"בינתיים ערכה אמו את השולחן וסידרה צלחות וצלוחיות של סלט וסְחוּג וחילבּה וג'חנוּן, ופיתות ריחניות, וכיכר של לחם אחיד, בְצוּעה בידיים, ומזלגות וכפות לא מתאימים, אבל לא סכינים – אולי לא רגילים להשתמש בסכין פה. בקערות גדולות הגישה רוּמיה נתחי עוף בכּוּרכּוּם ופפריקה, אורז בעגבניות ואפונה, וירקות ממולאים. 'תשתו כוסית ערק לכבוד השמחה?' שאלה רוּמיה, ואַבְשִי לבש שמץ מפני המפקד שלו ואמר בנחת אבל בתוקף: 'לא, ימא, צריך עוד לנסוע ולעבוד היום.' בידיים אחזנו את העוף המהביל וטרפנו בכל התיאבון של בחורים צעירים שעובדים קשה בצבא. באותה שעה לא העליתי על דעתי שאַבְשִי הנינוח והעסוק בשלו שם לב שאני אוכל הכל עם הרבה פיתות ולחם על אף שפע המאכלים האחרים. לא לעתים קרובות ראיתי את אמי הדכאונית בביתי שלי רווה נחת ממני כמו רוּמיה זו, שבפניה המאירות נטעה בי הרגשה שאין לה שמחה גדולה יותר מלראות אותי אוכל ונהנה ממטעמיה. אולי אצל אמא שכזאת גדלים בחורים חזקים ובוטחים בעצמם כמו אַבְשִי?" (עמוד 16)

"אהבת שאול" מאת אלי עמירמתאר את ימיה הראשונים של סיירת מטכ"ל, בשנים 1961 - 1959, ועמיר אף הודה כי את ההשראה לעיצוב דמותו של אבשלום קהתי, ביסס על דמותו של רס"ן יחיאל אמסלם ז"ל, מפקד הצוות הראשון ביחידה, ואת ודמותו של מפקד היחידה, מודי אדלמן, על פי דמותו של אברהם ארנן ז"ל. עלילת הספר משתרעת למן הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1992, ובין היתר מתוארים את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, משפט אייכמן ואת השסע העדתי בישראל.

בספר מספר שאול בר אדון, גבר ירושלמי ממוצא ספרדי טהור, את סיפור חייו למן תחילתם ועד התקופה בה מתרחשת העלילה, שנת 1992, והוא כבר גבר כבן חמישים. בר אדון מתאר את ילדותו בירושלים כבנו של איש אצ"ל, שגדל בבית התומך במחנה הרוויזיוניסטי והיה חניך בתנועת בית"ר. בהמשך מתאר בר אדון כיצד למד בבית הספר התיכון במגמת ערבית בשל רצונו להתגייס ליחידת מודיעין בצה"ל. עם גיוסו לצה"ל: "את הטירונות במחנה שמונים סיימתי בהצטיינות, ילד טוב ירושלים שכמוני, מרוּבע וממושמע, שממלא כל מטלה כמיטב יכולתו. להפתעתי נשלחתי לקורס מפרך של מפקדי כיתות חיל רגלים, וגם אותו סיימתי בהצטיינות. נחשבתי משום מה לחייל מעולה. לציון מיוחד זכה שיקול הדעת שלי בהתקפות ההיתקלות, שכיוונתי תמיד לפתרון בית הספר, ופעם אחת, כשלא כיוונתי, הוחלט לאמץ את הפתרון שלי. אני משער שהכושר הזה לקרוא מהר מצב ומַפה קשור באותו כשרון מיוחד למדעי המחשב שעתיד הייתי להצטיין בו לאחר זמן, ובכוחו עשיתי את הוני לימים. כשביקשו לשלוח אותי לקורס קצינים אמרתי בלבי מתוך לגלוג על עצמי שעוד אגיע לדרגת אלוף רק בגלל החשש הזה מפני כשלון ואימת העונש והעלבון והפגיעה. על כל פנים בינתיים הושארתי שם להדריך במחזור חדש של קורס מ"כּים חי"ר, ועדיין חיכיתי לאותה הצבה ביחידת המודיעין.כשבא אחד רב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן יום אחד וביקש להיפגש אתי, קיוויתי שאני נגאל סוף סוף מן הריצה על הגַ'בְּלָאוֹת והולך להיות חייל חכם ולא חייל קרבי דווקא בחיל המודיעין. שעה ארוכה ריאיין אותי אֵדֶלְמַן זה על חיי ועל משפחתי ועל עבָרי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהעלמתי בתשובה רשמית שאבי היה לפנים איש האצ"ל, והיום הוא איש תנועת החירות, ושאני עצמי חניך תנועת הנוער בית"ר, מחשש שמא יקלקלו המפאיניקים את סיכויי להתקבל לחיל הנכסף. ובתום הראיון, כשכבר עמדתי על יד הדלת, זרק אל גבי: 'אתה מוכן להרוג?' צמרמורת עברה בעורפי ובמורד גבי. אמרתי לו שהייתי מוותר על התענוג והכבוד, אבל בשיעור הראשון ברוֹבה בצבא אמרו לי שזה נועד להרוג, ולא שאלו אותי אם אני מוכן לזה או לא. זאת הייתה הפעם הראשונה שילד טוב ירושלים כמוני העז לנקוט נעימה צינית בתשובה למפקד." (עמוד 21).

