בכל פעם שאני נדרשת לשלם יותר ויותר מיסים ויודעת ששוב הכסף שלי יושקע במטרות שנוגדות את השקפת עולמי אני נזכרת בספר הזה. כל כך מתחשק לי לפעמים לעזוב הכל, ללכת אחרי ג'ון גארט לעמק גאלט ולא לתת למנוולים שעושקים אותי אפילו שקל אחד. הבעיה היא שגאלט וחבורתו היו מסלקים אותי מקסימום אחרי שבוע, ואם לא, סביר שאני הייתי בורחת משם. קודם כל אני לא מעשנת, וזה לבדו הוא חיסרון חמור בעיני ראנד. בתמונת העולם הדיכוטומית שהיא בוראת כל הטובים יפים חטובים ומעשנים. בעיקר מעשנים, והרבה. מעבר לזה, העבודה שלי לא יצרנית. אי אפשר למדוד אותה בתוצרים מיידיים שמשפרים את מצב האנושות מהיום להיום. אני לא בונה מסילות רכבת, אני לא אדריכלית. אפילו כשעבדתי בהיי-טק בכתיבת אלגורתמים זה היה מעשי מדי לטעמי. ובעיקר – אני כבר לא בת שש-עשרה ואפילו לא בת עשרים ושש. ממרומי גילי, כשאני נתקלת בהשקפת עולם שהיא כל כך חד מימדית, כל כך בטוחה בצידקתה ומשוכנעת שיש בידה פתרון לכל הבעיות, אני בורחת ממנה כמו מאש.

למרות כל מה שכתבתי כאן אני עדיין זוכרת את הקסם שהילך עלי הספר כשקראתי אותו לראשונה. הייתי בת חמש עשרה, בדשא של דודה אסתי בקיבוץ, באמצע מפגש משפחתי משעמם שנכפה עלי. בתור "ילדה טובה" שלא מעזה להתחצף הדבר הנועז ביותר שהעלתי בדעתי לעשות הוא לקרוא את הספר הזה דווקא שם, כעין תיגר על התנועה הקיבוצית כולה. אלא שהמרד שלי לא היה מרד הנפילים. אף אחד לא התרגש מזה ששוב הילדה יושבת בצד וקוראת, כך שאף אחד לא עצר אפילו להסתכל בכריכה האחורית כדי להבחין שאני קוראת "חומר אסור". כך נגדע המרד שלי בעודו באיבו ללא שום התעניינות מצד חברי הקיבוץ. אבל אותה קריאה שהתחילה כמרד הפכה להתרגשות עמוקה. אין ספק שראנד סחפה אותי. כל כך קל להאמין שאפשר פשוט לעזוב את העולם הישן, להשאיר מאחורינו את הרעים, ולברוא עולם חדש וצודק. ראנד מטיפה למרד אבל המרד שלה הוא לא אלים. היא לא רוצה לטבוח ברעים, רק להשאיר אותם לנפשם להתמודד לבדם עם כל הרע שחוללו. כל כך קל להזדהות עם זה, לחלום על זה.

מאז אותה קריאה ראשונה עברו יותר משני עשורים. גדלתי קצת, לטוב ולרע. אני עדיין מזדהה עם הפנטזיה, אבל יודעת שזו פנטזיה שאינה ניתנת למימוש. אולי כי אני כבר זקנה מכדי לשנות את העולם, אולי כי באמת זה קשה הרבה יותר ממה שנראה לי בגיל חמש-עשרה. אני כבר יודעת שהעולם אינו נחלק לטובים ורעים. בכל אחד מאיתנו יש מזיגה של הכל ורק המינון הוא זה שמשתנה. גם תפיסת העולם שלי הזדקנה איתי. אני עדיין לא מאמינה בעקרונות הקיבוץ אבל גם לא בקפיטליזם מוחלט. לא כולם יכולים להשתכר למחייתם ולא כל מי שלא עובד הוא טפיל חברתי. אם כל העובדים היצרנים של ראנד יברחו לעמק גאלט לא יהיה מי שיטפל באלו שלא שפר עליהם גורלם והם באמת זקוקים לעזרה ומגיע להם.

