפכה !!
זו חברה שאיבדה צלם אנוש ! אין רחמים!! וביחוד אצל הבולשביקים הממונים מטעם שלטונות המהפכה דווקא אותם מנהלים ושומרי חוק הם אוסף של בורים שרשעותם ושחיתותם מזעזעת. כולנו מכירים את ההיסטוריה של אותה תקופה 1930-1945 היודעת לספר על 20-30 מיליון אזרחים רוסיים שנרצחו ע"י השלטונות .
בעיני גיבורי הספר מדברים אלי\ינו כסמלים
זוליכה שהיא הגיבורה הראשית מסמלת בעיני את אמא רוסייה אדמה באותן שנים 1930-45 אומה ענייה נגזלת ושותקת, שעם הזמן פוקחת עיניים מגלה את העולם שסביבה, נלחמת בכל הרוע שמסביב וזאת כדי להציל את בנה יוסף

ד"ר וולף קרלוביץ המכונה לייבה – מסמל את השכבה הנאורה את המלומדים והמדענים, שבחרו להתעלם מהמצב הנוראי העובר על ארצם. בחרו שלא לראות את עוולות המהפכה. ורק בגלות בסיביר הם לפתע מתעוררים וממלאים את תפקידם.

איוון איגנטוב – מסמל את השלטון של אותם ימים – הוא נציג החוק האכזרי הממונה על ביצוע הגלייה , שגם הוא בסופו של התהליך הופך להיות כמו כולם קורבן המהפכה . הוא נשלח לשרת את השלטונות ולפקד על הגולים שהוא הביא ברכבות לאי שם בסיביר הרחוקה והקרה כאשר במשך כל חייו הוא מנסה לרצות את הממונים עליו אך לבסוף כמו מליוני בני אדם אחרים הוא מאבד הכל במשטר רצחני שעובד באיומים, הלשנות ובגידות .

יוסוף - הבן של זוליכה הוא קרן האור בספר הוא מסמל בעיני את הדור הצעיר החדש שקם בברית המועצות. דווקא הוא שנולד בתוך כל הזוועה הקור העוני והבערות, שגדל בתוך כל הרשעות הוא בוחר לברוח מהמקום הנורא כדי להגיע למקום של רוחניות של אור של צבע לבית ספר לאומנויות במוסקבה.

הספר הוא יצירה נפלאה הכתובה בלשון ציורית ומתורגמת ע"י המשוררת חמוטל בר יוסף שבזכותה הספר נקרא כמו שירה והתיאורים המרהיבים מאפשרים לקורא להרגיש את הדמויות להתערבל ולהתמזג עם הטבע ולהיות חלק ממנו.
חיה הלר

לפני 3 שנים•חיה
שפת הנביאים סיפור חייו של אליעזר בן יהודה

שפת הנביאים סיפור חייו של אליעזר בן יהודה

רוברט סנט גוהן

על הספר שפת הנביאים מאת: רוברט סנט ג'והן

ספר נדיר, ספר שכובש אותך מסקרן מותח ומהנה. אך אין ספק שגדולתו של הספר כשהוא גם מצליח לגעת בך רגשית, זה ספר שגורם לך לחשוב ולשאול שאלות , שמלמד , שמחדש ואפילו מעורר התנגדויות או כעסים, זה ספר כזה שנשאר איתך במחשבה עוד זמן לאחר שכבר סיימת לקרוא אותו.
וזה מה שקרה לי עם הספר "שפת הנביאים" שהיה עבורי הפתעה בלתי צפויה. כתב אותו רוברט סנט ג'והן סופר אמריקאי לא יהודי שביקר בישראל בשנת 1948 ממש בתקופת מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ. הוא ביקש להבין מהו הסוד הגורם ליהודים הבאים משבעים ארצות שונות להתלכד לאומה אחת? והוא הגיע למסקנה "כי פרט לתשוקה בוערת למולדת משלהם הייתה לשונם המשותפת הגורם המאחד הגדול שבמזגם". הוא הבין שלשפה העברית היה כוח מכריע בבנינה של האומה וזה הדבר אשר דחף אותו לחקור לשאול ולדעת ממקורות ראשונים על האיש אליעזר בן יהודה - מחייה השפה העברית.

ועל כך מדובר בספר "שפת הנביאים" . הספר כתוב בשפה עממית פשוטה וקולחת אין בו תיאורי רגשות, או הבעת דעה או בקורת. מדובר בעובדות שמספרות את קורות חייו של אליעזר בן יהודה איש אחד בעל חזון נבואי והוא גאולת עם ישראל, ארץ ישראל והשפה העברית.
בספר יש המון התרחשויות ומאורעות שונים בתקופה סוערת בחיי עמנו לטוב או לרע. אבל דווקא גודש הפעילות הבלתי פוסקת שלו יום ולילה . שטף המעשים בתנאים קשים ומסוכנים המועברים לקורא באובייקטיביות הם שגורמים לתדהמה והתפעלות מהדמות השיגעונית מהפכנית של אב"י
שעולה מתוך ההתרחשויות הרבות שבספר.