בר אדון מתקבל ליחידה ובה הוא פוגש במפקד הצוות שלו, סגן אבשלום קהתי: "הוא החליט להתגייס לצנחנים. מכבר ראה את עצמו ברוחו מסתובב בשוק תלפיות לעיני בני שכונתו בכומתה אדומה ובכנפי צניחה. לחיי הצבא הסתגל בקלות, התוודע לאנשים חדשים, רבים מהם בני קיבוצים, הללו שנחשבו לחומר שקרוצים ממנו בחירי הלוחמים והמפקדים. חיי הפנימייה הכשירו אותו להתהלך ולהתרועע אתם ועם שאר בני טובים, אבל רשויות הצבא ידעו שהוא שייך גם לעולם אחר, והוא יודע להידבר גם עם בני שכונות ועולים מארצות אסיה ואפריקה, והוא יודע לטפל בנפקדים ובמתפרעים ובסרבני פקודות. באישיותו ובנוכחותו, בקומתו הענקית ובכושרו הגופני עשה רושם על אלה ועל אלה. ורשויות הצבא ביקשו לנצל זאת. הוא התגעגע על חבריו מן הפנימייה, שנקשר אליהם והם נקשרו אליו, ובקורס הצניחה ובקורס הקצינים פגש בשמחה רבים מהם שבאו מכל החילות הלוחמים. זמן קצר לאחר שסיים בהטציינות את קורס הקצינים פגש את רב-סרן מרדכי אֵדֶלְמַן, המכונה מוֹדי, יוצא פלמ"ח שלחם בחטיבת הראל, בפיקודו של יצחק רבין, והפגישה הזאת היא שהביאה אותו ליחידה הנבחרת שבה הועלה הבוקר הזה בטקס חגיגי לדרגת סֶגן, ואץ הביתה להתגאות בפני אמו, וכך זכיתי גם אני מן הכבוד הזה." (עמוד 17)

ביחידה עובר בר אדון, תחת פיקודו של "אבשי", הכשרה בניווטים, בסיערוב ובלוחמת קומנדו. במהלך האימונים הופך בר אדון לחברם הטוב של קהתי וזכי סיטון, ואף מסייע לאחרון להתחתן עם חברתו. לאחר שחרורו מן הצבא עוברים קהתי ובר אדון לשותפים לדירה וסטודנטים בהאוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת מתאהב בר אדון בחיה, ניצולת שואה, הלומדת באוניברסיטה ועוסקת ללא הרף במשפט אייכמן.

עלילת הספר נפרשת עוד ועוד ורבות הן התהפוכות אשר חווה המספר עד תום הספר. מלבד הסיפור אותו טווה עמיר ביד אמן, בין נתיב הקרבות, אחוות הלוחמים, המסרים הציוניים שעולים מתוך הרומן וגם סיפור האהבה הגדול והבלתי אפשרי של חיה ושאול, בולטת בספר העברית המשובחת של עמיר. עברית מתובלת בסלנג ובערבית. תיאורי נוף, מאכלים ( דוגמת זה שבפתיח הביקורת) ואירועים, שממש קופצים מתוך הדף לעיני הקורא.

באופן אישי יותר מכל נגע ללבי הקטע בסיומו של הספר בו מקימים בר אדון וחבריו מצבה לקהתי במעלה הסיירים בהרי אילת ועליה חקקו- "גלעד לזכרו של אבשלום (אבשי) קהתי ז"ל, מפקד וחבר, שהוליכנו בהרים ובשבילים האלה, להכין אותנו למלחמה ולשלום. חיילים ורֵעים." (עמוד 309). פעם בעודי ילד, יצאה משפחתי לטיול ג'יפים בחברת משפחות חברים דרומה. מבלי להתכוון הגענו למצבה לזכר אמסלם, ואז הביט אחד האבות, צנחן ותיק שלחם בששת הימים, בלוח הקבוע על המצבה(זהה כמעט לגמרי בנוסח לזה המופיע בספר), ואמר שהאיש היה מפקד הפלוגה שלו בצנחנים ונהרג בקרב על תל עלי-מונטר בעזה, והוא הוא שאסף את גופתו.

מומלץ בחום!!!