ונקודה אחרונה למחשבה. ראנד נולדה ב-1905 בסנט פטרסבורג, רוסיה. היא עברה לארצות הברית ב-1926. חשבון פשוט מראה שנעוריה של ראנד עברו בצל המהפיכה הקומוניסטית. היא הייתה עדה מיד ראשונה לשבר החלום הזה ולעוולות הנוראיות שהוא גרם. הסטוריה אישית כזו אין ספק שמעצבת את נפשו של האדם. אני סבורה שבתנאים הללו היא לא היתה יכולה לחשוב אחרת על הקפיטליזם. אילו היא היתה חייה כיום אולי היתה לה הזדמנות לגבש דעה מורכבת יותר.

"מרד הנפילים" הוא ספר שממש כדאי לקרוא בפעם הראשונה לפני גיל עשרים. אחר כך אפשר תמיד לחזור אליו בנוסטלגיה ולפנטז.

סיימתי השבת את הקריאה ואני חייב לציין את הכתיבה המשובחת. למרות שהספר לא קצר, לא קשה לקרוא אותו, פרט אולי למונולוגים הפילוסופים שהם ארוכים מדי.
הספר די דיסטופי למרות התקווה שהוא משאיר בסוף. יש בו גם כמה דמויות משנה טובות וטראגיות שגם מהמוות שלהן צריך ללמוד משהו.
מעבר לסיפור, ממליץ למבוגרים לקרוא את הכתיבה הפילוסופית נטו של ראנד, שהיא קשה יותר וזורמת פחות, פשוט כי היא מסבירה ומפנה לספר בהזדמנויות רבות. הקריאה הנוספת מסבירה את מה שנראה כפנטזיה ואיך הוא אמור לעבוד במציאות. היא ליברלית אמיתית וימין קיצוני כלכלי.
בהתייחסות שלה לספר, היא מפרגנת לאנשים שבזכותם יצא הספר ושהם די הדמויות שבספר.
אזהרת ספוילר:
יש לדעתי, שלושה פערים רציניים בין המציאות לספר: הראשון, מציאות אזור קטן ועשיר שיכול לקיים אוכלוסיה באופן עצמאי. אנחנו יודעים שאפילו רוסיה, סין או ארה"ב לא מסוגלות לקיים את עצמן רק באמצעות המשאבים שיש בשטחן. סיפור העיפרון של מילטון פרידמן הוא דוגמה מעולה. השני, כח האדם שנדרש לייצור מכונות מורכבות. אולי האחים רייט, יכלו לבנות מטוס קל, אבל לבנות מטוס סילון, לא מספיק איש חכם ליד מכונה. גם לא עשרה. השלישי, המחסור בארכי נבל, כזה שהוא נבל אבל גם כשרוני. כל הנבלים שלה הם חסרי כישורים שמתברגים לתפקידי ניהול עם מעט מאוד ידע מקצועי. הם מפספסים את הפניה לאהובתו של ג'ון גאלט בנאום, וכך מפספסים את הקשר לדאגני.
מעבר לזה, יש כיסוי טוב של דמויות, רוב הגיבורים הם אנשים שצמחו מלמטה ועשו חייל בזכות הכשרון שלהם. רוב הנבלים, גם אם הם תעשיינים, הם כאלו שהגיעו לתפקיד בזכות קשרי הון שלטון, או שהם פשוט נולדו למשפחה הנכונה והוצנחו לתפקיד. פקידי השלטון, אנשים בינוניים שהגיעו לשם כדי שלא יפריעו לאלה שהיו לפניהם וכשאלו הלכו, נשארנו עם הבינוניים שלא מבינים איך העולם עובד. יש כמה דמויות טובות עם סוף טראגי.
וכמובן שהעיתונות/תקשורת לא תורמת שום דבר חיובי, כמו בחיים עצמם. עוד על כך, בבידור עד מוות של פוסטמן.