אכן הספר שהשאיר בי רושם עצום לגבי דמותו המופלאה של אליעזר בן יהודה

הוא נולד כאליעזר פרלמן בשנת 1858 בעיירה לושקי שבליטא בבית יהודי חרדי קשה יום, ילד קטן ורזה שלמד בחדר כמו כל הילדים שבעיירה. עקב בעיות כלכליות אמו האלמנה שולחת אותו הרחק אל דודו העשיר ללמוד בישיבה הגדולה ושם בדרך מקרה הוא פוגש איזה חבר שמשכנע אותו ללמוד דווקא אצל הרב יוסף בלוקר אשר מצד אחד לימד אותו תורה , אך מצד שני חשף את הנער לקריאה בספר "תועבה" שנקרא "רובינזון קרוזו" אוי ואבוי לפתע הנער התמים עם הפיאות הבהירות והלבוש המסורתי קורא בסקרנות ובהתלהבות רבה ספר הכתוב כולו שומו שמיים בעברית! מדובר בנקודת מפנה במחשבותיו. זה היה המקום וזה הספר שהדליקו בלבו של הנער את הניצוץ הראשוני לאהבת השפה העברית.
הדוד שנחרד מהכפירה הנוראית ממהר לשלוח את הנער חזרה לאמו. אך אליעזר הקטן נמלט והוא עייף ,רעב , ורועד מקור הישר אל בית כנסת הקרוב וכמו באגדות והנה בבוקר מוצא אותו שלמה יונאס ישן רועד מקור על ספסל שמחוץ לבית הכנסת , וכמו באגדות הנער מוצא חן בעיניו והוא מזמין את אליעזר כבן בית נוסף למשפחתו ופורס עליו את חסותו ואת אהבתו . בבית הזה של שלמה יונאס קורה המפנה ששינה את חייו לדרך שאין ממנה חזרה .
הנער החרדי קיצוני מגודל הפיאות מגלה בבית זה עולם אחר שממלא את רוחו ונפשו בשאיפות אחרות. הוא מתחיל בחשק רב ללמוד שם צרפתית, גרמנית ורוסית והכל בעזרתה של דבורה בתו של יונאס שמתאהבת בנער הצעיר ממנה ומלמדת אותו על עולם פלאות שהוא לא ידע . הוא מתחיל לקרוא בשקיקה ספרים הוא מכיר דברים חדשים ושונים מכל שידע ומנקודה זו רבותי הכל היסטוריה.

קשה שלא להתפעל מה כבר כותב עלם צעיר לבחורה לאחר שהוא עוזב את הבית כדי להמשיך בלימודיו (ציטוט ממכתבו לדבורה)

"מטרתי הראשונה היא להשיג רמה כלשהי שתאפשר לי לבוא במגע עם האישים היהודיים הגדולים בני זמננו כדי לעניינם בתוכנית לשיקומו של העם היהודי על אדמת אבותיו . חפץ אני ללמוד את תולדות עמנו ככל אשר אוכל. מקווה אני למצוא הכל באוניברסיטה המכונה סורבון." פשוט לא יאומן שכזו היא שאיפתו של עלם צעיר !!

והחיים כסטודנט ממש לא קלים הוא לומד באוניברסיטאות שונות ונחשב כעילוי .
הוא מצליח להתבלט ולקבל מילגות. שולח מאמרים לעיתונים והכל בנושא אחד
ויחיד "עם ישראל" וחותם בשמו החדש שבחר לעצמו בן יהודה אליעזר.

הוא מתגורר בעליית גג של בית יש בפריס, בלי כסף וללא כל אפשרות להתחמם. הוא אכל בקושי איזו ארוחה אחת ביום ואף היא דלה
ובריאותו נפגעה קשות. הוא חלה בשחפת מחלה שתלווה אותו מאז עוד סוף ימיו.
"רעיונותיו המהפכניים של אב"י לא היו מקובלים באותם ימים, וחלקם הגדירו אותו כקנאי ופנטיקן. ובחברה האינטלקטואלית של פריז בה הסתובב חלקם גם התנגדו ולעגו לרעיונותיו,
אליעזר נחוש בדעתו לעלות לארץ ישראל, בחינת ''נאה דורש ונאה מקיים''.
הוא מציע נישואין לדבורה , שלמרות התנגדות הוריה, היא עדיין מאוהבת בו והם מחליטים להתחתן ולעלות לארץ ישראל בשנת 1881 כשהוא בן 22 .
הם מגיעים ליפו ומשם לירושלים שמתגלה כעיר מוזנחת ומלוכלכת , תושביה יהודים ברובם דתיים פאנטים עניים מרודים , היהודים האשכנזים לומדי תורה ועניים , לא עובדים ולא מתפרנסים אלא חיים בדוחק מכספי החלוקה. העיר ואנשיה מתאכזרים לבן יהודה ודבורה.
אני מתרגשת לקרוא בספר פירוט רב את התלאות שהזוג הצעיר הזה עובר
ואני יודעת שכל המסופר בספר הוא אכן אמת לאמיתה!!.

אליעזר מחליט באופן חד-משמעי שבביתו בני המשפחה ידברו אך ורק עברית !!
אבל העברית במציאות עדיין שפה של בית הכנסת שפה עתיקה מאוד ומליצית , אבל הוא שואף שכל היהודים יוכלו לדבר רק בעברית!!
כדי שיוכלו להיות לעם חופשי בארצו. ולכן צריך להחיות את השפה ולגרום לה להיות קלה ופשוטה שתהיה יומיומית ועממית . הוא משקיע את כל גופו ונפשו, הוא עובד יומם ולילה כדי לחדש מילים שלא נמצאות בשפה, הוא מתווכח עם הוגי דעות ידועים בעולם וסופרים ורבנים שמתנגדים לו, אך הוא לא מוותר ממשיך לחקור מקורות למילים בודק אותם בספרים ומשווה ורושם אותם על אלפי פתקים.

פשוט לקרוא ולא להאמין איך האיש בגופו הדל והחולה ממוקד חדור מטרה יוצא בעט ונייר להלחם לחיים או מוות בעניין החייאת השפה העברית.

הספר לא מדבר על רגשות אלא מתמקד אך ורק ביצירה ובעשייה הבלתי מתפשרת של בן יהודה שמטרתה היא אחת תחייתו של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית שתלכד אותו לעם אחד! כאמרתו: שבלעדי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה.

ומעתה השפה העברית היא השולטת בחיי שניהם . בנם הבכור איתמר נועד להיות 'הילד העברי הראשון' מדובר במעשה מסוכן ולא פשוט לדבר עברית בירושלים של אז בין אותם יהודים פאנטיים בעלי דעות דתיות קיצוניות שראו בדיבור בשפה העברית כפירה וחילול שפת הקודש!!

הם נידו את כל בני המשפחה והטילו עלייהם חרם ולא רצו להתקרב למשפחת
בן יהודה . ברור היה לכל יושבי הקרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד הראשון לבית אב"י הוא בודאי מן יצור כלאיים משונה בעל מום מלידה .

אני מרותקת לספר , הרגשתי כאילו מדברים על המשפחה שלי, כאילו השפה העברית עצמה הפכה להיות איזו ישות חיה בדמותו של אליעזר בן יהודה והיא הנלחמת על זכותה לחיות כי אחרת איך אפשר לקלוט ולהבין כמה סבל וחיי עוני ומחלות יכולים האיש ומשפחתו עוד לעבור למען הרעיון המהפכני.

