ביקורת ספרותית על מבט מגן עדן מאת אליס סיבולד
ספר בסדר

---

אתם מכירים את זה שיש רעיון פנטסטי וביצוע בינוני מינוס? בטח שמכירים. בעיקר אם קראתם את ספריה של ג'ודי פיקו. אז הנה עוד דוגמה. סוזן סלמון נאנסת ונרצחת באכזריות, וגופתה לא נמצאת. היא יושבת במקומה המת, בגן העדן שהיא יצרה לה, כי כך זה פירושה המקורי של הכותבת למושג "גן העדן". משם היא צופה בבני משפחתה הדואגים ואז האבלים, בחבריה ומוריה מבית הספר, בחקירת המשטרה, ברוצח המתהלך ביניהם חופשי כאילו כלום. והיא מתוסכלת. היא מתוסכלת למראה תהליך האבל הכואב, מתוסכלת מחוסר האונים הסובב, מאוכזבת מההתבגרות של כולם המביאה להם חוויות חדשות ומשאירה אותה כביכול מאחור, ומהרוצח. היא בעיקר מאוכזבת מהרוצח, מההסתובבות התמימה שלו, מכך שהוא זומם להמשיך ולהרוג עוד. בניסיון לשנות את המהלכים, סוזי המתה מנסה לייצר תגובות ותחושות אצל החיים עדיין, ולגרום לתפיסת הרוצח.

עד כאן - הכל נשמע נפלא. כבר אמרתי - רעיון פנטסטי. אלא שמכאן ואילך הדברים מדרדרים, וסוף הספר נורא נורא מאכזב, מכל בחינה שהיא. ובשורה התחתונה - רגשות מעורבים. אני לא ממליצה לקרוא, אבל גם לא לזנוח. אם בחרתם לקרוא - נסו לא לבנות יותר מדי ציפיות. אולי בלעדיהן האכזבה קטנה, ויש הנאה רבה יותר בקריאה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מבט מגן עדן