לפני כחודש גזרתי על עצמי נתק מחבר אהוב שהכרתי מעל דפי אתר סימניה.
קרוב לשנתיים המילה הכתובה, בכל צורותיה האלקטרוניות, שימשה לנו צוהר זה לעולמו של זה. חלקנו רעיונות, תובנות, שירים וסתם הגיגים. המילים היו גם המיתרים שתמכו בגשר שהצבנו מעל התהום האידאולוגית הפעורה בינינו. על הגשר הזה ניהלנו הרבה דיונים מרים-מתוקים. מרים, כי המחשבה שהאדם שאתה מוקיר ומעריך בחר בדרך שלדעתך היא טעות איומה מתסכלת וכואבת. מתוקים, כי אף פעם לא בלבלנו בין הטחת דעתנו, נוקבת ככל שתהייה, להטחת עלבונות, וכיבדנו זה את זו. אבל עם הזמן ובמקביל להעמקת הקשר התגבשה בי ההחלטה שאני מוכרחה לשים לו סוף. אומנם אני בטוחה בדרכי, אך הנסיעה בה מחייבת תדלוק תמידי. מבחינה זו הידידות שלנו הייתה כמו נסיעה בארץ חדשה, מרגשת ונטולת תחנות דלק. לא רציתי לחכות ליום שהמנוע שלי יכבה.

***

"סיפורו המדהים של ג'ון גאלט, האדם שאמר שיעצור את מנועי העולם – וכך עשה" (מתוך התקציר). לעומתו ניצבת דאגני טאגרט, מנהלת חברת רכבות חוצת-יבשת, מסרבת להיכנע אל מול עולם מתמוטט שמנועיו דוממים בזה אחר זה. אנשי המעש, התעשיינים והיצרנים, האנשים שנושאים את העולם על כתפיהם, נעלמים בזה אחר זה אל מקום לא ידוע. דאגני נלחמת בתופעה בדרך היחידה שהיא מכירה: עבודה קשה יותר ובלבד שהרכבת תמשיך לנוע, גם אם כולם ירדו מן הפסים. ואז, לאחר שנים של היאבקות עיקשת וזעם הולך וגובר כלפי הגורם האחראי להיעלמויות של טובי המוחות סביבה, כשהכוח היחיד שמחזיק אותה היא האמונה שלעשייתה יש סיכוי לבלום את הדהירה של העולם לקראת אובדנו, האפשרות להסתלק מונחת גם לפתחה.

אף אדם שאפשרות זו ניצבה בפניו עוד לא סירב. זאת משום שהיא ניתנה רק לאנשים שהיה ברור שלא יסרבו. במקרה של דאגני הנסיבות הובילו לכך שהברירה הוצבה בפניה עוד לפני שהייתה בשלה להסכמה. הלבטים היו עצומים. היא נאלצה לבחור בין הדרך שבה האמינה שיש לפעול ושבה הלכה עד כה, לבין האלטרנטיבה שהוצעה לה, ואשר ההשלכה המיידית שלה הייתה וויתור על מפעל חייה המשקשק. בשביל דאגני נטישת הרכבת משולה לכריתת איבר, אולם מה שהחריף את הדילמה הייתה הידיעה שבצד השני מחכה לה גבר שהיא התאהבה בו עד כלות. גבר אשר המתין לה שנים רבות, אך כרך את איחודם בנכונות של דאגני לקחת חלק בחזונו. חזון אשר רק מי שמשוכנע ושלם עמו בכל ליבו מורשה להיות חלק ממנו.

***

למרות השוני בטיב היחסים, רומן לעומת חברות, מצאתי את עצמי מזדהה עם דאגני, ואף עורכת השוואה בין המקרה שלה לשלי. שתינו נקלענו למצב בו היה עלינו לוותר על קשר עם אדם מסוים לו רצינו להישאר נאמנות לעצמנו. ההבדל המהותי הוא שדאגני והגבר שאהבה האמינו באותם ערכים וניהלו את חייהם בכפוף לאותו קוד מוסרי. נקודת המחלוקת שהייתה בעלת פוטנציאל להפריד ביניהם לא נסובה על הערכים עצמם אלא על שאלת היחס לחברה שלא מכירה בהם. מולי, לעומת זאת, ניצב אדם שחייו הם במובנים רבים האנטיתזה לחיי. חבר ויריב, עמית לעימותים, ידיד-נפש אשר רחוק מכל מה שנפשי מבקשת.