בן יהודה טיפח בעיתונו "הצבי" את רעיון ההתיישבות והעבודה העברית הוא כתב מאמרים חוצבי לב ואמיצים כנגד כספי "החלוקה " שהיו עד אז טאבו! דבר שעורר עליו אויבים רבים בירושלים וביחוד את זעמם של החרדים שכעסו והלשינו עליו לשלטונות התורכיים ויצאו נגדו בעלילה זדונית בהאשמה שהוא מעודד בעיתונו למרד נגד השלטון הטורקי. על זאת הוא נשפט הוא נכלא וישב בבית הסוהר כשנה עד שהצליחו כמה ידידים לאסוף כסף לשחרורו.

גודש המאורעות והמעשים של אליעזר בן יהודה הכתובים בספר "שפת הנביאים" מעורר בנו יראת כבוד ורוממות כלפי האיש.

וטרגדיות נופלות על האיש, דבורה האשה הנאמנה שהקריבה רבות למען השפה העברית מתה ממחלת השחפת והיא רק בת 37 אשה למודת סבל ועוני שגידלה משפחה בתנאים קשים. והקורא מזדעזע ומתקומם לשמוע כי
"הקברנים האשכנזים שהגוויה הופקדה בידם הכריזו כי צר להם אך זה עתה קיבלו הודעה מוסמכת שהגב' בן יהודה שהייתה אשתו של אדם שהוטל עליו חרם דתי הוכרזה כטריפה הם אמרו לו "אנו חופרים קבר לאשתך מחוץ לגדר בית הקברות אסור לה לגופה טמאה שתהא מונחת בקירבת אחרים"
לקרוא את הדברים ולהתפלץ היתכן ??

זמן קצר לאחר מכן פוקדים את האיש עוד אסונות שלושה מבניו הקטנים מתים ממחלות שונות בזה אחר זה כאיוב ממש והסביבה הירושלמית העויינת שמחה לאיד ורואה בכך עונש משמיים על חילול השפה.

בספר אין רגשות של כל הגיבורים הפועלים בתוך המאבקים הקשים והלשונות הרעים לא כתוב איך הם מרגישים בתוך כל העוני והדלות והאסונות הנוראים אבל אנחנו קוראים את הדברים מרגישים וכואבים .

אליעזר בן יהודה אף פעם לא נשבר !!! על הקיר בביתו הוא שם שלט "הזמן קצר והמלאכה מרובה" הוא ממשיך לכתוב בעמידה את מאמריו הסוערים בעתון "הצבי"

הוא מתחתן בשנית 1892 עם חמדה אחות אשתו שבעצם הוא היה תמיד אביר חלומותיה. היא לומדת עברית במהירות רבה והופכת ליד ימינו ועוזרת לו בכתיבה ובעריכה ובגיוס כספים עד ליום מותו.

עיקר עבודתו בתקופת חייו האחרונה מתמקדת בכתיבת המילון העברי הראשון.
באיסוף כל הפתקים שהוא כתב ושמר במשך כל השנים ובהם מילים חדשות מילים מחודשות כדי להספיק להכניסן לכרכי המילון העברי הראשון .

אין ספק שהקורא עומד נפעם איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה ! הספר מציג בפניו בצורה אובייקטיבית ועינינית את אחד מהאבות המייסדים של ישראל החדשה באחת התקופות הגורליות ביותר בתולדות ישראל. הספר מציג בפניו סיפור של נביא הלוחם ללא חת , דמות מופלאה שמעוררת בנו הקוראים רגשי כבוד ! והתפעלות ובעיקר רגשי הוקרה !
הרגשתי שכולנו חייבים תודה ענקית לאיש הזה, הנביא שנלחם בכל כוחו למען השפה העברית שמקובלת עליינו כלשון רגילה דיבור המובן מאליו.

בסיום הספר נכתב "הוא זכה לראות את היום בו נערך משאל עם בארץ ישראל שכמעט כל יהודי בארץ רשם בטופס שלו בסעיף "שפת אם" את המילה "עברית"
אליעזר בן־יהודה מת בביתו שבירושלים בליל שבת, (16 בדצמבר 1922), בהיותו בן 66, חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר , והשכיבה אותו על מיטתו,
והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים.
ושאלת השאלה מה היה קורה אילו לא פגש אליעזר הקטן את אותם אנשים בילדותו שעוררו בו את הרעיון על תחיית השפה העברית? ובכלל האם כל ההתרחשויות בחיי האדם ובעולם נתונים ליד המקרה והגורל או שהם מכוונים מלמעלה.
חיה הלר

לפני 3 שנים•חיה
מזל קטן

מזל קטן

קלאודיה פיניירו

בקורת על הספר מזל קטן
מאת קלאודיה פיניירו

ספר מעניין ומרתק, שקראתי אותו בנשימה עצורה. הרעיון של הספר נמצא בשמו שנקרא "מזל קטן" רעיון המדבר על כוחו המוחלט של הגורל שאותו מנסה הסופרת להעביר בספר . איך כל מהלך חייה השלווים של גיבורת הספר מרי לוהן, נקטעים ונהרסים בתוך שנייה גורלית אחת!! זה קורה ממש באותו רגע בו היא עוברת מחסום רכבת ונתקעת עם רכבה על המסילה ללא כל אפשרות לחלץ מתוכו את הילד הקטן (חבר של בנה) מאסון הרכבת הדוהרת במהירות עצומה ומוחצת אותו למוות.
"מהו הרגע שנקבע הבלתי נמנע? שואלת הסופרת האם החיים הם שלשלת של ארועים שבאים כהמשך של זה, איזה מהארועים הללו אלמלא קרה היה עשוי למנוע את הזוועה ההיא? כלומר נסיבות הקשורות לגורל ולא לאחריות" באסון כזה תמיד עולות השאלות כמו "מה היה קורה אילו לא..." או "למה זה קרה לי ולא לנהג אחר ? " או "למה דווקא היום ולא ביום אחר?" שאלות שאין לחיים תשובות עלייהם.
הסופרת מנסה להוכיח לנו הקוראים שבחיים המזל הוא שקובע את מי נפגוש בחיינו, היכן נעבוד מה נלמד והיכן נחייה. הכל תלוי במזל הקטן שהוא בא לטוב או לרע ! עובדה שבעקבות האסון הנוראי כאשר היא שבורה ומדוכאת היא עוזבת את החיים מאחוריה ובורחת אל הבלתי נודע ודווקא אז ברגע שהיא תלושה כאשר היא לגמרי אבודה ממש במזל מישהו מחליף מקום במטוס ויושב לידה, זהו כמובן רוברט שיאסוף אותה לביתו בבוסטון ומכאן נמשכת ידידות ואהבה של עשרים שנה.
ושוב אנו נתקלים בהתערבותו של המזל הקטן הפעם במשחקו הטוב ושוב חוזרות ועולות השאלות הבלתי פתורות כמו:
"מה היה קורה אילו לא ..."
חיה הלר

