ביקורת ספרותית על בין חברים מאת עמוס עוז
ספר טוב

---

שנות החמישים-שישים, כלל הנראה שנות השיא של ההוויה הקיבוצית, לשם חוזר עמוס עוז בקובץ הסיפורים הקצרצר הזה. לא הייתי חבר קיבוץ ואפילו לא קרוב לזה. אבל תמיד הייתה לי איזו משיכה לא מוסברת לתופעה הייחודית הזו ואפילו המסתורית של חברה שהפקירה את האינדיבידואל, את היחיד, לטובת הקולקטיב. לחברה שיצרה איים של חברה שיתופית בלב חברה קפיטליסטית (באופן יחסי). אמנם אינני בקיא מספיק בהבדלים ובניואנסים של האידאולוגיות השונות, אבל אני יודע שכמו בכל מקום, ככל שהחברה יותר אידאולוגית כך הבדלים פעוטים (בעיני המתבונן מבחוץ) מקבלים משמעות גדולה ומהותית. ויעיד על כך הלהט שחשתי בשיחות שהיו לי עם קיבוצניק מוותיקי אחד הקיבוצים שבעמק.

אבל במרכז קובץ הסיפורים הזה, אין האידאולוגיה תופסת אלא מקום שולי בלבד. הקיבוץ אמנם משמש תפאורה ייחודית שרק בה הסיפורים הללו יכלו להתרחש, אבל הדמויות, הטיפוסים, והרגשות אוניברסליים.
שמונה סיפורים על שמונה דמויות מכמירות לב, שהמשותף לכולם הוא כאב הבדידות ואף חוסר האונים מול החברה ומול המציאות הכפויה. אשה שבעלה עזב אותה לטובת אשה אחרת, שמופיעה בסיפור אחר כמי שסועדת את הסנדלר הקוסמופוליט האדוק. אב שבתו הצעירה עוברת להתגורר עם ידידו. סיפור על ילד מנודה בבית הילדים ועל אביו חסר האונים, ועוד.

אז נכון שמקום התרחשות הסיפורים הוא בקיבוץ דמיוני, אבל האדם הוא אדם, והכאב הוא כאב, והבדידות היא בדידות בכל מקום ובכל זמן...

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על בין חברים