****





פעם אהבתי ספרי מתח.

כלומר, אולי גם היום, אבל זאת לא אהבה כזאת של תשוקה, של זרמים בידיים, של לקרוא את הספר בידיים רועדות עד שלוש בבוקר ולהתעורר עם רוק יבש על הפיג'מה וספר מקומט מתחת ללחי. יותר אהבה של פנסיונרים, אהבה-חיבה כזאת, גם מול הפגמים, הריח-מהפה, השלמה שבשתיקה עם ההרגלים המעצבנים וידיעה/תקווה מעורפלת שאולי פעם תרגיש שוב את האהבה ההיא מפעם, דפיקות לב ואבדן שליטה ממכר. רק עם מישהו אחר.

בכל פעם שיוצא לי לקרוא ספר כזה, לפחות בשנים האחרונות, מתחשק לי לפרוש אחרי פרק ורבע. למי יש כוח לעוד איזה רוצח מתוחכם שזהותו תתגלה עשרים וחמישה עמודים לפני הסוף, אפילו באופן מפתיע, אפילו בטוויסט מתוחכם, אפילו בסוף טוב. כל הדבר הזה מייגע ושחוק ועולה על העצבים כמו גרעפס של נקניקיה של ל"ג בעומר. זה לא מגניב, זה לא החיים, זו הדרך הארכאית של סופרים להגיד לנו, בואו נראה אם על הדבר הזה חשבתם. נכון שלא? אה? אה?

אז כן. גם אם לא חשבנו. זה לא מעניין. זה אפילו קצת אידיוטי.

כן, כולל יו נסבו. הנה, אמרתי את זה.

מתח היה פעם נחמד. אולי אפילו יכול להיות, גם בעתיד. אבל תעשו לי טובה, הפעם בלי רוצחים סדרתיים, פרופיילרים משטרתיים, בלש אלכוהוליסט, פתולוגית סקסית, תאומים זהים, די.אנ.איי משוכפל, שחיתות בצמרת, אבקות, רעלים, זיהוי פלילי, קבר ביער, רצח מהעבר, קורבן עיוור, סירות משוטים, בקתות מבודדות... בלי. בלי. אני לא יכול לשאת את זה. זה מעורר בי רצון לרצוח מישהו, וללכת לכלא אחרי שהשארתי את טביעות האצבעות שלי בכל מקום כדי שלא לעורר אפילו את הספק הכי קטן שזה אני. הנה, אני מודה. זה אני. בבקשה אל תכתבו על זה ספר.

אז מה נשאר? נשאר לקרוא ספרים טובים. גם מתח זה בסדר. רק שיהיו טובים.

זה, למשל, ספר טוב. הוא כתוב מעולה, יש בו דימויים טובים, התרגום מצויין, הוא אינטיליגנטי בלי לנופף בזה, התעלומה לא מספיק חשובה או מסקרנת כדי שתהרוג את עצמך בתחרות האינסופית הזאת מול עצמך ("כמה מוקדם חשדתי שההוא זה הרוצח"), ואפילו יותר מזה, בין המשפטים גם הצלחתי למצוא עמוד או שניים שאשכרה גרמו לי להרהר בהם אחר כך. הם היו לא פחות מעמוקים.

טאנה פרנץ' כתבה את "בית מספר שש עשרה" שהרשים אותי. גם הוא היה ספר מתח, אבל כמו שכתבתי כאן בפסקה הקודמת, היו בו מספיק דברים טובים כדי שיהיה אפשר להתעלם מהעובדה המצערת הזאת. אחר כך קניתי בטעות ספר של ניקי פרנץ' שלא יכולתי לצלוח בו את עמוד 30, ולקח לי איזה חצי שנה להבין שזו לא אותה סופרת ורק התבלבלתי בשם.

הבעייה בספר הזה, אחרי כל הטוב שלו, זה שהוא יושב על אחד הרעיונות הדביליים ביותר שנכתבו בעת כלשהי על ידי אדם כלשהו במהלך ההיסטוריה. זה כאילו אורן חזן, מיקי זוהר ומיקי מאוס חשבו על משהו ביחד, והחליטו שזה לא מספיק אמין וזרקו את הנייר ואז הוא התעופף עד לדבלין וטאנה פרנץ' מצאה אותו כשהיא יצאה לטיול עם הכלב והלכה לרב של דבלין שיתרגם לה את זה מעברית ואמרה לעצמה, וואללה, יש בזה משהו. ככה.

אבל היא הצליחה להוציא מזה משהו. שהצלחתי לסיים והוא היה דווקא ממש לא רע, כמעט חמישה כוכבים אבל 1. הרעיון הדבילי. 2. 150 עמודים ארוך מדי. 3. קצת פטפטני.

יאללה. תעשו לעצמכם טובה, ותשתו קפה קר.