***

איין ראנד (יהודייה, אגב) שאבה אותי בצורה טוטלית לעולם שבראה עד שלו הייתי יודעת איך מרגישים כשנוטלים סם קל, כך הייתי מתארת את התחושה. בסיום הקריאה, שארכה כשבועיים, הבנתי מדוע הוא "נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים, וכן לאחד השנויים ביותר במחלוקת" (ויקי). טוענים נגדו שהוא ארוך, קיצוני, שחור-לבן, מיושן, ארוך. כל אלו לא פגמו במאום בהנאה שלי, וודאי שלא האורך. התרחיש המתואר באמת קיצוני, אבל לנוכח אירועי המאה הקודמת, בהחלט לא קיצוני מכדי להתרחש בעולמנו. שחור-לבן, משום שראנד בחרה להציג אידאל. ובמקום לטעון בעד או נגד הפילוסופיה שלה ולחזור על דברי קודמי (אותם קראתי בעניין רב), העדפתי לקחת מהספר תובנות מעניינות, חלקן קשורות לפילוסופיה עצמה, וחלקן תובנות "רגילות" של סופרת המנתחת את יחסיהם התוך והבין-אישיים של גיבוריה בפירוט ובחדות מושחזת. וכשעל שולחן הניתוחים שוכב הטבע האנושי, הספר תמיד יישאר רלוונטי.

***

מרד הנפילים הוא הספר הראשון שסיימתי מאז שהפסקנו לדבר, ואך טבעי שארצה להקדיש אותו לו. לשמחתי, זהו ספר ראוי להקדשה. בעצם, כל מה שרציתי לומר בסקירה הזאת הוא שאתה חסר לי.


הערה טכנית: קראתי בתרגום החדש מ-2012.

קראתי את הספר בשיניים חורקות, לופתת בכוח את הכריכה, קראתי עצבנית, חסרת סבלנות, מתוך תרעומת.
ולא הצלחתי להבין למה. למה הספר הזה מכעיס אותי כל כך.
אבל אז הגיע אדון לפיד ופרסם את הגזרות החדשות שלו לשנת 2013 וניגשתי לפייסבוק וקראתי תגובות של אנשים בסגנון: "העשירים מחזקים את הכלכלה." "אי אפשר שהעשירים יממנו את העניים." "לעשירים יש זכות על הקניין שהם הרוויחו." והבנתי שמה שמכעיס אותי זה עצימת העיניים הבוטה והמרושעת הזאת.
בזמן שכל דבר שיש לו ערך במדינה הזאת מופרט, בזמן שהעשירון העליון מקבל הקלות והטבות מס, שחברות בינלאומיות מתחמקות מחובות של מיליארדים לקופת המדינה, שהבנקים מתמוטטים בגלל ניהול כספים לקוי והציבור הוא זה שצריך לתרום מכספו כדי שלא יפשטו רגל, איך אפשר לספוק כפיים להסתכל בלהבות ולתרץ תירוצים?
כלכלה שמושתתת על חוב, כשכל דולר הוא חוב של מישהו אחר, כשהכול קורס, הרפואה, הכלכלה, התקשורת, תעשיית המזון, כשאנשים גוועים ברעב בצד אחד של העולם בזמן שבצד השני אנשים- שאבותיהם אחראים באופן ישיר למצוקה ולעוני- רוכשים יאכטות, מטוסי סילון פרטיים, בתים מפוארים ומנקרי עיניים.
איך אפשר לטעון בחוצפה, בבוטות גסה ווולגרית כל כך שלאנשים האלה יש זכות קניין על ההון שהם צברו במרמה ובשוחד ממשאבי טבע השייכים לכולם?
הרי לא מדובר כאן בכמה עשרות ביל גייטסים שעשו את הונם בזכות הגאונות שלהם, מדובר פה באנשים שאבותיהם פלשו ליבשת זרה, הכחידו כמעט לגמרי את האוכלוסייה שלה ולקחו בכוח את משאבי הטבע שלה, אבל את זה היא לא מציינת בספר שלה, כמובן, מאוד נוח לשכוח.
הספר של ראנד מסוכן, מסוכן מאוד מכיוון שהוא מתעלם מהאמת ומהמציאות ומייצג השקפת עולם שהיא תסלחו לי אבל פשוט קשקוש שנכתב בגסות, שנטלא ברשלנות ונמרח לאורך אלף עמודים מיותרים.
כל מה שהיה לה להגיד היא כבר אמרה במאה העמודים הראשונים, כל מה שהיא עשתה לאחר מכן זה לדחוף את אותם הרעיונות שוב ושוב לתוך הגרונות של הדמויות החסרות אינדיבידואליות שלה דרך מצבים ודיאלוגים משתפכים ולא אמינים.
אולי אם לפחות היא הייתה בונה דמויות או סיפור שניתן להזדהות איתם, זה היה איכשהו נסלח או לפחות פחות מביש. אבל הספר כל כך שטחי.
הטובים יפים, מוכשרים, גאונים, אמיצים, בעלי ערכים וטובי לב ואילו הרעים הם פחדנים, כעורים, חסרי עמוד שידרה, יללנים ועלובים. הקפיטליזם החזירי מצטייר בתור המושיע של הכלכלה העולמית, הוא זה שמוביל את החברה קדימה, מחזיק על גבו את הלא יוצלחים וברוב טובו מאכיל את העניים.
כמה נוח לשכוח שהקפיטליזם הוא הראשון לפגוע בפיתוח מוצרים עמידים ומציאת פתרון לבעיות מכיוון שלא ריווחי למצוא תרופות שירפאו מחלות, או אנרגיה חילופית בלתי מוגבלת, או מוצרי חשמל שמחזיקים יותר משנתיים. יותר ריווחי ליצור צורך וכל האמצעים כשרים.
מה שמפחיד אותי זאת העובדה שעל הקשקוש המבזה הזה, על ההשתפכות הבלתי נסבלת הזו היא התפרסמה והצליחה לסחוף אחריה מאות אלפי אנשים, זה מפחיד אותי כי אני מבינה מה זה אומר על כולנו כחברה, כאנושות, כבני אדם.

