#
כמה פעמים חשבתי לנטוש את הספר, הראשון של הסופר שאני קוראת. מה שהציק לי במיוחד היה הסטיריאוטיפים. אמא של מפקדו בצבא של הגיבור. שמה רומיה, כמובן. היא "פותחת" שולחן מלא מטעמים תימניים, פניה נוהרים כשבנה ופקודו אוכלים לתיאבון את האוכל שהכינה (סחוג, חילבה, קובנה, ג'חנון...) העברית שלה עילגת, אם כי זו של ילדיה רהוטה לגמרי... בחייך, עמיר.
התעקשתי להמשיך לקרוא בזכות הביקורות הטובות על ספרי הסופר. קראתי בלי התלהבות, עד הסוף ושמחתי בשהסתיים.
הגיבור, שאול בן-אדון, מספר בגוף ראשון את מה שקרה לו. הסיפור משובץ במין סלנג (לא) אותנטי, והרגיש לי מאומץ במקרה הטוב ומזוייף במקרה הרע. הוא מתאר את הגיבור מסוף שנות החמישים, כשהתגייס לצבא, עד שנות התשעים של המאה הקודמת. באמצעות סיפורו מעלה את העימות בין ספרדים לאשכנזים, בין מסורתיים לחילונים, בין ירושלים לתל-אביב, בין אוהדי "חירות" (המפלגה) לאוהדי "מפא"י" (המפלגה). בין אוהדי בית"ר (הכדורגל) לאוהדי "הפועל" (הכדורגל). בין מעריצי בגין (והאצ"ל) למעריצי בן-גוריון (ו"ההגנה"). הוא מנסה להקיף את מה שהיה בארץ באותן שנים ומצליח לכתוב "מעל" ולהיות "ליד".
עמיר נולד בבגדד, עלה לארץ בגיל 13, נקלט בקיבוץ באמצעות עליית הנוער – עובדות הכתובות בדף הראשון בספר, כך שלא הכיר אישית ס"ט מירושלים, או את אורח החיים והמסורת הנילווים אליהם, לפחות עד שהתגייס לצבא. אפשר להבין את תחושת הצרימה שלי, למקרא שגיאות בתיאור ההיסטוריה ועיוותים מילוליים שהפריעו לי.
תיאור סיפור האהבה שלו לחיה, שהיתה תינוקת בתקופת השואה, עלתה עם הוריה מפולין אחרי המלחמה, נשלחה על ידי הבריטים לקפריסין, עלתה לארץ וחיה עם הוריה במעברה... אם זה לא הסטיריאוטיפ בהתגלמותו, לא יודעת סטיריאוטיפ מהו.
בתקופה אותה מתאר עמיר, לא נראה לי שצעירה כלשהי היתה מספרת לחברתה שמישהו הוא "זיון מצויין" ומציעה לה לנסות. לא יודעת אם צעירות היום היו משתמשות במינוחים האלה, אני חושדת שלא, אבל אני די בטוחה שבשנות החמישים והשישים במדינתנו הפוריטנית, ביטוי כזה לא היה עולה על דעת אישה בשום גיל. יש בספר די הרבה תיאורי מין מפורשים. יש סופרים שיודעים לכתוב על הנושא הזה ומצליחים לשתף את קוראיהם ברגש. עמיר אינו נמנה עליהם. תיאוריו מגושמים, חוזרים על עצמם, ואותי הם בעיקר שיעממו.
כתיבתו של עמיר לא הלהיבה אותי. הוא דש בנושא עד שהוא מוציא לו את הנשמה. הוא אינו מעריך שקוראיו יבינו בלי שהוא יפרט את הנושא עד מיאוס. הוא משתמש בטכניקה ששמה בפי דמות משנית מונולוג ארוך, שמתאר לקוראים מה שהגיבור לא יכול היה לדעת. עורך טוב היה חותך חלקים מהטקסט שהם בעצם מסות, שאינן מקדמות את הסיפור. יש בספר גם הברקות, קטעים יפים ושאלות רלוונטיות שהעיקרית שבהן בעיני היא האם צריך אדם להיות נאמן לדרך בה חונך, או שעדיף לו, כבוגר, לנטוש אותה ולהחליף כיוון בלי שהדבר ייחשב לו כחוסר נאמנות. הקטעים האלה מנעו בעד הספר להידרדר במורד הדירוג. ובכן, סימנתי וי על סופר נחשב. לא נראה לי שאנסה לקרוא עוד משלו.


