*****

הולה משעמם אותי.
ריצ'ר מרדים אותי.
באלדאצ'י אפילו לא מדגדג אותי.
וסבתא שלי, שתי חברות, אלון ואפרתי וגלית ועוד כמה מפתיעים אותי כל פעם מחדש.
למה מתח? מתח לא מחזיק מים.
הדמויות חוזרות על עצמן: הבלש-האלכוהוליסט-הרווק-הבודד-שלא-מסתדר-עם-חצי-מהמחלקה-לפחות.
האקשן חיוור לטעמי. או במילים אחרות, פרצי אלימות לא משפיעים עליי השפעה נראית לעין.
והמסתורין... או שהוא שקוף, ואז זה משעמם. או שהוא מסתורי באמת ואין רמזים מטרימים, ואז הוא בדרך כלל לא אמין.

היוצאת היחידה מהכלל היא טאנה פרנץ'.

פעם לקחתי בלי לחשוב את "בלב היער" מהספרייה. הוא היה מופלא: חזק וקודר ופראי ואניגמטי קצת. הדמויות שלו היו דמויות ממש, אנשים, כאלה שיצאו עוד רגע מהספר כדי לשוטט בחלומות הלילה שלי. וזה, בלי להעליב, לא מאוד אופייני לספרי מתח.
אחר כך ראיתי את "בית מספר שש עשרה".
אין טעם, פפר, אמרתי לעצמי. מתח הוא לא הסוגה שלך. תרדי מזה.
זה לא הועיל.
לא כדאי, אמרתי בשכנוע עצמי עמוק. צריך מחר לקום בשש, ואת טאנה פרנץ' אני הרי סוגרת רק בעמוד האחרון.
גם זה לא הועיל.
יש לי ספרים אחרים לקחת, הזכרתי לעצמי.
ואז הלכתי והחזרתי את אחד הספרים האחרים למקום ולקחתי את "בית מספר שש עשרה" ונשארתי ערה עד שלוש וחצי לפנות בוקר וקמתי למחרת בשש שלושים ושש וכל היום ההוא הלך לי על העוקם, ומאז אני חברה של פרנק מאקי.

השבוע הלכתי לספרייה, ו"דומות" היה שם.
הסתכלתי עליו. הוא החזיר לי מבט.
בספרייה יש שקט, שקט שמאפשר לספרים ללחוש.
קאסי מדוקס, הוא ליחשש לי. ולילה לבן עם ספר, ודמויות שילכו איתך קצת.
ומוות שלא קשור לטרור. ומחשבות לחשוב אותן, וציטוטים לצטט, ו...
הוא השתתק והסתובב, להניח לי לקרוא את הכריכה האחורית.
זה פסיכופתית, אגב, הוא תיקן.
בהערה הזאת הוא קנה אותי, כי גם אני פרפקציוניסטית.
לקחתי אותו הביתה, ושוב הלכתי לישון מאוחר.

*

"מרתק ביותר," אמר קופר, ובחן אותי בהבעה מהורהרת. הוא בוודאי כבר חשב, באיזשהו מקום, על הסיכוי שאגיע בסופו של דבר אל שולחן הנתיחות שלו.

"אני שונא להגיד 'אמרתי לכם'," אמר פרנק במתיקות, ותוך כדי כך התחיל לאסוף ספלים. "אבל לפעמים, בחיים האמיתיים, מוכרחים לעשות דברים שאנחנו שונאים."
(ידידי פרנק!)

"נושא עבודת המחקר שלו הוא 'אהבה קדושה וטמאה בספרות הרנסאנס', השד יודע מה זה אהבה טמאה. נשמע לי כמו משהו שעולה כמה פאונד טובים לדקה."

"אה," אמר דניאל והרים את מבטו מהקלפים שלו. "זו, למשל, תפיסה שתמיד ריתקה אותי: העולם האמיתי. האם שמתם לב שרק אנשים מתת קבוצה מסוימת משתמשים במונח הזה? בעיניי, מובן מאליו שכולנו חיים בעולם האמיתי - כולנו נושמים חמצן אמיתי, אוכלים מזון אמיתי, האדמה מתחת לרגלינו מעניקה תחושה מוצקה לכולנו באותה המידה.
אבל ברור שלאנשים האלה יש הגדרה של מציאות מוגבלת יותר - שנראית לי מסתורית מאוד - וצורך עז וכמעט פתולוגי לצרף אליה את כל האחרים."

*

הערת שוליים קטנה:
אני. שונאת. את. סם. אוניל.
האיש הוא פלקט. הוא עושה כל מה שגבר מושלם צריך לעשות. הוא תומך, הוא מבין, הוא מתוק ומתחשב, ואם יש בן אנוש כזה, אני אוכל את כרטיס הספרייה שלי.
רוב ריאן היה אנושי. רק אומרת.

