ילד קטן יושב בחדרו וקורא. הוא אמנם יושב בביתו אך ראשו ורובו בעולמות אחרים. הוא נולד בארמון, יתום, בודד, בלא אח ובלא חבר. הוא מתחנך כמרגל, מצוטט לשיחותיהם של מבוגרים, לומד להבחין בכל שמסביבו. הוא פגש כלב, ומאוחר יותר זאב, ולומד לשתף את זה בחייו, לומד לחיות בתוך גופם בקשר בל ינתק. הילד לומד לראשונה לאהוב, לומד תקווה מהי, לומד אכזריות מהי, לעיתים אף מבין פוליטיקה מהי. הספר, ספר הוא, בדיוני לחלוטין, מתרחש בעולם אחר, בעל תפאורה אחרת, אך אם זאת אין ריאליסטי ממנו. במיוחד עבור אותו ילד, הקורא לראשונה אודות עולמו של פיטס, אותו ילד המתרגש בהתרגשותו, הכואב בצרותיו, האוהב באהבתו.

ילד, שכעת כבר התבגר, ועודו זוכר בחיבה את התקופה בה חי בארמון, בה הסתגר בחדרו ימים כלילות ובחר לחיות בעולם אחר. וכעת, שנים רבות לאחר שעזב את עולמו של פיטס, עדיין זוכר הוא איך פעם אחת שהה יחד עם הליצן באוהל קטן, איך הרוחות בחוץ שרקו ואיימו לעקור את האוהל במקומו, איך הגשמים הוטחו בחוזקה ביריעות האוהל, איך החורף הקשה נתן את אותותיו בשיירה כולה. החורף עוצמתי היה, אמיתי.

'חזקי', לפתע קראה לו אמו מבחוץ.

'אני בא', אמר, ובלית ברירה הניח את הספר מידו ויצא החוצה.

ובחוץ, בחום של יולי אוגוסט, מביט אותו ילד לשמים ומתפלא; מדוע זורחת השמש, הרי עכשיו אמצע החורף...

אני חסרת מילים..איך להתחיל? איך אפשר להתחיל אפילו לתאר את הספרים הללו.. לפתע אני מתעניינת בכם. כאילו, קראתם את הספרים ואתם כאן כדי לשמוע מעריצה נוספת מתארת את תחושותיכם שלכם בקשר לספרים המדהימים או שאתם באמת בני מזל עדי כך שרק שמעתם על הטרילוגיה ונכנסתם לכאן כדי לקבל שכנוע נוסף להשקיע בה את זמנכם? בעצם, זה לא חשוב. מה שחשוב זה שאתם אוהבים לקרוא ואם אתם מאלה שאוהבים פנטזיה ורק מחפשים את העולם הדמיוני הבא שתוכלו לשקוע בו- הטרילוגיה הזו, וההמשך שלה -טרילוגיית האיש הזהוב,בשבילכם!!

ועכשיו לביקורת-מאתגר לשים את האצבע על המאפיינים המיוחדים בטרילוגיה הזו שמעלה אותה לרמה גבוהה מספרים אחרים מהז'אנר,אבל אנסה. מכיל ספויילרים!!