"בינתיים ערכה אמו את השולחן וסידרה צלחות וצלוחיות של סלט וסְחוּג וחילבּה וג'חנוּן, ופיתות ריחניות, וכיכר של לחם אחיד, בְצוּעה בידיים, ומזלגות וכפות לא מתאימים, אבל לא סכינים – אולי לא רגילים להשתמש בסכין פה. בקערות גדולות הגישה רוּמיה נתחי עוף בכּוּרכּוּם ופפריקה, אורז בעגבניות ואפונה, וירקות ממולאים. 'תשתו כוסית ערק לכבוד השמחה?' שאלה רוּמיה, ואַבְשִי לבש שמץ מפני המפקד שלו ואמר בנחת אבל בתוקף: 'לא, ימא, צריך עוד לנסוע ולעבוד היום.' בידיים אחזנו את העוף המהביל וטרפנו בכל התיאבון של בחורים צעירים שעובדים קשה בצבא. באותה שעה לא העליתי על דעתי שאַבְשִי הנינוח והעסוק בשלו שם לב שאני אוכל הכל עם הרבה פיתות ולחם על אף שפע המאכלים האחרים. לא לעתים קרובות ראיתי את אמי הדכאונית בביתי שלי רווה נחת ממני כמו רוּמיה זו, שבפניה המאירות נטעה בי הרגשה שאין לה שמחה גדולה יותר מלראות אותי אוכל ונהנה ממטעמיה. אולי אצל אמא שכזאת גדלים בחורים חזקים ובוטחים בעצמם כמו אַבְשִי?" (עמוד 16)

"אהבת שאול" מאת אלי עמירמתאר את ימיה הראשונים של סיירת מטכ"ל, בשנים 1961 - 1959, ועמיר אף הודה כי את ההשראה לעיצוב דמותו של אבשלום קהתי, ביסס על דמותו של רס"ן יחיאל אמסלם ז"ל, מפקד הצוות הראשון ביחידה, ואת ודמותו של מפקד היחידה, מודי אדלמן, על פי דמותו של אברהם ארנן ז"ל. עלילת הספר משתרעת למן הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1992, ובין היתר מתוארים את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, משפט אייכמן ואת השסע העדתי בישראל.

בספר מספר שאול בר אדון, גבר ירושלמי ממוצא ספרדי טהור, את סיפור חייו למן תחילתם ועד התקופה בה מתרחשת העלילה, שנת 1992, והוא כבר גבר כבן חמישים. בר אדון מתאר את ילדותו בירושלים כבנו של איש אצ"ל, שגדל בבית התומך במחנה הרוויזיוניסטי והיה חניך בתנועת בית"ר. בהמשך מתאר בר אדון כיצד למד בבית הספר התיכון במגמת ערבית בשל רצונו להתגייס ליחידת מודיעין בצה"ל. עם גיוסו לצה"ל: "את הטירונות במחנה שמונים סיימתי בהצטיינות, ילד טוב ירושלים שכמוני, מרוּבע וממושמע, שממלא כל מטלה כמיטב יכולתו. להפתעתי נשלחתי לקורס מפרך של מפקדי כיתות חיל רגלים, וגם אותו סיימתי בהצטיינות. נחשבתי משום מה לחייל מעולה. לציון מיוחד זכה שיקול הדעת שלי בהתקפות ההיתקלות, שכיוונתי תמיד לפתרון בית הספר, ופעם אחת, כשלא כיוונתי, הוחלט לאמץ את הפתרון שלי. אני משער שהכושר הזה לקרוא מהר מצב ומַפה קשור באותו כשרון מיוחד למדעי המחשב שעתיד הייתי להצטיין בו לאחר זמן, ובכוחו עשיתי את הוני לימים. כשביקשו לשלוח אותי לקורס קצינים אמרתי בלבי מתוך לגלוג על עצמי שעוד אגיע לדרגת אלוף רק בגלל החשש הזה מפני כשלון ואימת העונש והעלבון והפגיעה. על כל פנים בינתיים הושארתי שם להדריך במחזור חדש של קורס מ"כּים חי"ר, ועדיין חיכיתי לאותה הצבה ביחידת המודיעין.כשבא אחד רב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן יום אחד וביקש להיפגש אתי, קיוויתי שאני נגאל סוף סוף מן הריצה על הגַ'בְּלָאוֹת והולך להיות חייל חכם ולא חייל קרבי דווקא בחיל המודיעין. שעה ארוכה ריאיין אותי אֵדֶלְמַן זה על חיי ועל משפחתי ועל עבָרי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהעלמתי בתשובה רשמית שאבי היה לפנים איש האצ"ל, והיום הוא איש תנועת החירות, ושאני עצמי חניך תנועת הנוער בית"ר, מחשש שמא יקלקלו המפאיניקים את סיכויי להתקבל לחיל הנכסף. ובתום הראיון, כשכבר עמדתי על יד הדלת, זרק אל גבי: 'אתה מוכן להרוג?' צמרמורת עברה בעורפי ובמורד גבי. אמרתי לו שהייתי מוותר על התענוג והכבוד, אבל בשיעור הראשון ברוֹבה בצבא אמרו לי שזה נועד להרוג, ולא שאלו אותי אם אני מוכן לזה או לא. זאת הייתה הפעם הראשונה שילד טוב ירושלים כמוני העז לנקוט נעימה צינית בתשובה למפקד." (עמוד 21).