מיד כשסיימתי את בלב היער (הביקורת נכתבה אתמול) קראתי את דומות. יש משהו מנחם בקריאת ספרים עוקבים, למי שמצטער שספר אחד נגמר. הקריאה הרציפה משאירה את כל הפרטים בזיכרון הצף ואין צורך באזכורים ובחיטוט נואש בעליית הגג של המידע. הסופרת לא נוטשת את גיבוריה באפלת השכחה ולא מניחה להם למות מוות ספרותי. היא חוזרת ועוסקת בהם ומחייה את עצבונם ושמחתם, את הצלחותיהם וכישלונותיהם, את האהבה שרכשנו להם ואת התעוב. הם לא בובות מתנפחות שהאוויר שבהם מתפוגג והולך, אלא אנשים בשר ודם. ספרותי, אבל בשר ודם.

גיבורים מתמשכים אופייניים לסדרות של ספרי מתח (הנה מצאתי עוד מעלה בז'אנר המושמץ כה תכופות).
דומות מתרחש חודשים ספורים לאחר שמסתיים בלב היער.

רוב ראיין, שהיה גיבור הספר הראשון, עזב את המשטרה, חבוט ומרוט וקאסי מדוקס, שותפתו–ידידתו הופכת להיות הגיבורה הראשית בתיק מוזר.

בוקר אחד היא נקראת לזירת רצח ומגלה לתדהמתה כי הנרצחת דומה לה כאילו הייתה כפילתה. ולא זו בלבד, אלא שהמנוחה גם נקראת לקסי מדיסון, השם שבו השתמשה קאסי כשהייתה שוטרת סמוייה.

טוב, אני חייבת להוציא את זה כדי לכתוב ביקורת הוגנת. כל הבסיס עליו בנוי הספר איננו הגיוני בכלל. נקודה (וגם סימן קריאה, אם תרצו).
הדימיון המדהים והמושלם בין קאסי ובין הנרצחת מוליד בראשו של המפעיל שלה לשעבר בתור סמוייה רעיון (שהיה יכול להיות גאוני אם הוא היה הגיוני): הנערה המתה הייתה חברה בקבוצה של חמישה סטודנטים, דוקטורנטים לספרות, שגרו ביחד וניהלו חיי שיתוף מוחלט. המשטרה תכריז על הנערה כפצועה אנושות ומוחזקת בטיפול נמרץ, בינתיים קאסי תלמד כל מה שאפשר על חיי הבחורה, ואז כשהיא תתרפא, כביכול, קאסי תיכנס לחיות בבית בזהותה של המתה ותוכל לחקור מבפנים מי רצח אותה.
אין פה ספויילר, כי הרעיון בהחלט כתוב על הכריכה האחורית.

בואו נטיל את הרעיון הזה על שולחן הניתוחים (בחדר ניתוח רגיל או בזה שלאחר המוות) ונראה עד כמה הוא חלול וטיפשי ובלתי מתקבל על הדעת.

אין כפילים מוחלטים בעולם. בילדותי חיו בשכנות זוג תאומות זהות שכולם קראו להן: התאומות. בתיכון למדתי איתן ובתוך כמה חודשים נעשינו חברות בלב ובנפש. אם כשהתחלנו ללמוד ביחד הן היו נראות כזוג מטבעות שיצאו מאותה יציקה, בלתי ניתנות לזיהוי נפרד, הרי שבתוך כמה שבועות הן אפילו לא היו דומות בעיני. ההבדלים היו גדולים, במראה החיצוני וגם באופי. גם אם קאסי והנרצחת לקסי היו דומות ביותר, אין אפשרות שאנשים שחיו עם לקסי במשך כמה שנים בבית אחד, לא היו מבדילים ביניהן. צורת אוזן, אף, אצבעות, שיניים, גוון קול, מבטא, צחוק. יש מאות פרטים קטנים שאינם תסרוקת או קוד לבוש, סגנון דיבור וידע בתחום מסויים. נכון שאפשר לאמץ דימיון מסוים (בתוך עשרה ימים? לא הגיוני, אפילו באופן שבו נאסף המידע), נכון שחלק מן הטעויות שעשתה קאסי, אפשר לתרץ באמנזיה שבה לקתה לקסי עקב הפציעה, או בתרופות שהיא נוטלת או בטראומה, אבל באמת, הרי אי אפשר לתרץ בזה את צורתן של אצבעות הרגליים! לקסי חיה עם חבריה במין קומונה צפופה. הם היו מבלים ביחד במשך שעות ארוכות, הם הכירו את חבריהם יותר מאשר את עצמם! בקיצור, כרעי תרנגולת.

אבל אם נניח לזה נוכל ליהנות מספר נהדר. במידה רבה הספר החזיר אותי להיסטוריה הסודית, ספרה הנפלא של דונה טארט. חבורת סטודנטים אליטיסטית ודקדנטית שעושה מעשה פשע. בדומות הדמויות אולי בוגרות יותר, אבל קורצו מאותו חומר, וקאסי חוקרת אם הרוצח הוא מישהו מבחוץ או אחד מביניהם.

