מה נכתוב על הספר הזה שלא נכתב כבר על הכריכה האחורית שלו?
ליאם מאליגן, ושלא תעזו לקרוא לו "ליאם" הוא דמות מעניינת של בלש: בלש הלוקה באולקוס. טוב, הוא לא באמת בלש, הוא למעשה עיתונאי סקרן וחטטן, אבל האולקוס עדיין שם. במיטב מאפייני הסוגה הוא מחבב אלכוהול (אבל נאלץ להימנע, בגלל האולקוס), נמצא ביחסים רעועים מאוד עם אשתו, רודף שמלות אחרות ובכך מאושש את טרונותיה התמידיות נגדו, ותמיד יש מאלוקס בסביבה, כי אולקוס. מה עוד? מאליגן נולד וגדל ברוד איילנד, הוא אי הנוכלים. הוא מתעב את רמת השחיתות הפושה בו, אבל נעזר בה לא מעט למטרותיו. באופן כללי לא ברור מתי הוא חושב שצריך לשמור על החוק, ומתי החוק הוא המלצה בלבד. הוא עיתונאי, כבר אמרתי, והוא נוטה באופן תדיר לדחוף את אפו במקומות בהם לא התבקש, ולהתעלם מהמשימות המוטלות עליו. כמו כן הוא חוכמולוג וגס רוח. בטח יש עוד מאפייני אישיות ששכחתי, אבל יש דבר ברור אחד: לא הייתי רוצה להיות חברה שלו. גם לא חבר.
סוף עידן הפרינט, הלא היא העיתונות המודפסת. אין קוראים, כי אינטרנט, אין מפרסמים, כי אי ביי, ואין הרבה הצדקה מהותית לעיתונאי שהולך עם פנקס ומעמת מקורות, במקום להכניס עוד תוכן ממומן למהדורה הבאה. ובכל זאת מאליגן שורד. העלילה עצמה מתמקדת בגל שריפות המציף את האיזור, וכפי שמתברר מתמקד באיזור מסוים אחד. מאליגן מנסה לפתור את התעלומה יחד עם ורוניקה אהובתו, גלוריה המעוניינת באהבתו, מזכירות מכוניתו האהובה, רוזי מפקדת שירותי הכיבוי וחברתו משכבר הימים. ואם נראה לכם שיש יותר מדי נשים בסביבה שלו, אז מה. ספר פסדר כזה, לקרוא ולשכוח. היה מתאים ללינווד ברקלי לכתוב אותו (ואז בטח גם היה יוצא מוצלח יותר) אבל דה סילבה מודה בדברי הסיום שלו לשישה עשר סופרי מתח אחרים, שאת השמות של רובם אני לא מכירה בכלל.


