אז ככה: העולם הדמיוני מתקיים בממלכה בשם שש הדוכסויות והספרים מתרכזים בחייו של הממזר המלכותי -פיץ אביר- בנו של יורש העצר שפרש מתפקידו, הנסיך אביר. מהרגע שנולד,או יותר נכון, בגלל שהוא נולד , פיץ-אביר נמצא במרכזה של זירת היאבקות פוליטית - מלכותית ,בה הוא ניתפס כאיום בעיני אנשים מסוימים או ככלי משחק בעיני אחרים. אבל למרות היותו בן מעמד נמוך בעולם של מעמדות היררכיים פיאודלים , הוא חסר שאיפות ואנטי - גיבור קלאסי. הוא מלא תמימות ,כנות ופשטות (מצרכים נדירים גם בעולמנו) שרק רוצה את הדברים הפשוטים בחיים - שלא ינצלו את חולשותיו ואת הרקע ממנו הוא מגיע ושיעזרו לו לחיות בכבוד , כנער ולאחר מכן,כגבר. מהר מאוד הוא מגלה שהחסדים הקטנים הללו אינם בהישג ידו ועליו לדכא את החלום על שלווה ושקט כיוון שהוא אינו אדם פשוט ולעולם לא יקבל יחס של אדם פשוט אך בדיוק כשהוא מתחיל להסתגל לעובדה הבלתי נוחה הזו , הוא מגלה בעיה חדשה ,לא הוגנת אף יותר- הוא ניחן ביכולת קסם שנתפסת כתועבה. מגיל קטן, הוא חווה את השנאה והגועל אותם הוא מעורר באנשים רגילים, חסרי הקסם והוא מתאמץ לדכא את התשוקה להשתמש בקסם, על אף שההימנעות גורמת לו לסבל בל יתואר כיוון שהוא יודע שאויביו הפוליטיים,שרואים בו איום על אף חוסר שאפתנותו, ישמחו להוציאו להורג על קסם מתועב זה. אבל אם חשבתם שהאנטי גיבור בעל הנפש העדינה קיבל מספיק ניסיונות מנטליים קשים -אז טעיתם כי בנוסף לכל זה,הוא ניחן ביכולת נוספת של קסם, קסם ששואב ממנו כוחות נפשיים ופיזיים כמו סרטן הדם ומאיים על שפיות דעתו.. מי אמר שכוחות קסם לא יכולים להיות לנטל,הא??


ותנו לי לספר לכם את מה שבטח כבר ידעתם-הקרבנות האישיים שפיץ נאלץ להקריב רק הולכים וגדלים עם הזמן ואנו נגררים איתו, צופים בו הולך ונעלם בתוך חובתו או זכותו שניתנה לו מלידה (תלוי איך מסתכלים על זה) ותוהים-האם מה שאנחנו רואים ממרחק -טייטל,בגדים נאים,מראה חיצוני וכ'ו- האם זה האדם ותחושותיו? או שאולי יש דברים שאי אפשר לראות מרחוק כי יש הסתרות והצגות ומסכות וצרות ואף פעם אי אפשר לדעת מי מאושר ומי סובל. ראיתם מה היא עשתה כאן? גרמה לכם לחשוב קצת ואם כבר שמנו את האצבע על יכולת עקיפה נפלאה זו של הספרים,בוא נעבור ליכולת הבאה של הסופרת -לתת לדמויותיה אנושיות מוחשית.. הרי אם יש דמות אחת בכל העולם הספרותי בכלל ובעולם הפנטסטי בפרט, שמעניקה לנו, הקוראים , מראה אל נבכי המסכות והתפקידים האנושיים , הרי זהו פיץ. הוא מאגד בתוכו את הילד האבוד,את הנער המרדן ,את הגבר הצייתן, את המאהב הלוהט והעקשן, את הלוחם המיומן, את המשרת החשאי,את האב המודאג, ולבסוף את הזקן מלא הזיכרונות.

העולם הדמיוני כל כך מפורט ועצום שלדמויות יש מודעות לעובדת היותם ברגים קטנים במערכת.הם יודעים שהכל ימשיך להתקיים גם בעדיהם. אני אמנם מתארת את זה כסיפור אישי של פיץ אבל זה עולם ומלואו.. בנוסף לכך, העלילה עצמה וכללי העולם הדמיוני, מעניינים, מקוריים ומקסימים. לסיום, אני מרגישה מחויבת לציין בקטנה שיש תיאורים ארוכים למדי שלפעמים מצריכים דילוג אבל אני אישית, דווקא נהניתי מהם כי התיאורים הוסיפו נדבך חשוב שקיים בכל חיי אנוש- אפרוריות , מטלות יומיומיות משעממות וצרות שחולפות עם מהזמן (דגש על הזמן). מי שיקרא את הספרים יגלה שזה קו פעולה שמאפיין את רובין הוב , שמתמידה בתיאור המציאות הקשה של גיבוריה בכל האספקטים הקיימים בחייהם. כאן לא תמצאו אהבה "בלתי אפשרית" אך כזו שבסוף מתממשת כי זה בנאלי מדי , פופולרי מדי,צפוי מדי. כאן לא תמצאו רגע שבו הכל נהרס ואז תוך שניה מסתדר כי זה לא לרמה של הסופרת (ובואו נודה , זה טריק משומש). כאן לא תקבלו פנטזיה כיפית של בני נוער, זה ספר כבד מהרבה בחינות וגורם לך לחשוב על הטבע האנושי-טבעו של הכוח מול החולשה,טבעו של הגורל מול הרצון האישי,טבעה של האהבה אל מול אילוצי החיים, טבעם של צפיות חברתיות מול תשוקות פרטיות,וכוחו המוגבל של אדם שפשוט מאוד- נולד - להסתגל לכל זה..אז למה אתם מחכים?