הסיפור מתמשך והולך והוא ארוך מדי. האם רציתי לדפדף קדימה מפני שההווה צולם בסלואומושן מייגע קצת, או מפני שהמתח הטריף אותי, אינני יודעת. אבל האופן שבו פרנץ' מתארת את אורח חייהם של גיבוריה, טובל במוסיקה, יין משובח, אוכל טוב, משחקי קלפים וויכוחים תרבותיים, אור רך ובית ישן ספוג באווירה היסטורית. במהלך הקריאה רוב הזמן אין חשיבות למי עושה מה, מי מתווכח עם מי ומי אומר מה. יש שם חמישה אנשים שהם מין זרועות של ישות קסומה אחת, ואנחנו שוקעים ביניהם במין נימנום אדיש. מידי פעם קאסי מדברת עם מפעיליה ואנחנו חשים איזה רטט של סכנה, אבל רוב הזמן היא נשאבת אל דמותה הבדיונית ושוכחת מי היא באמת. השלווה שבה היא מתפקדת ביודעה שנשקפת לה סכנה גדולה, לא עולה בקנה אחד עם ההערות שהיא משמיעה, שכל אחת ואחת מהן יכולה להפיל אותה בפח. זוהי לא שוטרת סמויה שצריכה לשחק תפקיד של פושעת, זאת שוטרת סמויה שצריכה להיות דמות לא מוכרת בכל ניואנס של מראה ותפקוד.

הרעיון, אם כך, כושל לגמרי.

הביצוע יפה מאוד.

גם בספר הזה פרנץ' מעלה סוגיות חברתיות וכלכליות מרתקות באירלנד המתמודדת עם עצמאות חדשה למדי.

גם את הספר הזה וגם את בלב היער אני שומרת. מסוג הספרים שגם אם יודעים מי הרוצח הם יפים לקריאה שנייה.

זה כבר הספר השלישי של טאנה פרנץ' שאני קוראת, והאחרון בספריה.
לפי סימניה - יש לה רק עוד ספר אחד, בעברית לפחות, מה שאומר שכך או כך - אין לי עוד הרבה טאנה פרנץ' שמחכים לי.
זה כבר הספר השלישי של טאנה פרנץ' שאני קוראת, ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל את הראשון שקראתי הכי אהבתי, את השני טיפה פחות ואת זה עוד טיפה פחות.
עדיין, ספר קצת פחות מוצלח של טאנה פרנץ' עדיף על הרבה הכי-מוצלחים של כותבי ספרי בלש אחרים.
ובכל זאת, אולי טוב שאין לי עוד הרבה טאנה פרנץ' לקרוא. רק ליתר בטחון.

בספר הזה אנחנו חוזרים לקאסי מדוקס - הגיבורה הלא ראשית של "בלב היער".
בצירוף מקרים בלתי סביר בעליל נרצחת בחורה הדומה כשתי טיפות מים לקאסי.
פרנק, המפעיל לשעבר של קאסי כשוטרת סמויה הוגה תוכנית מזהירה לגילוי הרוצח: המשטרה תספר לשותפיה לדירה של הנרצחת שהיא רק נפצעה קשה, ואז קאסי תחדור לדירה על תקן הנרצחת ותנסה לגלות את הרוצח.
והתוכנית, כמו צירוף המקרים, אף היא בלתי סבירה בעליל ואפרתי כבר הרחיבה על זה בביקורת שלה.

גם כאן, כמו בספרים הקודמים של פרנץ' שקראתי - המתח לא מגיע מהשאלה שהיתה אמורה להיות השאלה המרכזית: מיהו הרוצח.
המתח נובע מההתחזות של קאסי, מהקלות בה היא יכולה ליפול, להיכשל, להתגלות.
המתח נובע מהעובדה שלא משנה מי הרוצח - אולי הוא עדיין אורב לה, מנסה לרצוח אותה - נחוש להצליח בפעם הזאת.

מעבר למתח ולתעלומה, הספר הזה כמו הספרים הקודמים עוסק גם בחברה באירלנד. הפעם בתפריט: החברה הכפרית, מתחים בין מעמדיים ומשקעי העבר - מתקופת השלטון הבריטי.