לפני 3 שנים•חיה
תרנגול פרסי - מהדורה מחודשת

תרנגול פרסי - מהדורה מחודשת

פרי סני

תרנגול פרסי (פרי סני)
דעתי על הספר:
למרות הכתיבה הקולחת של הסופרת ותיאורי הנוף וההווי המקסימים ולמרות השפה הנפלאה עם שפע הריחות העסיסיים ההומור וכל הבישולים,
עדיין לא מצאתי בספר "תרנגול פרסי" כל קשר אוטנטי דומה למהלך חיי היהודים שחיו בטהרן בתקופתו של השאח .
הכי נראה למישהו הגיוני שבכל המשפחות היהודיות המופיעות בהרחבה בספר כולל משפחתו של איברהים לא נמצא אפילו לאחד מהם שם יהודי?
אז מאיפה נמצאו לסופרת שמות משונים שכאלה שבחרה לתת לכל הנשים והגברים היהודים שבטהרן?
התיאורים הצבעוניים של הבישולים והאוכל שאפשר למצאם אצל העם הפרסי לא מכסים על כך שאין בספר כל התנהלות קהילתית של ריחות
ומנהגים המייחדים כל בית יהודי פרסי מסורתי.
הספר בא לספר לנו הקוראים קורותיה של משפחה (דמיונית) יהודית בטהרן , אך במקום זאת אנו מתבלבלים עד לעייפה בעיניני "התרנגול הפרסי"
כאשר לאורך כל הספר מתנהלים המון יחסי מין שהסופרת לתמהוני גם לא הצליחה לפתח בהם טבעיות , אלא שיחררה אותם בכתיבתה הקולחת בפרץ מיני מוזר וממש לא מתאים ולא הגיוני למהלך חייהם של היהודים והמוסלמים שחיו אז בפרס. קחו למשל את אבי המשפחה הוא מופיע כיהודי אמיד, זה איש ללא רגשות אישיים או ביתיים , אדם שטוף זימה חושק בנשים נשואות מוסלמיות משכיב אותן ואפילו מכניס אחת להריון וגם נולד לו אפילו ילד ממנה ! והילד הקטן הזה לפתע גודל כמשרת בבית יהודי עשיר אחר וכו' וכו' וכו'
או למשל דמותה של גיבורת הספר האם "מולוק" לא מצאתי בה כל רגש המייחד את האמא היהודייה הפרסייה , לבד ממחשבות וחשקים מיניים ניסתרים וגלויים גם לבעלה "התרנגול הפרסי" וגם לשליח הסוכנות "התרנגול הישראלי" שאיתו היא גם מקיימת יחסים מיניים ובוגדת בבעלה!

הסופרת לא הצליחה לעורר בנו כל רגש או התחברות למי מהדמויות, וכן גם לא אמון בעלילה שמצד אחד מענינת אך ממש ממש לא משכנעת .
איך ניתן בכלל לתאר באופן שכזה את מצב היהודים בתקופתו של השאח קודם עלייתם ארצה? הסופרת פרי סני בתוך כל החשקים ותאורי יחסי המין הרבים שכחה
את עבודת השליחים בפרס ולא הצליחה לתת כל משמעות למעשיהם. שכידוע השליחים הציונים עשו רבות למען הקהילה היהודית בטהרן ועוררו בנוער היהודי שם תסיסה רעיונית שנמרחה בספר. אז למרות שכל הדמויות הם רק פרי דמיונה של הסופרת עדיין הספר מבחינתי הוא פיספוס!
חיה הלר

לפני 5 שנים•חיה
היום יהיה שונה

היום יהיה שונה

מריה סמפל

ספר מיותר !
שמו המבטיח של הספר והתמצית הכתובה על העטיפה פוגעים באינטלגנציה של הקורא , מדובר באוסף מיותר של 250 דפים של ספר שלא שלא ברור על מה ולמה הגיע לעולם. לקט מוזר של התרחשויות משונות וענינים ודמויות לא ברורות שלא מתחברות זו לזו ולא מבינים בכלל מה הקשר בניהם.

לפני 7 שנים•חיה

ביקורות נוספות על "והיום איננו כלה"

והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"

לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה

אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים

כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ותרשו לי לשים דגש מתחת למילה כאילו אני נמצא בינם וקרוב אליהם וראה אותם ואת מעשיהם

נדמה שלא רק אני חושב כך אולי יש לי שותפים

בילדותי לא גדלתי ולא פרצתי לעולם שכולו טוב ודברי נוחות אני עדיין זוכר ועדיין שומע באוזניי את פעית העיזים ונביחות הכלבים שמלאו את חצר ביתנו.

אני זוכר את צמד הגמלים שאבי גידל כי זה היה כורח קיומי האם זה אומר משהוא או מקרב אותי לסיפור המופלא

אני עדיין מצטמרר כשאני קורא על המרחבים המוריקים שבם רועים עדרי הצאן והרועים נפגשים בחצי גורן לארוחת הבוקר שלהם .
נכון אין לנו ערבות אין סופיות כערבות בקזחסטאן אבל אל לכם לזלזל בשטחים המוריקים בכרמל
אני עדיין זוכר את הרכב המקרטע המגיע אחת לשבועיים ומביא לכפריים את דברי הדואר שזה היה פלא בפני עצמו זה קצת דומה לרכבות החוצות את הערבה ממזרח למערב וממערב למזרח.

