ז'אנר המותחנים, שצמח מימיו של וילקי קולינס במאה ה -19, ופיתח המון הסתעפויות, עדיין מצטייר כספרות נחותה לחלק מהקוראים. אבל זה ז'אנר המורכב מהמון ספרים שונים, ברמת כתיבה, רמת מתח, רמת עומק משתנה. בתחילת המאה העשרים יצרו סופרי מותחנים כמו דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר בלשים קשוחים בלתי נשכחים לסיפורי מתח מענגים. אי הנוכלים נשען על אותם סיפורים ומעצב גיבור דומה להם ברוחו.

ליאם מאליגן הוא עיתונאי משופשף, העובד בעיתון בפרובידנס רוד איילנד (שם הספר הוא משחק מלים על שמה). הוא עונה על כל הסטיריאוטיפים של מקצועו: הוא קשוח, מסתיר לב רך במעטה גס, מקצוען ומצדיק את כנויו כעיתונאי חוקר. הסיפור עוסק בסידרת הצתות באחת משכונות העוני של פרובידנס, ועוסק גם בהתייחסות אליה כאל מקום בו הפשע והפוליטיקה מורכבים מפחות או יותר אותם אנשים.

הספר כתוב מעניין ומותח בדרך כלל. הוא זכה - כמו שכתוב על העטיפה - בפרס אדגר לספר ביכורים. הפעם לא מדובר בקורס לכתיבה יוצרת המנפק המון סופרים חדשים, אלא בעיתונאי גימלאי, שאחרי 40 שנות כתיבה עיתונאית מה ששיכנע אותו שיוכל לכתוב מותחן הוא מכתב שקיבל שקיבל בשנת 1994 מאד מקביין המשבח אחד מסיפוריו וסבור שהוא יכול להיות מתווה לרומן. (הסיפור וצילום המכתב פותחים את הספר)
אד מקביין צדק. דה סילבה כתב סיפור מתח סביר מאד. החלק המביך בעיני הוא דווקא עיצוב דמותו של הגיבור (עיתונאי, זוכרים?) כ"גבר גבר" המתעניין בעיקר בבייסבול ועסוק באופן אינטנסיבי בהתחמקות מנסיונותיהן של המון נשים לגרום לו לאבד את תומתו...

מה נכתוב על הספר הזה שלא נכתב כבר על הכריכה האחורית שלו?

ליאם מאליגן, ושלא תעזו לקרוא לו "ליאם" הוא דמות מעניינת של בלש: בלש הלוקה באולקוס. טוב, הוא לא באמת בלש, הוא למעשה עיתונאי סקרן וחטטן, אבל האולקוס עדיין שם. במיטב מאפייני הסוגה הוא מחבב אלכוהול (אבל נאלץ להימנע, בגלל האולקוס), נמצא ביחסים רעועים מאוד עם אשתו, רודף שמלות אחרות ובכך מאושש את טרונותיה התמידיות נגדו, ותמיד יש מאלוקס בסביבה, כי אולקוס. מה עוד? מאליגן נולד וגדל ברוד איילנד, הוא אי הנוכלים. הוא מתעב את רמת השחיתות הפושה בו, אבל נעזר בה לא מעט למטרותיו. באופן כללי לא ברור מתי הוא חושב שצריך לשמור על החוק, ומתי החוק הוא המלצה בלבד. הוא עיתונאי, כבר אמרתי, והוא נוטה באופן תדיר לדחוף את אפו במקומות בהם לא התבקש, ולהתעלם מהמשימות המוטלות עליו. כמו כן הוא חוכמולוג וגס רוח. בטח יש עוד מאפייני אישיות ששכחתי, אבל יש דבר ברור אחד: לא הייתי רוצה להיות חברה שלו. גם לא חבר.

סוף עידן הפרינט, הלא היא העיתונות המודפסת. אין קוראים, כי אינטרנט, אין מפרסמים, כי אי ביי, ואין הרבה הצדקה מהותית לעיתונאי שהולך עם פנקס ומעמת מקורות, במקום להכניס עוד תוכן ממומן למהדורה הבאה. ובכל זאת מאליגן שורד. העלילה עצמה מתמקדת בגל שריפות המציף את האיזור, וכפי שמתברר מתמקד באיזור מסוים אחד. מאליגן מנסה לפתור את התעלומה יחד עם ורוניקה אהובתו, גלוריה המעוניינת באהבתו, מזכירות מכוניתו האהובה, רוזי מפקדת שירותי הכיבוי וחברתו משכבר הימים. ואם נראה לכם שיש יותר מדי נשים בסביבה שלו, אז מה. ספר פסדר כזה, לקרוא ולשכוח. היה מתאים ללינווד ברקלי לכתוב אותו (ואז בטח גם היה יוצא מוצלח יותר) אבל דה סילבה מודה בדברי הסיום שלו לשישה עשר סופרי מתח אחרים, שאת השמות של רובם אני לא מכירה בכלל.

48 שעות לקח לי לקרוא (כולל שינה ושני סרטים) ו-48 שעות יקח לי כנראה לשכוח אותו. על כן: ביקורת בזק לספר המוזר הזה.
בצד החיובי - פרקים קצרצרים. לנשוי + 1 כמוני, פרקים כאלה הם מתנה משמיים כי זו הדרך היחידה לקרוא.
בצד השלילי - הומור מתאמץ מידי של המספר, עמידות יוצאת דופן למכות וחבלות שהחיים מעניקים לו (הגיבור הוא עיתונאי במעין מקומון ולא ברור מהיכן הסיבולת). העלילה היא מאוד LOCAL. אתה צריך להיות אמריקאי שגר ברוד איילנד, ושונא את רוד איילנד - כדי להתחבר למרבית העלילה (ואין הרבה ממנה).
בכמה מילים: שריפות רבות, מעט מאפיה, אינטריגות של עיתון (מקומון) וסוף שנכתב בחיפזון כה רב שמעט קשה להבין מה נאמר בו.
בקיצור - אפילו שהארלן קובן ממליץ על הספר (כך כתוב מאחור) - ממש לא חייבים.