ברשותכם, אפתח בציטוט של אחת ההמלצות הרשומות בגב הספר, אשר כבשה את ליבי. וכך כתוב:
"ספר כתוב ביד אמן, בעל עוצמה בלתי רגילה, סוחף ומשכנע..."
ואכן, משפט קצר, שמכיל בתוכו את כל העוצמה שבה הצליח הסופר, דייויד מקאלו, לתאר את מהלכי הקרבות בשנה גורלית זו, מצד אחד לארה"ב ומהצד השני - לבריטניה.
וושינגטון.
הגיבור האמיתי של המרד, חסר הניסיון בקרבות, אשר פרש מהצבא לפני כ- 15 שנה, נקרא להנהיג את המרד בבריטים.
האדם העשיר, בעל חווה שהעסיק בה עבדים, לא נתפס בעיני רבים כאחד שיוכל להנהיג את המאבק לשחרור מעול הבריטים, ואף שלא הוא זה שביקש את תפקיד המפקד העליון של הצבא, ולמרות שלא חסר לו מאומה – קיבל עליו את התפקיד.
מקאלו משתף אותנו במחשבותיו של וושינגטון וביאושו מה"אספסוף" שהתקבץ כ"צבא" – שרבים מהם עזבו/ברחו/השתחררו מהמערכה, בלוקחם לביתם את כלי נשקם – רובה המוסקט. באחת הפעמים, שבהם הייאוש כרסם בו (והיו רבים כאלה) הוא (וושינגטון) כותב, שאילו ידע שכך הם פני הדברים - לא היה לוקח על עצמו את הפיקוד...
וושינגטון עצמו, כפי שמצטייר, לא היה טקטיקן מזהיר, לא נואם מחונן ואף לא גנרל דגול, אולם כושר הסתגלותו, תכונתו ללמוד מטעויותיו, ובעיקר - אמונתו בניצחון, למרות הקשיים האדירים שהיו מנת חלקו - עשוהו למצביא גדול, שכנראה איש מלבדו לא יכול היה להצליח.
אגב, מוכר לי אימרה ידועה מאוד של ווינסטון צ'רצ'יל (כ- 150 שנה מאוחר יותר) ושיכולה להיות משותפת לשני המנהיגים הגדולים האלה. וכך כתב/אמר צ'רצ'יל: "הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות"...
לדוגמה, באחד מאלפי רגעי הייאוש פנה וושינגטון לרגשי הגאווה, הפטריוטיות ואהבת החירות שלהם והסביר להם כי במידה וינחלו מפלה - "תהא העבדות מנת חלקכם, ומנת חלקם של צאצאיכם". ורק להזכיר לכולנו: ככה מדבר אדם שבחוותו הועסקו עבדים... ושוב (כמו במקרה קודם) איים בעונש מוות מידי לכל מי שיגלה פחדנות, וכמובן למי שינסה לערוק. ומכאן המסקנה המתבקשת שאילולא הוא – תוצאות המלחמה היו, קרוב לוודאי, שונות לחלוטין!
הקרבות.
בתיאור מדויק ורחב יריעה של כל מהלכי הקרבות, שהיו בחודשים הגורליים (אוגוסט עד דצמבר 1776) אנו "נכנסים" למוחותיהם של הגנרלים, המפקדים והחיילים בניתוח מהלכי הקרב, כמו גם הקשיים האדירים שהיוו מכשול בניסיון ליצור צבא מסודר - סר לפקודות וממושמע. ואל נשכח גם שלא כל שלוש עשרה המושבות השתתפו במרידה.
בכישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל, מתאר המחבר את המהלכים בשטח שהצריכו טקטיקות שונות, שרבות מהן הסתיימו בכישלונות צורבים לשני המחנות – כאשר תהפוכות מזג האוויר, הקור המקפיא והשלגים שנערמו – היוו חלק נכבד ומהותי שפגע במהלכים מתוכננים וגרמו לשינוי תוכניות.
החיילים.
הוא אינו פוסח על הדבר העיקרי במלחמות, ובעיקר במלחמה זו – החיילים. בתיאור רבים מ"חייליו" של וושינגטון - שהיו אוסף עלוב של ערב רב, שלפני גיוסו עסק במגוון מקצועות וכל קשר בינם לבין חיי צבא היה מקרי - מראה לנו מקאלו, שאין הוא מכיר את המילה "משעמם" - גם כשעל פניו הדבר נראה כך; בהתבססו על מובאות ממכתבי חיילים/ מפקדים לביתם, אנו מקבלים פן נוסף וכן על הנעשה בשטח, ללא שום כחל ושרק. ובנוסף, רוב רובם של הקצינים שהיו (לדעת וושינגטון) עוד פחות טובים מהחיילים... בקיצור, כמו שהיינו אומרים בימים אלה: "לך תבנה מדינה, עם החבר'ה האלה..."
ההתרשמות שלי מקריאת הספר היא שהקרבות המתוארים התנהלו כעין משחק חתול ועכבר – כשהחתול הוא הבריטים. הם אומנם נלחמו, ואף הציעו מדי פעם להתפייס, אולם בהיותם המעצמה החזקה בעולם, הרושם שקיבלתי הוא שאם רצונם היה עז לדכא את המרידה – הם היו מצליחים לעשות זאת.
ובשולי הדברים.
הסופר אמנם מתחיל את סיפור המרידה בצורה יפה ודרמטית, אולם לא מביא דבר על כל הסיבות הרבות שבעטיין היא החלה, וחבל. מספר שורות על הסיבות שהובילו למרד, היו משלימות בצורה ברורה את האירועים. כאן המקום לציין שבתחילת המרד, איש לא חשב, כולל וושינגטון עצמו, על "עצמאות", אלא על "הגנה על החירויות הצודקות שלנו וזכויותינו".
אגב, לא אתפלא אם הספר יעובד לסרט, ולא רק ל"מיוזקל" ובידור, כפי שקיים היום.
ומי עשוי ליהנות מהספר?
הספר, לעניות דעתי, אינו מיועד לכל אחד, בגלל הפרטים הרבים וה"מיותרים", לכאורה, שבו, אלא ל"גרעין קשה" של מתעניינים, וכמובן היסטוריונים - הסוקרים את מלחמת העצמאות האמריקאית.
...ולמרות שזהו ספר שמתעסק בפרטים - שעל פניו נראה שאין בכוחם "להרים סיפור" – נהניתי מאד וצלחתי אותו, מבלי להשתעמם, אף לא לרגע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