ואני זוכר איך כל בני המשפחה היו חולבים את העזים "הכוונה לנקבות בלבד" ומהחלב היו מכינים את פסטיבל הגבינות והיוגורטים שריחותיהם עדיין בניחריי.
נכון שחיינו בדוחק אבל אני הבנתי מהמבוגרים שישבו מסביב
למגש הכנאפה וספל הקפה שיכלו להביע את כל מה שעלה על רוחם וליבם מבלי לחשוש שלמחרת יקחום לחקירה כפי שקרה עם אבוטאליפ שמעצר זה עלה לו בחייו.

אני שהשתרכתי אחרי הרועה בימי החופש ידעתי שבערב אפגוש את משפחתי שבעיניהם קורנים סימני האושר "אולי הגזמתי"

אבל בעצם לא כי אם זה לא היה כך לא הייתי זוכר.

לא יודע ואל תשאלו אותי הספר הזה הכה בי ללא רחמים והחזיר אותי לילדות כי החיים של הכפריים החקלאיים ובעלי עדרי הצאן מאד דמו לחיי תושבי הערבה ועובדי תחנת הרכבת

תסכימו איתי שהכל השתנה לא רק אצלנו גם אצלם וזה לטובה
ואני שמח בשבילם
הכותרת של הספר גורמת לי התרגשות
תודה לידידה מהאתר שהמליצה שאקרא ספר זה
ההמלצה שווה כפז

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חלבי
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

לפני שנים ראיתי תייר בים המלח על הגב, בכל פעם שהביט אל כפות רגליו שצצו במים הוא התגלגל מצחוק, ככה לעצמו. עצם את העיניים שוב ושט לו על הגב בנחת, והעניין חזר על עצמו עד שכל מי שחזה בו נמרח בחיוך מפה לאוזן וצחוק מתגלגל שטף את גופו בהנאה. זה סוג של "נחת רוח" כלומר מצב תודעה שלא רצים בו לשום מקום, פשוט שוהים בו.
הספר הזה חיכה לי 7 שנים על המדף ובכל פעם אמרתי "לא עכשיו". חיכיתי "לנחת רוח" שתקפוץ לבקר. לימים שבהן אין נחיצות רבה לרוץ לשום מקום, מקום שלם בפנים של התמלאות. היות והתחלתי את הספר לא פעם והפסקתי ידעתי מראש במה דברים אמורים. הרי קראתי כבר ספר או שניים בחיי בכדי לדעת שהספר הוא מיוחד. והוא אכן מיוחד ומומלץ לאוהבי אייטמטוב.
******************************************
וכמו אגדה שחוזרת על עצמה לדורי דורות, גם פה יש קטע שחוזר על עצמו שוב שוב באותו הנוסח כל כמה דפים כדי להדגיש את ייחוד המקום ואת האנשים. זה הולך כך:
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח....ומזה ומזה למסילת- הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר- סארי-אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכוניות. במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו ממין קו גריניץ'.
והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח....."

הספר הוא סיפורם של אנשים פשוטים שחיים בצניעות עד כדי עוני בערבת קזחסטן בסביבת השנים 1953, קצת לפני , קצת אחרי.
גיבורים ששרדו מלחמות- עולם, נלחמו בנאצים, התחברו לפרטיזנים יגוסלבים. חלקם נפצעו והתהדרו במדליות שהתגאו בהם וחלקם טמנו ראש כל אימת שנזכרו. האנשים שהגיעו לערבה הם אנשים שקוד של כבוד הוא מנת חלקם בחיים כמו כן ציות אמתי למסורות עתיקות שחלקן נשמעות ממש כמו אגדה שמתגלגלת שנים על גבי שנים במדבר מאובק רק בכדי לספר סיפור.

העלילה מתחילה ומסתיימת במסע חברים ומשפחה שהולכים או רוכבים על גמלים במדבר יומיים רק בכדי לקבור חבר טוב שנפטר ולספק לו קבורה הולמת בחלקה מכובדת. כי חברים לא עוזבים אחד את השני. ככה זה , עד המוות.

הדמויות בעלילה מוצגות כנשים וגברים שנסחפו בחייהם מכל מני סיבות לערבת המדבר בקזחסטן. אפילו לא כפר. רק שמונה צריפים של משפחות. אנשים שהפכו לחברים וקשרו חייהם אחד בשני בחולי, בעצב, בשמחות...שמצאו פרנסה בעבודה פיזית קשה בין מסילות הברזל.
העבודה הייתה תמיד וגברים ונשים הפשילו שרוולים ועבדו בכל עת. גם בזמן סופה, בלילה , בקור, באתים היו מפנים את השלג מהמסילות שמרכיבות בין היתר גם את חייהם שלהם ומסלולן.

במדבר עונות השנה גובות מחיר כבד כשהחום ואגלי הזיעה בלתי נסבלים זה מרגיש כמו ברזל מלובן שצורב בעור. וכשחושבים שדי, ואי אפשר יותר לסבול את אגלי הזיעה והלחות, הגשם מפתיע וילדים ומשפחות אסירי תודה רוקדים וצוהלים רטובים עד שד עצמותם מפזזים את ריקוד הגשם השמח כאילו לא ראו ממטרים מעולם.
זה נשמע שבקהילה הקטנה שנוצרה שם באמצע המדבר הטבע נראה קרוב יותר וגדול יותר אל האדם שתלוי בו בחייו. מול הטבע הענק האדם הוא קטן ואפסי ולכן אדם וטבע קשורים אחד לשני כדי לחיות ביחד בשלום. אנשי הערבות הבינו את הקשר הזה וכיבדו אותו וכך יצא שהצבעים של השקיעות, הזריחות, לובן השלג שצובע את הגגות והמסילות מול הכחול עד של השמים כמו מקבלים ממד נוסף של יופי שאי אפשר להתעלם ממנו .

העלילה הסבוכה מדגימה סדר עולם מסורתי של העולם הישן מול העולם החדש. הגמלים גיבורי המדבר במכלאות ונשים שחובשות מטפחות ומכסות את שערן. מול טילים שמשגרים בתחנת חלל אל מחוץ לכדור הארץ ואפילו קטע על חוצונים.( לא ראיתי בחלקים על החלל קשר לעלילה ולא ממש אהבתי אותם. אך בסוף הכל התחבר לי לישן מול חדש. שני עולמות מקבילים שלא חייבים להיפגש).כל אחד יכול להישאר בעולמו הוא.