בר אדון מתקבל ליחידה ובה הוא פוגש במפקד הצוות שלו, סגן אבשלום קהתי: "הוא החליט להתגייס לצנחנים. מכבר ראה את עצמו ברוחו מסתובב בשוק תלפיות לעיני בני שכונתו בכומתה אדומה ובכנפי צניחה. לחיי הצבא הסתגל בקלות, התוודע לאנשים חדשים, רבים מהם בני קיבוצים, הללו שנחשבו לחומר שקרוצים ממנו בחירי הלוחמים והמפקדים. חיי הפנימייה הכשירו אותו להתהלך ולהתרועע אתם ועם שאר בני טובים, אבל רשויות הצבא ידעו שהוא שייך גם לעולם אחר, והוא יודע להידבר גם עם בני שכונות ועולים מארצות אסיה ואפריקה, והוא יודע לטפל בנפקדים ובמתפרעים ובסרבני פקודות. באישיותו ובנוכחותו, בקומתו הענקית ובכושרו הגופני עשה רושם על אלה ועל אלה. ורשויות הצבא ביקשו לנצל זאת. הוא התגעגע על חבריו מן הפנימייה, שנקשר אליהם והם נקשרו אליו, ובקורס הצניחה ובקורס הקצינים פגש בשמחה רבים מהם שבאו מכל החילות הלוחמים. זמן קצר לאחר שסיים בהטציינות את קורס הקצינים פגש את רב-סרן מרדכי אֵדֶלְמַן, המכונה מוֹדי, יוצא פלמ"ח שלחם בחטיבת הראל, בפיקודו של יצחק רבין, והפגישה הזאת היא שהביאה אותו ליחידה הנבחרת שבה הועלה הבוקר הזה בטקס חגיגי לדרגת סֶגן, ואץ הביתה להתגאות בפני אמו, וכך זכיתי גם אני מן הכבוד הזה." (עמוד 17)

ביחידה עובר בר אדון, תחת פיקודו של "אבשי", הכשרה בניווטים, בסיערוב ובלוחמת קומנדו. במהלך האימונים הופך בר אדון לחברם הטוב של קהתי וזכי סיטון, ואף מסייע לאחרון להתחתן עם חברתו. לאחר שחרורו מן הצבא עוברים קהתי ובר אדון לשותפים לדירה וסטודנטים בהאוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת מתאהב בר אדון בחיה, ניצולת שואה, הלומדת באוניברסיטה ועוסקת ללא הרף במשפט אייכמן.

עלילת הספר נפרשת עוד ועוד ורבות הן התהפוכות אשר חווה המספר עד תום הספר. מלבד הסיפור אותו טווה עמיר ביד אמן, בין נתיב הקרבות, אחוות הלוחמים, המסרים הציוניים שעולים מתוך הרומן וגם סיפור האהבה הגדול והבלתי אפשרי של חיה ושאול, בולטת בספר העברית המשובחת של עמיר. עברית מתובלת בסלנג ובערבית. תיאורי נוף, מאכלים ( דוגמת זה שבפתיח הביקורת) ואירועים, שממש קופצים מתוך הדף לעיני הקורא.

באופן אישי יותר מכל נגע ללבי הקטע בסיומו של הספר בו מקימים בר אדון וחבריו מצבה לקהתי במעלה הסיירים בהרי אילת ועליה חקקו- "גלעד לזכרו של אבשלום (אבשי) קהתי ז"ל, מפקד וחבר, שהוליכנו בהרים ובשבילים האלה, להכין אותנו למלחמה ולשלום. חיילים ורֵעים." (עמוד 309). פעם בעודי ילד, יצאה משפחתי לטיול ג'יפים בחברת משפחות חברים דרומה. מבלי להתכוון הגענו למצבה לזכר אמסלם, ואז הביט אחד האבות, צנחן ותיק שלחם בששת הימים, בלוח הקבוע על המצבה(זהה כמעט לגמרי בנוסח לזה המופיע בספר), ואמר שהאיש היה מפקד הפלוגה שלו בצנחנים ונהרג בקרב על תל עלי-מונטר בעזה, והוא הוא שאסף את גופתו.

מומלץ בחום!!!