"בין חברים", ספרו החדש והיפה של עמוס עוז, מורכב משמונה סיפורים קצרים המתרחשים בקיבוץ דמיוני בשם יקהת בשנות החמישים. כל אחד מן הסיפורים מתמקד באחד מחברי (או חברות) הקיבוץ, אך רוב הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, כך שאנו לומדים להכירן מזוויות שונות. רמתם של הסיפורים אינה אחידה, אבל אהבתי את רובם. מרשים כיצד עוז מצליח בעמודים ספורים להעמיד בדמיוננו דמויות אמינות המעוררות את הזדהותנו. כל סיפור היה משול בעיני למספר משיכות מכחול מדויקות המשרטטות דיוקן של דמות חדשה ומעמיקות במשהו את דיוקנאות הדמויות שתוארו בסיפורים הקודמים, ומכלול הסיפורים מצייר יריעה רחבה יותר של הוויית החיים בקיבוץ באותה תקופה.
רוב הסיפורים משרים תחושה של עגמומיות והחמצה וממחישים את המחיר שמשלם אינדיבידואל החי בקולקטיב הקיבוצי: הפרטיות המוגבלת, הרכילות שאין לחמוק ממנה, ההתנגשות המתמדת בין רצונותיו של היחיד לבין צרכיו של הקולקטיב, הכמיהה לעתים אל "העולם שבחוץ", והחשש לצאת אליו. הסיפור שנגע בי ביותר עוסק בתביעה הגדולה ביותר לטעמי שתבע הקיבוץ מן היחיד – הצורך לוותר, במידה רבה, על הזכות לגדל את ילדיך בעצמך ועל פי עקרונותיך.
איך יכול הורה רגיש לילד רגיש למסור אותו בערב לבית הילדים, לחסדי המטפלות וחבורת הילדים הדוחה מעליה את יוצאי הדופן? איך יכולה אם לקבל את הנחיות "ועדת הגיל הרך" לחינוך ילדה במקום לשמוע לצו ליבה ולאינסטינקטים שלה? הסיפור הזה עורר בי זיכרונות מן התקופה שבנותיי היו זאטוטות: הפינוקים, הקימות בלילה כדי להרגיע, האינטימיות הנבנית לאורך שנים בקן המשפחתי – איך אפשר לוותר על כל אלה? ומהן ההשלכות של הקולקטיביזציה של גידול הילדים על האישיות שלהם לאורך זמן? מעניין אם נערך אי פעם מחקר רציני בנושא זה. אני, על כל פנים, לא יכול כלל לדמיין ויתור על הזכות הבסיסית לגדל את ילדיך בעצמך. אבל, מאידך, האדם הוא יצור סתגלני ואינני יודע איך הייתי נוהג לו נולדתי למציאות כזו. (אלא שאז אני לא הייתי אני אלא מישהו אחר.)
ותודה לעמיר שהביקורת היפה שלו גרמה לי לקרוא ספר זה.

















![הפיל נעלם [מהדורת 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/966559.jpg)