מסופרות כמה אגדות על מסעו של צ'נגיס-חאן בפרק שלם בבואו לכבוש את אירופה. דרך אגב אייטמטוב נקרא על שמו של הגיבור הגדול. מנהיג כריזמטי שענן לבן ליווה אותו במסעו ויש כמובן אגדת עם מרתקת על כך.

החלק ההיסטורי על מותו של סטאלין מספר סיפורם של אנשים תחת משטר קומוניסטי אלים ואמונה עיוורת בקולקטיב הקומוניסטי מול האינדיבידואל.
ושוב בכל העלילה יש הקבלה בין אנשים טובים שרק רוצים לחיות את חייהם בשקט לבין אנשים שתפקידם לרמוס את החלש ולרדוף אותו עד שלא ירצה לחיות.

ואי אפשר בלי להזכיר אהבה שבלב. אהבה לטבע, למשפחה לאישה לגמל , לכלב...נאמנות אמיצה בדם לחי ולצומח. כפי שהבנתם הספר בעל עומק בלתי רגיל.
אך גדולתו לא באירוע מכונן אחד שמעלה או מוריד את מפלס סקרנות הקורא אלא דווקא בשרשרת אירועי החיים והצורה שהם מסופרים. וכמובן כל אדם הוא עולם ומלואו.

*השתדלתי לא לעשות ספוילרים אבל יש פה כמה אירועים שצובטים את הלב ועליהם כנראה שתקראו לבד.
תודה למחשבות על ההמלצה:)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

"כל אדם יכול לקחת פקעת של חוטים ופיסת בד, אבל אין כְּרִקמתה של דוֹגוּלאנג. דרקונים חיים מתעופפים על דגליה. כוכבי השמים נדלקים על בדיה" (243).

הסָארוֹזֵק, רצף של מרחבים שוממים עם אקלים קיצוני בקזחסטן, טומן בחובו סיפורים מרתקים מתקופות שונות. עלילת המסגרת מתרחשת ב"הווה", בערך בשנות השמונים, בהתאם לזמן יציאת הספר. יֵדִיגֵיי, פועל ותיק בצומת מסילות ברזל נידח, יוצא למסע לוויה עם מספר אנשים מצומצם, של חברו הטוב, קָזַנְגַפּ. היעד: אנה־בֵּית, בית קברות עתיק, שקרוי על שמה של נַיימַאן־אָנָה (הקבורה שם בעצמה), דמות מפתח מסיפור קדום. במהלך המסע לאנה־בית עולים זכרונות, סיפורים וגעגועים מהעבר, ובעיקר משנות החמישים. סיפור קורע לב על משפחה שהתגלגלה פעם לאותו צומת נידח, משקף את אימת המשטר הקומוניסטי תחת סטלין. במקביל למסע הלוויה, מתרחשים אירועים חריגים בתחום החלל, שמשיקים, באחד מהמוקדים (תחנת השיגור בקזחסטן), לאותו המסע.

מה לסיפוריהם של אנשי בוראנלי-בוראני ולמשבר בחלל? מהם הקולות בסיפורים העתיקים ובהיסטוריה הקרובה שמהדהדים זה בזה? מעבר לרעיונות בנושאי זהות ומורשת (ושטיפת המוח, בהקשר של השלטון הקומוניסטי), עולה גם רעיון הגורל הטראגי, מנת חלקם של אנשים שפועלים ע"פ מצפון נקי ושכל ישר, אבל כנגד חוק שרירותי. ולמרות האובדן וההחמצה בסיפורים השונים, עולה גם האפשרות לריפוי: החיים רצופים ביופי, במתיקות, בחמלה. דג חדקן הזהב הנדיר מגיח כדי למלא אחר ה"טַלְגַאק" (משוגת האשה ההרה); סיפורים קדומים, שעוברים בעל פה ועולים על הכתב, מעניקים משמעות וקתרזיס; המוסיקה, ברגעי החסד, נוגעת עמוק ("צליליה הראשונים של הדוּמבּרה החזירו אותו אל עצמו... וכל דלתות עולמו נפתחו לו בבת אחת – השמחה, העצב, הרהורי הלב, המשאלות הסתומות וחיבוטי הספק"); הרגשות העזים נחקקים בזכרון ובנפש ("הכל בה היה יקר וקרוב עד בלי די, ועזה היתה תשוקתו להרעיף עליה רוך וחיבה, לשמור ולגונן עליה מכל רע"); ותמיד נשמרת הפליאה לנוכח עוצמתו הגדולה של הטבע - מרחבי המדבר, סופות השלג, דיה לבנת־זנב – כר פורה לגילגולם של סיפורים קדומים ב"מעגליה הנצחיים של הארץ".

# # #

"אבּוּטאליפּ היה אומר שיש שסיפור גורלו של אדם אחד נעשה נחלת הרבים, מפני שערכו גדול כל־כך, וגלום בו הרבה כל־כך, עד שהדברים והמעשים שהיו באדם אחד כוחם יפה, אם אפשר לומר כן, לכל מי שחיו בימיו, ואפילו לבאים אחריהם." (324)

# # #

רקמה יפהפיה, ותרגום מצוין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אלעד
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

****




לא היתה לי אף פעם סבלנות להתקרב לספר הזה, והצלחתי לחמוק ממנו למרות שיש עליו קונצנזוס די מוחלט, ב"סימניה" ובכלל. לא התחשק לי. גם הכריכה שצווחת "פולקלור!", גם התקציר המייבש וגם השם הקצת מתייפייף הזה רמזו לי שזה יהיה כמו ללכת לסרט קזחי בסינמטק, שאמנם עשויות להיות בו איכויות קולנועיות ונופים מהממים, אבל הוא גם יהיה משעמם תחת ואני עייף מדי בימים האלה בשביל משעמם תחת.

אוי, כמה שטעיתי. זה ספר נפלא. שהוא גם כל כך יוצא דופן בין ששת הספרים האחרים שקראתי. הוא מרוחק מזרח ממערב מכל ספרות אחרת במנעד ובטון, באווירה ובעומק. הדבר שהכי מתקרב אליו, נדמה לי, הוא "פגישות עם אנשים מיוחדים" של גורדייף שמגיע מאותו חבל ארץ אבל בכל זאת שניהם שונים בתכלית זה מזה, למרות חכמת החיים העתיקה שצפונה בהם.

