סיימתי! הספר טוב! הרבה יותר מהיר, ברור ופתלתל כמו שמרטין יודע... הופתעתי לגלות שזה לא הסוף!!! ומה שהדאיג אותי יותר הם דבריו של מרטין בתודות" הספר הקודם היה קריעת תחת. הפעם הוא היה שלוש קריעות תחת." ומה זה אומר מרטין היקר שתוציא לנו את המיץ עוד כמה שנים אם בכלל? לסיכום הרבה יותר טוב מתקרב ליכולות של מרטין המוכרות לנו ... הקריאה היתה משולה לרכיבה על סוס למרות שהיתי רוצה לרכב על דרקון

פיווו (מנגב את הזיעה מהמצח). אחרי חצי שנה של שקיעה בנבכי מוחותיהם של גיבורי ונבלי ווסטרוז, אני מוציא את הראש מהמים וממלמל בתדהמה "ביי ביי" לעולם הכי צבעוני וחוטף שיצא לי להכיר מאז עולמו של הארי פוטר. יציאה מעבדות לחרות, כבר אמרנו? לא עבדות פיזית, אלא עבדות של הדמיון, שבו אני (הזבוב שעל החומה עם ג'ון סנואו, או הזבוב שעל הקיר שמאחורי הכס עם ג'ופרי הנוראי) נאלץ לבהות בחברה אנושית שמתדרדרת אל עברי פי פחת, או לחילופין - מתעלה על עצמה ומנסה לעשות טוב בעולם שבו כל-כך קל להשתעבד לתאוות דם ועריות. זוהי מראה לעולם שלנו, ובאופן שבו מרטין מציב אותה, היא חדה וחותכת, ולא בוחלת במילים גסות, ובתיאורים נמוכים וזוועתיים, רק כדי להמחיש לנו עד כמה אנחנו התדרדרנו או מסוגלים להתדרדר לכך. אבל זה הסגנון, ועל אף שהוא לא חדל מלהבחיל אותי - הבנתי שאני עד ליצירה כמעט חד-פעמית, שמתיימרת להיות הקודקס המודרני האולטימטיבי לתיאור המגוון הרחב ביותר של בני האדם, הארצות, הרגשות, המחשבות והפוליטיקות. מי שרוצה לשלוח את ידו בכתיבה - מוכרח לראות איך עושה את זה אומן בקריאת לבבות בני אדם, ומי שלא (וחרד לעדינות נפשו וטהרתה, אשריו) - מוטב שיתרחק מהסדרה המסוכנת לנפש הזאת (התיאורים, וויי זמיר.. התיאורים! אפילו סטיבן קינג בעל שפה יותר נקייה!).
בכל מקרה, אם אנסה לעמוד על הגדרת הכרך האחרון הספיציפי הזה במשפט אחד: "יהירותם ונפילתם של הטובים ביותר" - זה שמו. אנו למדים שגם מטרות נאלצות ונשגבות ("שלום", כמשל), עלולה להתערב בהן יהירות, או תמימות טהרנית מסוכנת, שלבסוף מפילה, מסלקת, ואולי אף הורגת את מי שמנסה ליישם אותן. עד כה לא זכינו להמחשה מאלפת כזאת (אולי למעט אצל נד סטארק בספר הראשון), וכעת זה קורה ביג טיים. מעניין איזה פניני מוסר מכין לנו מרטין לשנה הבאה (בתקווה שהכרך הבא לא יאחר לצאת)...

סיום אדיר לסדרת הספרים המופתית של ג"ורג" ר.ר מרטין שיר של אש ושל קרח
במילה אחת מכשף של מילים התמוגגתי מהנה רצופה ופיגוזית
חייתי את הסידרה מהספר הראשון ועד סיומו המפתיא
סידרה שיש בה הכל ומהכל מלכות מרושעות וטובות ומלכים שרוב הזמן נלחמים אחד בשני נסיכות,נסיכים,אבירים אנשים מכל מיני סוגים ומדינות שנות ומשונות גמדים,ענקים ומה לא והכי חשוב זה שהמכשפות שולטות ועושות ככל העולה על רוחן וכישופם..
מומלץ טורבו וברמות סופר לעומיות
אהבתי בטירוף וסידרת הספרים הטובה ביותר שקראתי..:-)

אם ב"משתה לעורבים" העלילה התפזרה למחוזות חדשים ובדרך כלל לדמויות שאינן בלב העלילה- הרי כאן חוזר הסיפור ללב ולעיקר שלו: טיריון במחוזות חדשים ובמעמד חדש, דאינריז בתהליך התבגרות (אישיותי ופוליטי), ג'ון שלג שהולך על חבל דק וכורת בריתות חדשות. דורנים, אנשי איי הברזל, אנשי הצפון במאבקי שליטה ומעלה המלך שמאבדת אחיזה... כפי שמרטין הבטיח- העלילה של משתה לעורבים משתלבת באיזשהו שלב לתוך עלילת "ריקוד"- וזה יוצר סירבול סיפורי (עומס פרטים, מקומות, דמויות וזמנים)- מלא בדמויות חדשות ומפתיעות שעשויות לטרוף את הקלפים ואת הציפיות, כמו גם בדמויות שאנו מכירים מעט או יותר ואנו רואים (מנקודת מבטנו כקוראים) כיצד הן פועלות באפלה והבנתן את המציאות שסביבן מוגבלת מאד...
אהבתי. הספר בסך הכל זורם ומהנה, מעשיר ומשאיר טעם של עוד להמשך- "רוחות החורף"...

ביקורת זו אפרסם גם בחלק א':
נשבר לי הלב. שוב.
אין "ספוילרים" בביקורת הזו, הרי כל מי שקרא את סדרת הספרים המופלאה הזו או צפה בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" יודע שמרטין מאמין בכל דבר חוץ מאשר "הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה".
כמה קסם יש בסדרת הספרים הזו, והספר החמישי (בעברית מחולק לשני ספרים) לא מאכזב... רק משאיר עם הרגשה של עוד. לא משנה כמה ניסיתי לקרוא לאט וגררתי את הקריאה בשני הספרים במשך ימים רבים... בסוף זה נגמר. :-(
הבעיה העיקרית היא ריבוי הדמויות, גם המקרא בסוף הספר לא עוזר לסניליות שלי. :-)
חלק מהדמויות היו יכולות לפרסם ספר משלהן, תיאורי הנופים והאנשים בונים תמונה שלמה בראשי.
ובקיצור- ממליצה באושר, בכעס ובדמעות.