ז'אנר המותחנים, שצמח מימיו של וילקי קולינס במאה ה -19, ופיתח המון הסתעפויות, עדיין מצטייר כספרות נחותה לחלק מהקוראים. אבל זה ז'אנר המורכב מהמון ספרים שונים, ברמת כתיבה, רמת מתח, רמת עומק משתנה. בתחילת המאה העשרים יצרו סופרי מותחנים כמו דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר בלשים קשוחים בלתי נשכחים לסיפורי מתח מענגים. אי הנוכלים נשען על אותם סיפורים ומעצב גיבור דומה להם ברוחו.
ליאם מאליגן הוא עיתונאי משופשף, העובד בעיתון בפרובידנס רוד איילנד (שם הספר הוא משחק מלים על שמה). הוא עונה על כל הסטיריאוטיפים של מקצועו: הוא קשוח, מסתיר לב רך במעטה גס, מקצוען ומצדיק את כנויו כעיתונאי חוקר. הסיפור עוסק בסידרת הצתות באחת משכונות העוני של פרובידנס, ועוסק גם בהתייחסות אליה כאל מקום בו הפשע והפוליטיקה מורכבים מפחות או יותר אותם אנשים.
הספר כתוב מעניין ומותח בדרך כלל. הוא זכה - כמו שכתוב על העטיפה - בפרס אדגר לספר ביכורים. הפעם לא מדובר בקורס לכתיבה יוצרת המנפק המון סופרים חדשים, אלא בעיתונאי גימלאי, שאחרי 40 שנות כתיבה עיתונאית מה ששיכנע אותו שיוכל לכתוב מותחן הוא מכתב שקיבל שקיבל בשנת 1994 מאד מקביין המשבח אחד מסיפוריו וסבור שהוא יכול להיות מתווה לרומן. (הסיפור וצילום המכתב פותחים את הספר)
אד מקביין צדק. דה סילבה כתב סיפור מתח סביר מאד. החלק המביך בעיני הוא דווקא עיצוב דמותו של הגיבור (עיתונאי, זוכרים?) כ"גבר גבר" המתעניין בעיקר בבייסבול ועסוק באופן אינטנסיבי בהתחמקות מנסיונותיהן של המון נשים לגרום לו לאבד את תומתו...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