יש לי חלום. זה לא חלום גדול במיוחד מבחינת קנה מידה, אבל עבורי הוא החלום הגדול ביותר. הוא מורכב מהרבה תתי סעיפים, אבל אפשר לנסח אותו בקצרה כך: אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד על במה, להגיד "הנה אני. אני ממש מצוינת בכמה דברים שאני עושה." ולא להתחרט על אף מילה. אני רוצה להודות בזה שאני ממש טובה בתחום מסוים, בלי שאנשים יסתכלו עליי עקום. כי זו מי שאני, ואני רוצה להיות בטוחה בעצמי עד כדי כך שאדע שכל מה שמישהו יכול להגיד לא ישנה את ההערכה שלי את עצמי.
זה לא חלום גדול. אני לא מתכוונת לשנות את העולם, או להמציא תרופה לסרטן, או לכתוב את הפילוסופיה החדשה, או להיות העיתונאית הראשונה על המאדים, למרות שהדברים ברשימה הקצרה הזו יכולים להיות מאוד מעניינים. החלום הכי גדול שלי נוגע דווקא לי, למי שאני, לעצמי, ואני לא מתביישת בזה. הרבה מהדברים שאני עושה נגזרים מהחלום הזה: אני מנסה לבחור כך שאגיע למקום שבו אפשר להיות מצוינת.

אם הדברים יתנהלו כפי שאני רוצה, ייצא לי לשאת השנה נאום סיום אחד חשוב במיוחד, אבל הספר הזה כל כך ארוך, שהביקורת הזו היא מעין נאום סיום.
קודם כל, אני רוצה להבין מי התעלל באנושות בהוצאה לאור, כי הגודל של האותיות בספר בשילוב עם גודל הספר ועוביו יוצרים עינוי נוראי. ממש נוראי. אי אפשר להחזיק את הספר ישר; הוא עד כדי כך עבה שהוא פותח את עצמו באמצע; הוא נסגר על האצבעות בסוף; ובאמת שבסוף רציתי לחתוך אותו בסכין לשניים, אבל לא יכולתי כי זה עותק מהספרייה.
בואו נדבר קצת על מה שהמילים מספרות, במקום על איך שהן מסודרות בעמוד (רבאק, אנשים! לא יכולתם להגדיל עוד קצת?! אני סבלתי ככה 900 עמודים!): זה אמור להיות סיפור עלילתי. וכאן אני מודה שאם יש דבר אחד שאני פוחדת לקרוא זה פילוסופיה טהורה. הספרים העמוקים באמת עם השמות הגדולים מפחידים אותי. לפעמים אני לוקחת אותם כדי להרגיש חכמה, אבל אני אף פעם לא קוראת אותם עד הסוף. זה, לעומת זאת, אמור להיות פילוסופיה בצורת סיפור, מה שבעצם מנטרל את הפחד שלי.