סוגיה מרכזית נוספת בה עוסק הספר היא שאלות של זהות.
מהי הזהות שלנו, ממה היא עשויה, מה קורה כשאדם מנסה להחליף זהות, כיצד ההתחזות מפוררת משהו בזהות האמיתית שלו, אם יש בכלל דבר כזה.
הדמות שיצרו פרנק וקאסי כשעבדו יחד בעבר שינתה משהו בקאסי ובעולם, פערה סדק שדרכו עברה הנרצחת.
ההתחזות של קאסי לנרצחת יוצרת דמות חדשה שהיא לא קאסי ולא הנרצחת, וגובה מחירים נפשיים מקאסי שילוו אותה לנצח.
וגם זה מוסיף, איכשהו, למתח של הספר. ההזדהות של קאסי עם הדמות שהיא מגלמת דוחפת אותה מעבר לחוקים ולכללים של עולם המשטרה ממנו היא מגיעה. האם היא תעצור בזמן ומה יהיה גובה המחיר שיגבה ממנה, אלו שאלות שמלוות את הקורא לאורך כל הקריאה ומוסיפות אף הן למתח.
ולכן, שאלת האמינות שהזכרתי למעלה - לא מאוד הפריעה לי בספר.
פרנץ' יצרה סיטואציה מאוד בלתי אמינה במכוון, כדי לאפשר את העיסוק בנושא הזהות, שעניין אותה, כנראה יותר מאשר האמינות.

גברת פרנץ' היקרה אני מקנאה בך. ביכולת שלך לקחת סיפור פשוט ולפרוט אותו ליחידות קטנטנות. להיכנס עמוק לנבכי הנפש של הדמויות שיצרת ולתאר כל קו מחשבה , רגש ופעולה בצורה פיוטית . עשרות פעמים מצאתי את עצמי קוראת את אותה פסקה רק כדי להתענג עליה עוד ועוד. עשרות פעמים מצאתי את עצמי מזדהה לרגש הקטן (ולעיתים הפאטתי) שלנו כבני אדם.
יש משהו כנראה בספרי מתח פסיכולוגיים שעושים לי את זה.
זהו הספר השלישי של טאנה פרנץ' שעבר בין ידי . באופן מוזר קראתי את הספרים בסדר הפוך. הספר הזה מצויין כקודמיו (חוף רפאים, ובית מספר 16. היה משעשע לפגוש בפרנק מאקי מ"בית מספר 16" הפעם לא כדמות ראשית אלא מנקודת מבט אחרת).
הבלשית קאסי מדוקס נכנסת כשוטרת סמויה לחייהם של ארבעה חברים אשר חברתם נרצחה. במשך שלושה שבועות היא מגלמת את לקסי מדיסון שנמצאה ללא רוח חיים בצריף באמצע הכפר, על מנת לגלות מי רצח אותה. טאנה פרנץ' מתארת לאורך כ 500 עמודים את הצמאון שלנו כאנשים בוגרים לאינטימיות, לחיי חברה הדוקים כפי שהיה לנו בילדותינו ולעולם לא יחזרו, לסלידה מהעיר קירותייה הקרים ורחובותיה המנוכרים.
פשוט תענוג של ספר.

עבר הרבה זמן עד ששכנעתי את עצמי לקרוא את הספר הזה וזאת עקב הסתייגותי מקריאת ספרים, שנכתבו בידי סופרות. שריטה שלי. להפתעתי, נהניתי מהספר. מאוד, אפילו. כמובן שישנם הבדלים בין כתיבתו של הגבר לבין כתיבתה של האישה. במקרה הספציפי הזה, אני בטוחה שכל עוד גבר היה כותב את הספר, הוא היה מוסיף קווי עלילה מסובכים יותר או מזוויעים יותר, או שזו סתם מחשבה מטופשת שעברה בראשי. בכל אופן, אין לי תלונות לגבי הספר בכלל.
אחרי שסיימתי את הספר נותרתי עם תחושה של "אלוהים אדירים, למה הספר נגמר?". הרגשתי כמו מן בעיטה בבטן שניערה אותי והחזירה אותי למציאות. נשאבתי מאוד לספר עד כדי כך שבמהלך החיים היומיומיים חשבתי כל הזמן מה הדמות הזאת תעשה ואיך זאת תגיב ומה ייקרה בסוף וכו'.
אהבתי את הדמויות. את כולן. אין ספק בכך. אפילו את פרנק, שמדי פעם עלה לי על העצבים. בכלל, במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני מפתחת רגשות כלפי הדמויות בספר. נשמע מטופש. בכל אופן, העלילה - נהדרת! כפיים לטאנה פרנץ'. אמנם היו כאלו שטענו שהספר ארוך מדי יחסית לספר מתח, אך לפי דעתי לא היה כל צורך לכתוב אותו באופן קצר יותר. הפירוט המורחב וההתמשכות האינסופית בספר הייתה הכרחית לגמרי. עקב עצם העובדה שהעלילה נמרחה על כלכך הרבה עמודים הפכה את הספר למורכב יותר, מסובך יותר, מתעתע יותר, מהנה יותר, מפליא יותר. בכל פעם הופתעתי לקרוא על כיוון חדש בעלילה.
הדבר היחיד שהפריע לי במהלך הקריאה היה התנהגותה של קאסי לקראת סוף הספר, שהייתה כלכך מעצבנת. כמובן שלא אגלה מדוע, אבל מדי פעם כלכך התעצבנתי עליה שלא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא.
הסוף, כמובן, היה נהדר, מכל הבחינות. משמח, מפליא, מדהים, עצוב, מדכא.
אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. נהניתי במהלך קריאתו כמו שלא נהניתי כבר מזמן. התחברתי לדמויות, אהבתי את כולן, כמעט והתאהבתי בדניאל וברייף, למרות ששניהם קרציות לא קטנות.
ממליצה בחום לטוס ולקרוא! (:

תמיד הייתי תולעת ספרים. משחר קיומי ועד ימים אלו, בהם אני מבזבז את רוב כספי בחנויות ספרים (ועל במבה). ואני נוהג לפקוד את הספריה הציבורית לעתים מזומנות - לפעמים פעם בחודש, לפעמים פעם בשבוע. וכך עלה בי הרצון לאחרונה לשמש כמבקר מטעם עצמי ולהפנות את הזרקור לספרים טובים עד מעולים. ומי שרוצה להמליץ בחזרה, ובכן, יעשה אותי מאושר. שנתחיל?
מעטות הפעמים שספר משאיר אותי קצר רוח לדעת מה הסוף, ובו בזמן מתאווה להתענג על כל פסקה וכל עמוד. אך הספר "דומות" מאת טאנה פרנץ', סופרת אירית עתירת כישרון, עומד במשימה בכבוד.
כשהשאלתי לראשונה את הספר מהספריה, אודה ולא אבוש, חשבתי שמדובר בעוד מותחן בלשי טיפוסי, וציפיתי להעביר איתו סופשבוע במיטה עם קולה ובמבה (גם כן חטאים של שבת). חשבתי שלפניי ספר מתח שבו הגיבורה העשויה ללא חת עוקבת אחר שרשרת רציחות ובדרך מוצאת גם אהבה, איך לא.
ממש לא.
הספר נפתח בתמונת זיכרון של הבלשית, המספרת את העלילה בגוף ראשון של בית מגורים עתיק המתואר כחלום טורד מנוחה. לאחר מכן, שיחת טלפון דחופה לבלשית קאסי מדוקס שמזמינה אותה לפרשיה תמוהה, בלשון המעטה: גופת אשה שנמצאה בצריף מרוחק, הזהה לבלשית עד התו האחרון. קאסי מדוקס עובדת במחלק אלימות במשפחה (אירלנד), אך מתבקשת לשוב למחלק הרצח אותו עזבה כדי לסייע בפענוח התעלומה.
מסתבר שלא רק שהאשה, לקסי שמה, דומה לה במראיה, עצם זהותה היא הזהות הבדויה של מדוקס, בה השתמשה כשפעלה כסוכנת סמויה בטריניטי קולג' בזמנו. ועתה, הבלשית מתבקשת לעטות עליה את זהות האשה המתה כדי לנסות ולעלות על הרוצח. ולפיכך: הבלשית מתחזה לאשה שהתחזתה לדמותה הבדויה של מדוקס עצמה. מסובך? לגמרי.
מדוקס משתכנת בבית האחוזה בו חיה האשה עם עוד כמה סטודנטים סמוך לקולג' בו למדה, שמנהלים אורח חיים שיתופי וחברותי להפליא. עטה של פרנץ' מתאר את הווי החיים הזה בחדות מעוררת קנאה שגרם לי לייחל למקום מופלא כזה. אידיליה נכספת המרוחקת מהורים קרים ומתנכרים, נאמנות לבית וזה לזה, בדיחות פרטיות, השכלה עשירה ותחושת אחווה חזקה. הלוואי עלי מקום כזה! ובה בעת, אין בכך כדי להפחית מהמתח הכרוך בשהותה של הבלשית בסביבתם של חשודים פוטנציאליים.
"דומות" איננו רק מותחן בלשי. אין בו מעשיה אינטלקטואלית גרידא שהשאלה היחידה בה היא "מי ביצע את הרצח?" הוא גם דרמה פסיכולוגית החודרת לעומק אישיותן של הנפשות הפועלות. מאבקה הפנימי של מדוקס, השוקעת ומתמזגת כמעט עם זהותה החדשה ושותפיה טובי הלב אך גם מתפקדת כשוטרת, מעורר הזדהות וחרדה לגורלה, כמו גם תהיה בלתי נסבלת כמעט כיצד תפתור את הסוגיה הניצבת לפניה. כל אלו משתלבים נפלא בנופים הקודרים והסגריריים של אירלנד וברקע האנושי המכיל טוב ורוע בכפיפה אחת.
ובנושא אמינות סיפורית, אין שני לסופרת הזו. היא בקיאה בנושאים בהם היא עוסקת - ניתוח אישיות, עבודת משטרה סיזיפית, נתיחת גופות והקשיים הפסיכולוגיים לפניהם ניצבים סוכנים סמויים. אין פיתרון משמיים, אין תעלומה שנפתרת בקלות לאורם של כמה רמזים מפלילים וחד משמעיים. פרנץ' טווה את העלילה באיטיות, מותחת אותה כמו משחק מקדים שבו כל הטיית ראש, כל הסטת מבט בעלת משמעות שמתבררת בהמשך. התיאורים המרהיבים, הדיאלוגים השנונים, הרומן שלה עם חשוטר הממונה עליה במשימה והקשרים ההולכים ומעמיקים עם שותפיה/ החשודים שלה - יוצרים עולם שלם ועמוק שקשה עד מאוד להתנתק ממנו.
והסוף, אני מבטיח, איננו שרירותי וחטוף. פרנץ' מטפלת בסיום באותה קפידה שלמדתי להעריך בה: ברגישות, ובחוסר רחמים מציאותי. כמה פעמים ספרים טובים איבדו את קסמם בעיניי בשל סוף סגור מדי, חטוף שנראה כעצלות מחשבתית ונסיון להווריד את האווירה יתר על המידה. לא כאן. האמת היא הנר שמדריך את כל פעולותיה של מדוקס, והיא תעשה הכל כדי לגלות אותה - אפילו אם פירוש הדבר להרוס את עולמה.
קראתי את הספר במשך שבוע ימים והנחתי אותו, גמור, בתחושה מעורפלת, כאילו התעוררתי מחלום שארך נצח. בקושי מצאתי את דרכי למקלחת.
הקריטריונים שלי להערכת ספר טוב הם:
1.אמינות.
2.מתח ("נו מה קורה בפרק הבא?!")
3.אי רצון שייגמר (מנוגד לקודם, אבל זה בסדר, אני אדם של סתירות).
4.כזה שיגרום לי לעצור ולחשוב מדי פעם תוך כדי קריאה - עימות עם אמונות קיימות, או הנהון של הזדהות עם פרטים המוכרים לי אישית.
5.לחשוב עליו גם הרבה אחרי שסיימתי אותו.
6. דיאלוגים משובחים (ויש שם הרבה כאלה).
7. דיכאון שמקורו במחשבה: "לעזאזל, אני אף פעם לא אוכל לכתוב ברמה הזו!"
למותר לציין, "דומות" עומד בכל הקריטריונים הנ"ל. מאז קראתי שני ספרים נוספים של טאנה פרנץ' - "בלב היער" ו"בית מספר 16". ספר רביעי, "חוף רפאים", מחכה על המדף (ווהו!).
אז גשו לספריה, או לחנות הספרים הקרובה, ותעשו עם נפשכם חסד בקריאת הספר המצוין הזה.

