הספר השלישי בסדרת המותחנים של נסבו שתורגם לעברית מקבע את נסבו בתודעתי כאחד מסופרי המתח הטובים שקראתי. ולמרות שאני אוהבת (וקוראת די הרבה) ספרי מתח, בשביל להנות מהם לא מספיק לי שהספר מותח. זה תנאי די הכרחי, אך לא מספיק. אני צריכה להסכים עם הסיבות שנותן לי הסופר להתנהגות האנושית שהוא מתאר, להרגיש שהסופר מאמין במה שהוא כותב, וגם...להרגיש שהסופר חכם, ומה שהוא כותב אינו מזלזל באינטליגנציה.
הספר הזה עוסק למעשה באהבות מקולקלות. הוא לוקח את האהבות השונות של הדמויות בספר ובוחן מה קרה להן - בחלוף הזמן, בגלל אכזבה, בגלל חוסר יכולת לקבל את האהוב, בגלל קנאה או בגלל - מה שקרה להארי הולה - אי יכולת לקבל את עצמו. כדברי גרוצ'ו מארקס האגדי "אני לא מוכן להצטרף למועדון שמקבל אנשים כמוני..."
קיץ באוסלו נראה כמו תאור התופת. חום בלתי נסבל, אין הקלה בערבים, המשטרה פועלת בכוחות מצומצמים, והארי שוב נקרא - מ"חופשת שתייה" ומבעיות בלתי פתורות בינו לבין חברתו ובינו לבין עצמו, לפתור סידרת רציחות מתועבת. הספר שומר על רמת מתח גבוהה, שולח את הקורא להניח הנחות שגויות ומנפץ אותן, מתאר את חייו העלובים של אלכוהוליסט בעל אובססיה לפיתרון תעלומות, שלמרות הכל מצליח להשיג נאמנות ואף אהבה מאנשים - ומצליח לגרום לי לאהוד ולהעריך אותו - למרות השתייה והגועל.
אז מי שאוהב ספרי מתח טובים - הספר הזה בשבילו. ובמקרה הזה כדאי לקרוא לפי הסדר כי יש כמה עלילות משנה שכדי לעקוב אחריהן סדר הקריאה חשוב. למדתי שנסבו שהוא יליד 1960 הוא גם זמר ותמלילן בלהקת רוק. מה דעתכם על זה? מנפץ כמה סטריאוטיפים, לא?


