אעעעעעע-
(כן, זו הייתה צרחת הפאנגירל שלי. כי ככה.)
וואוו.
אז נתחיל בספר הראשון-
קראתי. די התרשמתי, למען האמת. והמשכתי לשני. כי אם כבר לקחתי את כל הסדרה, למה לנטוש ספר בודד במערכה?
ואז הגיע השני.
והו, השני!
רותקתי אליו בחבלים (חבלים קסומים, כמובן).
חשבתי עליו בזמן האוכל, בזמן מתמטיקה (הארור), ובעצם בכל זמן אחר. ואני חייבת לציין שממש ניסיתי להתגבר על הפיתוי בשיעורים.
זה היה מדהים. אבל מה אני מקשקשת פה?

זה התחיל התיאורים הקולעים, בדיאלוגים המרתקים, (כבר יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שמצאתי את עצמי מדלגת על קטעים שלמים סתם בטעות. כי זה היה משעמם)- אבל יותר מהכל.
בדמויות המורכבות, בעלילה המסובכת-לכאורה-או-לא שמלאה בקסמי אומנות, בינה עתיקה ואהבה...
וואו. אני נשמעת קיצ'טית ברמות. מדברת על התבנית הקבועה מראש של ספר פנטזיה.
אני חושבת שהתמכרתי.
אז טוב, לענייננו- הגעתי לסופו של השני.
זה היה באמצע הלילה. או שאולי לא. חוש הזמן הלך לי לאיבוד. רק ידעתי שאני חייבת. ממש ממש חייבת, לסיים אותו.
אה, וגם את העובדה שהיה לי לימודים למחרת.

וואו! רק וואו אדיר אחד.

דפקתי את הראש במזרן. והייתי ממש, אבל ממש- צריכה לדבר עם מישהו.
אבל כמו שציינתי לעיל, זה היה די מאוחר בשביל ילדה שאמורה לקום אחד בשש ורבע.
הנורא מכל הוא- שהילדה היחידה שהייתה מבינה אותי לא הגיעה באותו יום. נורא.

אתם יודעים?, ממש ניסיתי להתגבר על הצורך העז להושיט יד- ולקחת את השלישי.
אפילו תקעתי אותו בתיק שלי.
(לא שזה היה רחוק יותר).
אבל בחיים כמו בחיים- התולעות מנצחת. ואני הושטתי יש ושלפתי בשושו את הספר. שאמא שלי לא תשמע אותי מדפדפת בו.
התחלתי לקרא את הפרק השני כשממש הכרחתי את עצמי להכניס אותו לתיק.
לקח לי זמן עד שנרדמתי.

ועכשיו. סיימתי את השלישי.
מדהים. והמשפט האחרון... אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה.

בקיצור- מי שלא סיים סדרה טובה כ"כ- לא סיים סדרה מימיו.
או משהו כזה^^

שנה טובה חברים!
חג שמח ומלא בספרים. ספרים טובים באמת^^

נ.ב.
תקראו.
לכל אהבי הפנטזיה, וגם אלו שלא כל כך- תקראו!

לדעתי הטרילוגיה ובמידה פחותה גם שתי הטרילוגיות המשלימות נמצאות על פסגת האוורסט של הפנטזיה. מסיבה זו כעת רק אני מבין את גדולתה לאחר שרעיתי בהרבה שדות זרים ומוזרים.