דומות / טאנה פרנץ

הוצאת מודן
שנת הוצאה 2010
מאנגלית : מתי בן יעקב
534 עמודים

על הרומן הקודם של פרנץ', "בלב היער", שמעתי ביקורות חלוקות ולא טרחתי לקרוא. ובכל זאת, כשיצא הספר הזה, מיהרתי למצוא הזדמנות לקרוא אותו. בתחילה נמשכתי בגלל הכריכה הגאונית; שתי הסכינים הזהות, כשבאחת מהן הלהב עקור. בנוסף לכך, רק הידיות של הסכינים מובלטות, מה שיוצר אשליה של תלת מימד. ואז השם, שנוחת על הקורא, והתקציר בגב הספר, שלמרות שאינו מדויק כל כך ונותן מבט כולל מדי, הוא כובש את הקורא. שלא לדבר על השבחים בגב הספר. לסיכום, ניגשתי לקריאה עם ציפיות בשמיים.

"עדיין תחת הטראומה של החיכוך עם פסיכופת, הבלשית קאסי מדוקס מועברת ממחלק הרצח ומתחילה במערכת יחסים עם עמיתה למקצועה, סאם אוניל. כאשר הוא קורא לה לזירת רצח, היא מזועזעת לגלות שהנערה שנרצחה היא כפילה שלה. יתר על כן, מתעודת הזהות של הקורבן מתברר ששמה הוא לקסי מאדיסון - שם שקאסי השתמשה בו לפני שנים רבות כבלשית סמויה.

ללא קצה של חוט, ללא חשודים וללא רמז קל שבקלים, הבוס הקודם של קאסי מנצל הזדמנות חד-פעמית: לשלוח את קאסי במקום הנערה שנרצחה על מנת לפתות את הרוצח לצאת ממחבואו כדי לסיים את המלאכה. מקרי רצח רבים הופכים לקרב מוחות, ואולם כאן המקרה שונה. היריבה של קאסי היא לא הרוצח אלא הקורבן: יריבה שהיא כמעט תאומה זהה שלה, עד כי קשה להבחין...". (מתוך גב הספר)

אחרוג ממנהגי ואקצר בעצמי את העלילה לטובת הקוראים – מדובר על הבלשית קאסי, שמספרת את הסיפור בגוף ראשון. כשנמצאת גופה של אישה צעירה שהיא כפילה זהה שלה, ומתברר שאין שום קצה חוט לפענוח הפרשה, היא נשלחת בידי הבוס הקודם שלה לחיים הקודמים של האישה ככפילה, ו"ממשיכה" בחייה "כרגיל" כדי לגלות מי רצח את האישה, ולמה. לא ארחיב יותר כדי לא להרוס את חוויית הקריאה.