זו הפעם השנייה שאני מנסה לקרוא את הספר הזה מתחילתו ועד סופו: אני אודה גם שלא הצלחתי. דילגתי על חמישים עמודים שפשוט לא היה לי כוח לעכל. נכון שיכול להיות שאלה העמודים הכי חשובים בספר, אבל לעזאזל, לא אכפת לי. קראתי את הספר הזה כל כך הרבה זמן, שפשוט רציתי לסיים כבר.

הספר הזה מספר על האנשים המצוינים שמסרבים להתבייש בעובדה שהם מצוינים. כן, הוא אומר המון דברים אחרים, ולמרות שכל הדמויות בספר נשמעות אותו דבר ושזה בעצם ספר פילוסופיה - אל תאמינו לשום דבר אחר שאומרים לכם - זה המסר הכי חשוב שלקחתי איתי מהקריאה בו.
החברה שלנו מחנכת, במידה רבה, לבינוניות. לא רק לבינוניות, אלא גם ל"טוב מאוד+". אם אתם בטווח הנורמלי, כלומר בינוניים עד טובים מאוד+, אתם בסדר. אם אתם טובים בהרבה מהאחרים, מתחילים להסתכל עליכם מוזר. אם אתם ממש מצוינים, אז מתחילות הצרות. מפני שאנשים לא אוהבים להרגיש נחותים. אנשים צריכים את המצוינים האלה, אבל הם צריכים גם את המצפון של המצוינים: הם צריכים אנשי עסקים אדירים, אבל הם צריכים גם את החמלה שלהם ואת האכפתיות שלהם, כדי שיסייעו ביוזמות חברתיות שאין בצדן שום רווח.

הספר הזה הוא על הטובים ביותר שהחליטו להפסיק להקטין את עצמם כדי להתאים לקנה המידה של אחרים, ועל אלה שיכולים להיחשב כחסרי רגשות, אבל הם בעצם הרגישים ביותר מבינינו. בעזרת הניסיון שהספר הזה מתאר - העובדה שאנשים המצוינים החליטו להפסיק לתת לחברה לחיות על חשבונם ועל חשבון ההמצאות שלהם, העובדה שהאליטה האינטלקטואלית החליטה שנמאס לה להיות כפופה לאחרים - הוא מראה כמה אנחנו זקוקים לאנשים כנים. לא רק לאנשים מצוינים. אנחנו זקוקים לאנשים כנים שיכולים להיות ישרים עם החברה ועם עצמם. אנחנו צריכים אנשים שמודדים את עצמם ביחס לעצמם. אנחנו צריכים לבנות חברה שבה יהיה בסדר להיות כישרוניים.

ועכשיו בואו נחזור, ברשותכם, לחלום שלי מהפסקה הראשונה, ואני אסביר לכם מדוע אני לא בטוחה שאוכל לעשות את זה. הסיבה היא שזה לא צנוע. הסיבה היא שזו "שוויצריות", שזו התנשאות, להגיד דבר כזה. הסיבה היא שמצפים ממני להיות צנועה.
ופה מתאים לצטט את מריאן ויליאמסון, בציטוט שמיוחס בטעות לנלסון מנדלה:
"הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא שאנחנו חלשים מדי. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא שמא אנחנו חזקים מעבר לכל שיעור. זה האור שבנו, ולא החושך שבנו, שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: "איזו זכות יש לי להיות מבריק, מוכשר, יפהפה ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? [...] אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאנשים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (יש לציטוט הזה כמה גרסאות, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון.)

האם אמליץ לכם לקרוא את הספר הזה? חד משמעית, כן. אני חושבת שהוא קורס מזורז בפילוסופיה, ושהוא מהספרים הבודדים שיכולים לשנות באמת את השקפתכם על העולם. אני חושבת שזה ספר חשוב. ואני חושבת שכדאי לכם לקנות עותק משלכם ולחתוך אותו לפחות לשלושה חלקים.