נכון, כפי שכתוב מאחור, הספר מתרחש ברובו ביישוב קטן של פועלי מסילת רכבת - ויותר מכך, במסע לווייה זניח של אחד התושבים שהלך לעולמו. אבל בעצם, הספר החכם הזה הוא על השאלה הגדולה והעתיקה מכולן.

למה?

למה אנחנו כאן? מה אנו עושים כאן? מה התפקיד שלנו, גרגרים זעירים, מיקרוסקופיים, במרחב העצום של היקום והזמן? האם אנחנו בודדים תמיד? האם אנחנו יכולים להרגיש ביחד גם כשאנחנו מרוחקים כל כך, פועלי מסילת רכבת נידחת באמצע ערבת סארוזק או בעבודה מטופשת באמצע עיר מטופשת בארץ מטופשת עם מלחמות מטופשות בעולם מטופש ביקום מטופש ורב הוד? מה הטעם? מה המשמעות? בשביל מה? מה חשוב? מה באמת?

נכון, אלה הרבה שאלות. אבל כולן חופפות זו לזו ויוצרות שוב את השאלה הבסיסית - למה?

***


[עוד תוספת קטנה וחשובה במאמר מוסגר. תוך כדי קריאה לא יכולתי שלא להיזכר באחד הקטעים המופלאים שבסרט Gravity עם סנדרה בולוק (שאגב, בדיוק כמו "והיום איננו כלה" יכול להיות משעמם נורא וגם מבריק ופילוסופי ונוגה). בסרט, בולוק היא אסטרונאוטית שתחנת החלל שלה ניזוקה והיא מנסה בכוחותיה האחרונים ובחמצן אוזל למצוא דרך לחזור לכדור הארץ. בשלב כלשהו היא מנסה ליצור קשר רדיו עם מישהו וקולטת במכשיר הקשר קול מרוחק מכדור הארץ שדובר אסקימוסית - טוב, אינואיטית - שמדבר איתה על כלבי מזחלות ומהווה למעשה את הקול האנושי היחיד בתבל וגם הוא רחוק ממנה מרחק שנות אור כמעט. בנו הצעיר של במאי הסרט יצר סרטון קטן ומופלא, "ספינ-אוף" על הרגע הזה של שיח החרשים בחלל, ובו רואים את האיש הזה שבולוק משוחחת איתו בחלל, רק הפעם מהצד שלו. בעיניי זה מרגש עד דמעות, בייחוד למי שראה את הסרט - הנה:http://www.hollywoodreporter.com/news/gravity-spinoff-watch-side-sandra-657919]


***

הספר הזה נהדר ועצוב, ופיוטי ונבון ויש בו הכול. געגוע ופשטות ואנשים טובים ואנשים פחות טובים, והשאלות הגדולות האלה על חיים ומוות ומשמעות והוא מצליח לעשות את מה שהוא עושה ולשאול את מה שהוא שואל בלי דאווינים ובלי טכניקות ספרותיות שקופות, אלא באופן דק וחכם. הוא כמו כוס תיי רותחת שמניחים לפניך כשהתיישבת בכורסה נוחה מיד כשחזרת ברגליים דואבות ממסע ארוך. התרגום המופתי מרוסית מכבד את המוזיקה של הספר ומשאיר את השפה עשירה ומיושנת, מלאה עשן ותבלינים, קור ובדידות, ומפיחה בו רבדים של אגדה ושל משל אבל גם של דברים שהיו ואינם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

עד כמה יהיה מוגזם לטעון שצ'ינגיס אייטמטוב הוא גרסה קירגיזית של ש"י עגנון? מטבעות הלשון זהות לא אחת, והכתיבה עצמה מעוררת את אותה נוסטלגיה לישן נושן, כזו שמביאה לפרפורי געגוע בבטן, לדמעה חבויה אי שם בלב, והכל קורה מבלי באמת להכיר את התרבות עליה צ'ינגיס מספר. האם אלה החוטים האנושיים הבסיסיים שנטווים בין כל הספרים, יהיו אלה ספרי מדע בדיוני (שאגב מופיע בספר זה ממש - לא ברור לי עדיין מדוע ולשם מה), פנטזיה או דרמה אנושית, ויהיו אלה תרבויות שונות זו מזו, כיהדות, איסלאם ונצרות? כולנו רקמה אנושית אחת, ממש כמו השטיח עם דמות הגמל שמכסה את הכריכה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אבק ספרים
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

לאט לאט התקדמתי בקריאה.
קצב הקריאה כמו מוכתב ע"י רוחו של הספר המיוחד הזה.
נלקחתי למסע בערבות הסארוזק, על גבו של בוראני קרנר, הגמל המופלא. מסע בין ניגודים – עבר ועתיד, חיים ומוות, בראשיתיות ומודרניזציה, שמחה ויגון, אכזריות וחמלה. האדם הקטן מול היקום הגדול.
ועל הציר הזה שבין הניגודים סבים חיינו. כך היה וכך נדמה תמיד יהיה. בדיוק כפי שהרכבות בסארוזק ממשיכות לנוע ממזרח למערב וממערב למזרח.
יופי של ספר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אורית זיתן
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"

זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתים יצירה מוסיקלית שקטה של ויוולדי מארבע העונות.
ואז, כשכולם כבר היו בתוך האווירה, ושקועים בנוף שבראו לעצמם (נו טוב, חלק כמעט נרדמו...וזה גם היה בסדר), הפתעתי אותם והשמעתי קול של קטר רכבת, שכמובן הפריע לחלומות ולדממה, החזיר אותם למציאות, וניפץ את השקט.

כאן הצגתי בפניהם את הציור של ויליאם טרנר "גשם, קיטור ומהירות"
http://www.wikiwand.com/he/%D7%92%D7%A9%D7%9D,
_%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8_
%D7%95%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA:_
%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_
%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_
%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA
_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94

הרכבת מפרה את דממת ויופי הטבע. הטכנולוגיה משתלטת עלינו ועל הסביבה. האדם הופך לזעיר וחסר חשיבות.