לפני כחצי שנה מצאתי את עצמי בפני שוקת שבורה כאשר לא נותרו ספרי מד"ב שלא קראתי בספרייה ובחרתי במקרה בסוחרי הספינות החיות.
הספר היה טוב ולכן לקחתי עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... עד שסיימתי את שלושת הטרילוגיות.
עברתי לאחר מכן לסדרות נוספות ורבות: רומח הדרקון, שיר של אש - שיר של קרח, באלגריאד ולהערכתי אף אחת לא הגיעה לרמה של הוב באמינות ובחיבור שחשתי לדמויות של הספר.
הדמות של פיץ'-אביר מורכבת ומכילה סתירה אמיתית בין דמות של אביר וגיבור לאדם אימםולסיבי וחסר מעצורים.
גם הליצן הוא מצד אחד אלטרואיסט ומאידך חסר גבולות ומטורף על כל הראש.
בוריך אדון הארוות גם הוא מצד אחד גיבור ואמיץ אך גם אדם אטום וחסר רגישות כמעט לחלוטין.

עוד נקודה קריטית בשבילי זה הסוף הטוב. לכל הספרים למרות עלילות מפותלות וקשיים ומשברים הסוף הנו אופטימי. סוף רע ועלילה אפלה יכולה להרוס עבורי אפילו סדרה טובה כמו שיר של אש ושל קרח שהפסקתי לקרוא בשל כל.
חוץ מסיפוריו של טולקין אי אפשר להשוות את הכתיבה של הוב לשום סדרות פנטזיה אחרות
מומלץ *****

סדרת ספרים מרתקת שכתובה מעולה, ממליצה לכל מי שלא קרא אותה לקרוא.
גם עכשיו אחרי שקראתי את כל הטרילוגייה פעם אחת אני מתחילה אותה שוב ועדיין נהנית.

אי אפשר באמת להסביר את העולם המדהים שרובין הוב (שזה דרך אגב שם בדוי שרשמה הסופרת במקום לרשום את השם של עצמה) יצרה בספרים האלו.
כל הטרילוגיות שהיא כתבה מתחברות אחת לשניה ויוצרות מיימד אחר שתמיד כיף לגלוש אליו.

זה היה חודש בערך של היכרות. למדנו להגיב לדברים יחד, למדנו איך לחיות ואיך למות ואיך להילחם. חצינו מדינות, שיקרנו ונפצענו, ראינו הכול בצורה שלנו, הופתענו ביחד, שנאנו ביחד, אהבנו ביחד. חשבתי שאני מוכנה לזה, להיכנס פנימה ולחוש את רוח הים על פני, את מגעה של יד, קרירה או חמימה, את הלהב ננעצת בי ויוצאת, את השמיכה מעליי, את החושך מסביבי, ההתחככות של תודעה בתודעה. לא הייתי מוכנה לזה. חשבתי שזה יהיה ספר רגיל. זה לא.

ישבתי במסעדה עם חברות. "היום יום הולדת לליאור!" שרנו. הסתכלתי על אחותי שישבה מולי, היא הסתכלה עליי בחזרה, "אני מתגעגעת" אמרתי לה בשקט.
"כן" היא אמרה.
"ככה זה?" שאלתי "ככה זה להתאהב?" השאלה שלי הייתה שקטה מידי, אני לא חושבת שהיא שמעה אותי.

ככה זה להתאהב?

טרילוגיה מהנפלאות יותר והלא מוערכות מספיק לעניות דעתי, בעולם הפנטזיה, מאוזנת להפליא בין כל הגורמים המתלכדים יחד ליצירת קלחת סיפורית מופלאה.

מעטים הספרים שמשכו אותי כך. רובין הוב הצליחה לטוות עולם נרחב ומלא דימיון, ביחד עם דמויות בלתי נשכחות, סיפור נפלא ומרגש וסגנון ייחודי שהתחברתי אליו מאוד.

טרילוגיית הפנטזיה הכי טובה
הכי מעניינת והכי מסעירה שקראתי אי-פעם
בקריא של "שר הטבעות"
טולקין הכניס אותי למגננה כלפי כל פנטזיה שהיא;
יותר מידי תיאורי נוף, עד רמת הבוטניקה,
פחות מידי אמון בקורא ובדמיון החופשי.
אבל פה, אני פשוט מוריד את הכובע
בפני הגברת הנכבדה הזאת.
אותה גברת, שהכניסה את פיץ עמוק לתוך ראשי
במיוחד הזאב שלו שנקשרתי עליו כל כך
שגם אחר יותר משלוש שנים אני עדיין מרגיש את הסיפור
אין כל צל של ספק זה באמת ספרות במיטבה!
מומלץ בחום