אמרתי קודם שזה נאום סיום? אז בסוף הנאום מגיעות התודות. תודה להורים שלי, שהשלימו עם העובדה שהבת שלהם מסתגרת בספר כמה שעות טובות ביום. תודה לחברים שלי מהכיתה, שלא נבהלו יותר מדי כשראו אותי קוראת אותו ועזרו לי לסחוב אותו. תודה לחברים היקרים שלי מהוואטסאפ, שתמכו בי נפשית במהלך הקריאה, ובלעדיהם ספק גדול אם הייתי קוראת אותו בכזו נחישות.
ואת התודה האחרונה אני חייבת, אני מניחה, לאיין ראנד. אמנם היא כתבה 900 עמודים ואני משוכנעת שהיה אפשר לצמצם אותם ל-500. אמנם אפשר לראות בספר חפירה ענקית. אבל אחרי הכל, מדובר בספר שאזכור ובספר ששינה בי משהו, ולכן מגיעה לאיין ראנד התודה הגדולה ביותר.
(ותודה גם לכם, אם קראתם את הביקורת ממש עד הסוף.)

אהיה איתכם גלוי דעת ואומר, אל תקראו !
אל תקראו את הספר הזה, אם מה שאתם מחפשים בספרות זה רגשות דביקים, אל תקראו, אם אתם רוצים סיפורי הצלה ואקשן מדהימים, אל תקראו, אם אתם רוצים רק להנות.

מרד הנפילים הוא מסה אידיאולוגית טהורה, שלדעתי צריכה להשתוות למסה על החירות (ג'ון סטיוארט מיל), הספר תוקף, בלי להתחנף, את כל המבנה הפוליטי המודרני, את מדינת הסעד, את האלטרואיזם, את העקרונות הבסיסיים ביותר של המוסר עליו אנו מתבססים, כמובן שמדובר בספר מעורר אנטגוניזם, ולא חייבים להסכים עם כל מה שכתוב בו, אבל מה שבטוח זה שהוא מעורר השראה וכתוב בצורה מרתקת.

בנוגע לעלילה, העלילה אינה עמוקה במיוחד, ורק נועדה לכסות את דעותיה של איין ראנד (הפילוסופיה האובייקטיביסטית, כל דמות מייצגת "טיפוס" שונה, הספר מתאר את המאבק של האנשים ה"טובים" - בעלי ההון, הפועלים ישרי הדרך והתעשיינים להגנה על רכושם, את התהליך במהלכו ההבנה שהם מרומים מתגבשת לכלל פעולה, לא אהרוס לכם את הסוף, אני מקווה שאתם תקראו בעצמכם.

לסיכום, הספר הזה מכיל 1300 עמודים של גאונות טהורה, כל הספר הוא דיון פילוסופי מעמיק במהו רכוש, מהי דמוקרטיה, ומהן זכויות. הספר מלא השראה,עוזר לשנות את כל הפרספקטיבה שלנו לגבי נושאים ומרתק את הקורא, אני מקווה שתקראו אותו.

*הביקורת נכתבה על המהדורה הישנה (שנות השבעים), התיאור של הספר כאן הוא לא נכון אלא מתאים למעיין המתגבר, אז אשמח אם ישנו אותו.

ראשית אני ממליץ על הביקורת של המכונה "מילים" לספר זה. למרות שהספר נכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת הוא רלוונטי. יש ביקורות עליו מוצדקות שהדמויות שטוחות, שישנה הארכה שלא לצורך בתאורים והסברים וישנה פילוסופיה קפיטליסטית דורסנית. קראתי את הספר הזה בחלקים ובדילוגים במשך זמן רב. בעברית הוא כמעט לא קריא.
אבל הוא מעלה נקודה שאליה אני רוצה להתייחס איין ראנד מתיחסת לבינוניות כאל מחלה. הבינוניות הרסנית.
בזכות ענקי רוח וענקים בתחומים במדע האנושות מצליחה להתקדם. גם בזמננו יש בכך הרבה מהאמת.
בישראל 2015 הטכנולוגיה המתקדמת וקבוצה מצוצמת ביותר של "ענקים" מובילה את החברה הישראלית מבחינה כלכלית וביטחונית. בזמן ש"הבינוניות חוגגת" פוגשים בה בכל פינה "החנונים" האלו הכלכלה במידה רבה נשענת עליהם.
כך גם הביטחון.
בריחת מוחות מהארץ זו סכנה לא פחותה מדע"ש ומאיראן. וישנה בריחה . ביקור בעמק הסילקון מראה על מצב עגום שאנו הולכים ושוקעים בו. יש שם יותר מידי דוברי עברית שעוזבים כי פה לא מצליחים לממש את היכולות שלהם.
אני לא יכול להמליץ לקרוא כיזו משימה כמעט בילתי אפשרית . יותר מאלף דפים. אבל הפילוסופיה שעומדת מאחוריו נכונה במידה רבה היום אפילו יותר מאשר בעת שהספר נכתב. חברים מצוינות מתוגמלת כראוי היא הכרחית. לא נוכל לנהל את העינינים פה בסיסמאות. מי טוב ליהודים א' או ב' ו"ישראל חזקה" וירושלים תמיד... ולבדוק מי הביא או לא הביא בקבוקים למיחזור וכו'
יש מקום להרים מעט את העיניים ולשאול שאלות נוקבות בכיוון זה. מה אנו עושים כדי שישארו פה . כי הם לא "פריירים".