הספר "והיום איננו כלה" התחיל בתיאור של מרחבי הסארוזק, עם נוף של שממה ומדבר.
שועלה אחת קטנה מחפשת אוכל, ואז בפתאומיות, מגיחה לה הרכבת. אותה הרכבת שמסמלת את הקידמה ובו בזמן הרס.
בעיירה נידחת מת קזנגפ, וחברו הטוב מוביל אותו לקבורה.
הקבורה נמצאת במרחק גדול מהיישוב, והם, עם עוד כמה מלווים, מתחילים במסע.

כאן מתחיל הסיפור אודות המסע האישי של ידיגיי- החבר.
לרוב, אנחנו קוראים את רחשי ליבו. התיאורים כל כך מוחשיים, ומדברים על החיים של כולנו: משפחה, אהבת האדם (אהבת הורים לילדים, אהבת גבר לאישה ואהבה בין חברים) ומוות, עד שכל אחד ממש רואה בסיפור גם קצת השתקפות של עצמו.

ציטוט מעמוד 204, שנגע בי וריגש אותי במיוחד: "מאומה לא ידמה ולא ישווה למקומם של ילדים בחייו של אדם, דבר יחיד במינו הוא תמיד, וערכו, כך ידע והרגיש בכל ישותו, כערך החיים עצמם לפני אובדנם, בשעתם האחרונה, שעת הסיכומים, באור האחרון המהלך אימים קודם ההליכה לבלי שוב אל החשיכה. ובסופו של דבר אין לו לאדם אחריו אלא ילדיו, בבחינת קו אחרון."

הספר מספר בדרך מיוחדת, וכזו שפורטת על נימי הנפש, על השעבוד של אדם לשלטון הקומוניסטי, ולא בכדי, הסופר הוסיף פרק שלם לספר לאחר נפילת הקומוניזם.
ואני, אני מודה לאלוהים על שנולדתי במדינה דמוקרטית ואני חיה בה בחופש מוחלט.

בן משפחה שלי סיפר לי כי, הסופר אייטמטוב הוא סופר חובה בתכנית הלימודים ברוסיה, ואני יכולה להסכים עם ההחלטה הזו ולהבין אותה.

כשסיימתי לקרוא את הספר עלה והתנגן לי בראש השיר הבא:
יותר
מילים: יהונתן גפן, ביצוע: עדנה לב

"נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:

יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.

נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.

יותר אהבה..."

ולמקום האישי- הבן שלי, בכיתה ג', מחליף ספרים בספרית ביה"ס פעם בשבוע. מוקדש לכך שיעור אחד במערכת השעות.
אני אוהבת לקרוא את הספרים שהוא מביא, ושבוע אחד, כששאלתי, הוא לא הביא אתו שום ספר. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי כך: "אימא, את לא יודעת שאנחנו לא בוחרים ספרים?! הספרים בוחרים אותנו. אז היום, למרות שהסתובבתי שעה בספריה, ודפדפתי בהרבה ספרים, אף ספר לא בחר בי".
אני רוצה להקדיש את הביקורת הזו לבן שלי, ולהודות לספר הזה על שהוא בחר בי.
מומלץ בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•חגית
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

מה אהבתי בספר?
• האוניברסליות שלו. הוא לקח אותי למחוזות אחרים, בלתי מוכרים, לערבות קזחסטן, בלי לצאת מהבית. ולמרות שמדובר במקומות שכל כך זרים לי, הרגשתי כמו בבית.
• הביקורת על תחלואי המשטר הסובייטי, בעיקר הפרק העשירי המפורסם, באמצעות סיפורו של אבוטאליפ מול טאנסיקבייב.
• השאיפה הבלתי מתפשרת למשמעות, לאיזה הצדקה לקיום האנושי. האם באמת ניתן למצוא אותה? מתוך הספר - "כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מעט".
• הספר הזה מלא באנושיות טהורה שפשוט מחממת את הלב.
• תיאור הנופים והערבות באופן שממש מצייר אותם מול העיניים בצורה מוחשית וויזואלית. בלי צבעים, רק עם מילים. אבל איזה מילים. תענוג.
• הספר מעלה הרבה הרהורים על החיים ועל המוות, על הארעיות של החיים ועל הנצחיות של המוות, על אפסיותו של האדם, ויחד עם זאת על גדלות הרוח שלו.

מה לא אהבתי בספר?
• סיפור מעבורת החלל. אבל זה ממש לא הצליח לקלקל.

בשורה התחתונה: אני לא אכתוב "יצירת מופת", כי כבר בוודאי המון אנשים כתבו זאת. במקום זה אכתוב: מופת של יצירה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

מה עוד אוכל לומר על הספר הנפלא הזה שלא כתבו לפני. מזמן לא קראתי ספר כל כך נוגע בפשטותו. ספר שכל כולו סיפור אהבה לאדם הפשוט, זה שניחן ברגשי מוסר טבעיים, זה שלא נשחת בידי התאווה לשלטון, לכוח, לשינוי סדרי בראשית בכל מחיר, בדורסנות. זה שלא נפל שבי בידי הסיסמאות של 'עולם ישן עדי-יסוד נחריבה'. פרוזה כל כך משובחת, כל כך נוגעת שמתרחשת בנופים כל כך רחוקים מאיתנו, אבל האדם הלוא הוא אדם בכל מקום שהוא.
סיפור המתרחש ביום אחד. יום אחד שבו מביא ידיגיי הזקן את קזנגפ, זקן המקום, לקבורה, ובדרך צפים הזכרונות. הזכרונות מאותו חורף שנת 1952-3.
אני מוכרח לומר שבספר הזה קראתי כמה מהסצנות הטובות והמרגשות ביותר שקראתי עד היום.
"ולא יכול ידיגיי הזקן להתאפק עוד, והוא פרץ בבכי כבוש. את כל מה שקרה להם כל השנים הרבות שחיו בצומת בוראנלי-בוראני, את כל המאמץ הגדול הזה שנמשך זמן רב כל כך, את כל הצער והקשיים והתהפוכות והשמחות – את כל אלה באו להביע מלות פרידה אחדות ברגעי קבורה מעטים. כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מעט".

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יוסף
דירוג
5.0
לפני 18 שנים

“הגעתי לספר בעקבות הביקורות המעולות כאן באתר "סימניה", ולמרות זאת לא הייתי מוכן לחוויה המדהימה שעברתי”