אתחיל ואומר שהעלילה מנצחת. סיפור עלילה מבריק מביאה לנו פרנץ', מזעזע ויוצא דופן, שמרתק את הקורא לחלוטין. סיפור חזרתה של הבלשית קאסי לחייה הקודמים של לקסי, הנרצחת, מכניס את הקורא לתוכו לגמרי וגורם לו לפתח תקוות בשמה של המספרת. הדמויות בו לא רבות יתר על המידה אבל הן מגוונות ומרתקות – נראה כי טאנה רקמה לכל דמות מאפיינים שהופכים אותה למציאותית ומרתקת.

הקריאה זורמת מאוד. שפה גבוהה מאוד לא תמצאו כאן, אבל זה לא מפריע בכלל ולא פוגם בחוויית הקריאה. הקריאה לא "נסחבה" לי למרות מספר העמודים הבלתי מבוטל, ותאמינו או לא, בסוף הספר הצטערתי שהוא לא נמשך יותר. המורכבות הפסיכולוגית שטאנה שוזרת בספר, שהוא רשמית ספר מתח אבל אני תופס אותו כסיפורת עילית, משדרגת את הצד המותח בעלילה ומעלה אותו לרמה גבוהה יותר, שמחייבת לכלול הרהורים פסיכולוגיים של המספרת – שמובאים באותנטיות ובטוב טעם. קשה מאוד להניח את הספר מהיד, ולא רק בגלל סקרנות אלא מפני שהקורא מוצא את עצמו מוקסם מהכתיבה בספר, מהדמויות הססגוניות, מקום ההתרחשות המסתורי (לא ארחיב על כך) ומהסצנות הבלתי נשכחות.

הוא מכיל תיאורים קצרים וקולעים, דיאלוגים מהירים ושנונים ודיוקנאות אמינים להפליא של דמויות. טאנה פרנץ' מצליחה להרשים ביכולת יוצאת דופן של סיפור העלילה בספר, תוך כדי שמירה על תפניות בעלילה בכל פרק ופרק. הקורא מוצא את עצמו ברכבת שדים מרתקת שעושה פיתולים ולופים באוויר תוך כדי, ובכל זאת לא הופכת את העלילה למופרכת.

ובסוף הספר, יחד עם הפיתרון המבריק לתעלומה, נמצאת סצנה שהשאירה אותי עם פה פעור. זוהי סצנת סיום בלתי נשכחת, שלא אתאר אותה כדי לא לתת ספויילרים אבל אומר שהיא העבירה בצורה מעולה את התפניות בחייהן של הדמויות ואת האווירה המושלמת לסיומו של ספר מסתורין. זהו שיאו של הסיפור, וכך נחתם הספר, בלי מילה אחת מיותרת.

לסיום : לאחר קרב ארוך ומתיש שכלל השוואה בין הספר הזה לספריו של הרלן קובן, אמן המתח, ובראשו הספר "הנעלמים" (הנפלא גם הוא) מצאתי את הספר הזה (שמוגדר כספר מתח), כספר המתח הטוב ביותר שקראתי. זהו ספר שמספק לקוראים לא רק הנאה, אלא ממש חוויית קריאה. יש בו מתח, אהבה, מורכבות פסיכולוגית, דמויות ומקומות התרחשות יוצאי דופן, אמינות – והוא אפילו מצליח להצחיק. אין לי מילים להרחיב יותר, רק לומר : רוצו לקרוא. מומלץ בחום!


דור

2.10

טאנה פרנץ' על המפה של סופרי המתח/בלש/משטרה מהטובים ביותר. קאסי הבלשית מ"בלב היער", חוזרת והפעם בעלילה קצת יותר בעייתית מבחינת האמינות שבה, אבל עם לא מעט רעיון ליצירת מתח שבעיקרו הוא לא מי הוא הרוצח, אלא האם תצליח לעמוד במשימה שלא להתגלות כמתחזה. אפשר היה לקצר את זה לכ- 350 עמ' במקום 534 עמודים ועדיין היה נשאר ספר טוב. אם את הספרים הקודמים שלה הגדרתי כמעולים, זה הספר שבו היא קצת יורדת ברמה אבל עדיין ממתין בהחלט לעוד תרגומים מעבר לשניים שכבר קראתי. לכו על זה....