סאגה אדירת מימדים ואינטליגנטית, סביב הרעיון המרכזי שבא להראות ולהדגיש את חשיבות האגואיזם של הגאוניזם והמקוריות והכשרון והחריצות וההתמדה, וניפוץ החולה הרעה כביכול שהיא הרואיזם הרסני ללא שליטה שמפזר כוחות נהדרים במקום להשאיר אותם במקומם ובידי מי שבנה אותם ברוב כשרונו לתת להם לבנות את מה שהם בונים מבלי לגלות צרות עין והתנגדות בהצלחה הכבירה שלהם, ואז לתת לתמורות שהם מחוללים בעולם לבוא לידי ביטוי בדרך הטבעית והישרה. ואולם, נראה כי הסופרת חצתה מעט את הקו המפריד בין רעיון שהוא בסך הכל בריא ובונה בעיקרו ושיש בו הגיון, אם הוא שומר על צניעות, לבין שגעון גדלות גם אם לא עצמי או אישי לגמרי, אלא יותר כלפי הרעיון עצמו, וזה כנראה מה שקומם כל כך הרבה נגד הרעיון ונגדה עצמה. אם היא היתה מחכימה להתכופף מעט (להיסחף פחות בספר הזה עצמו, למשל), לא רק שהיא לא היתה מעוררת כל כך הרבה התנגדות, היא גם היתה סופגת הרבה פחות ממנה, שממילא גם היתה פחותה, ולכן, באה לידי ביטוי כאן גם כן חשיבותה של צניעות, גם במקרים של גאוניות, אם לא במיוחד במקרים של גאוניות. זהו ספר שהוא נבואה, שהרעיונות המרכזיים בו מוקצנים עד כדי אפוקליפסה, על מנת להדגיש ביתר שאת את משקלם של הרעיון הבונה ושל הרעיון ההרסני.
וכמובן, ישנו גם סיפור אהבה נהדר, סיפור אהבה גדול, שנלחם ושורד נגד כל כך הרבה כוחות הרסניים, גדול כפי שנפילים יכולים לאהוב.

זה הספר היחיד שקראתי אותו פעמיים.
הפעם הראשונה הייתה בתיכון, כנהוג, והפעם השנייה הייתה לפני כשנה, בגיל 23.

אני לא רוצה להרחיב יותר מידי במילים, אלא רק לומר שהספר הזה חיזק את היסודות שלי כנער שהופך לאדם בזמן התיכון, והציף אותי במוטיבציה כשקראתי אותו בשנית לפני כשנה.

זה ספר שהזכיר לי למה אני חי, ועל כך לעולם אהיה אסיר תודה לסופרת.

רק הערה באשר לביקורת האידיאולוגית הסטנדרטית כנגד הספר - אין טעם לקרוא את הספר כפשוטו. מעטים מאוד האנשים שיסכימו עם כל מילה שכתובה בו, ולכן בהחלט רצוי להביע מידה מסוימת של גמישות בזמן הקריאה. אחרת פשוט עלולים להיגרר לתוך אינספור ריבים קטנוניים עם הסופרת בזמן הקריאה. מספיק רק לזרום עם העלילה ולספוג את הרוח הכללית ואת העיקר.

לדעתי, אגב, העיקר הוא הצגת המרכיבים שמהם בנוי אדם גדול.
איין ראנד העידה שאין היא מנסה לצייר את המציאות כהוויתה בספריה, ושהיא נהנית יותר לבנות דמויות שהן על-אנושיות במהותן - האידיאל שאליו צריך לשאוף.
האנשים הגדולים ביותר, אולי בתולדות הספרות כולה, מוצגים בספר הזה. לשם עלינו לשאוף.