ביקורת ספרותית על 1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי מאת דייוויד מקאלו
ספר מעולה

---

"אבל חרף כל הצרות שאפפו אותו, כל הציפיות הגדולות והאשליות שהתנפצו מאז הניצחון בבוסטון, עדיין היו לוושינגטון עתודות כוח רבות מכפי שנראה לעין, שעליהן היה יכול להסתמך – הן במשאביו הפנימיים שלו עצמו והן ביכולותיהם של מי שעדיין היו עמו ונותרו נחושים בדעתם להמשיך. בדמותם של גרין, סטירלינג וסליבן, היו לו מפקדים טובים כבכל צבא, ואף למעלה מזה. גרין, הטוב שבקציניו, וג'וזף ריד המוכשר מאוד, אמנם הכזיבו אותו, אבל שניהם למדו מהניסיון, בדיוק כמו וושינגטון, וכעת היו נחושים מתמיד" (עמוד 243).

את הספר "1776" מאת דייוויד מקאלו (הוצאת אריה ניר, 2006), היסטוריון בעל שם עולמי אשר זכה פעמיים בפרס פוליצר, המתאר את השנה הראשונה למלחמת העצמאות האמריקנית, קראתי בעת שהייתי סטודנט להיסטוריה כללית ולמדתי אצל הפרופסור ארנון גוטפלד את הקורס "ממושבות למלחמת אזרחים" ונהניתי ממנו מאוד (וגם מן הקורס). 1776 הייתה שנה הרת גורל בהיסטוריה האמריקנית: זו השנה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות של אמריקה ובה החלה מלחמת העצמאות האמריקנית. למעשה, בשנה זו נוסדה האומה האמריקנית ונולדה ארצות־הברית שהפכה למעצמת־העל של העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותה היום. מצד אחד של המתרס ניצבו חיילי המלך הבריטי. אלה החיילים אדומי המעיל הצייתנים להפליא, שבזו מעומק לבם לאויביהם המורדים ולחמו באומץ מעורר השתאות, כשהם סרים למשמעתו של מפקדם ויליאם האו. מעברו השני של המתרס – האנשים שצעדו עם גנרל ג'ורג' וושינגטון: איכרים, מורים, סנדלרים, הולכי בטל, שכירי חרב, פוליטיקאים, מטיפים, בוגדים, מרגלים, נערים רכים שלפתע היו לחיילים, גברים ונשים שנקלעו אל נתיבי המלחמה.

נראה כי מסלול חייו של מפקד הצבא הקונטיננטלי, הגנרל ג'ורג' וושינגטון, שנולד בשנת 1732 בווירג'יניה, הועיד אותו להיות חייל. את הכשרתו לא קיבל בדרך ההכשרה המסורתית כי אם כמי שהיה שם בגופו, היכן שהפלדה פוגשת את הבשר. הוא רכש ניסיון קרבי לרוב במלחמת הצרפתים והאינדיאנים: "כקצין מן המושבות שלחם עם הצבא הבריטי בעת תבוסתו של גנרל אדוורד בראדוק במערב פנסילבניה, הפגין וושינגטון אומץ לב בולט תחת אש ויכולת מנהיגות מובהקות" (עמוד 50). החל מ־1775 עמד בראש הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית. בניגוד לבריטים, שהחליפו מספר פעמים את המפקד העליון של כוחותיהם במלחמה, וושינגטון פיקד על הצבא הקונטיננטלי מראשית המערכה ועד לסיומה. במהלך תקופה זו התמודד עם קשיים עצומים, שנבעו בעיקר מחוסר מקצועיותו של הצבא הקונטיננטלי על חייליו וקציניו, ומהיעדרה של ממשלה ריכוזית חזקה שתוכל לכפות את סמכותה בכל הקשור לכינון הצבא. מה גם שעד אז מעולם לא הנהיג צבא אלי קרב. לאחר שמונה למפקד הצבא הקונטיננטלי קיבל מספר הכרעות טקטיות שגויות, ואף נחל מפלות צבאיות ובהן התבוסה בניו יורק, אולם כמנהיג קרבי ואסטרטג היה ידוע בקור רוחו, בעצבי ברזל ובשליטה העצמית שלא כשלו גם ברגעים הקשים ביותר. המאבק האמריקני כולו היה תלוי בניצחונם.

הספר המבוסס על מחקר נרחב, תעודות ומסמכים של ארכיונים אמריקניים ובריטיים, הינו דרמה היסטורית רבת־עוצמה, הכתובה בחיוניות מרתקת. במוקד התיאור והניתוח המאלף של המלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה המערבית, נקרא כספר מתח, וריתק אותי בעת קריאתו ממש כאילו היה מותחן מאת לי צ'יילד ודומיו. המחבר היטיב לחבר בין תיאור עובדתי מפורט ומעמיק לבין ציטוטים מספרים, מכתבים ונאומים שכתבו האנשים בני התקופה, אשר חוו את האירועים מכלי ראשון ונדרשו למבחן ההיסטוריה. הדבר מביא לכך שסיפור המעשה קופץ מבין הדפים והקורא חש כמי שצועד עם הצבא הקונטיננטלי. כך בקרב טרנטון, ניצחונו הטקטי החשוב של גנרל וושינגטון, ב־26 בדצמבר 1776, ליל חג המולד, עת הביס את ההסיאנים, שכירי החרב הגרמנים שמקורם בעיר הסן, שהוצבו במקום. לאחר שהשלים בהצלחה את צליחת נהר הדלוור הקרוב לכדי קפיאה, צעדו אנשיו של וושינגטון בחשאי בלילה המושלג לעיר טרנטון והפתיעו את חיל המצב בהתקפת לילה:

"ההתקפה החלה מעט אחרי שמונה. האמריקנים, בפיקודו של נתנאל גרין, יצאו מהיערות בשלג הכבד וחצו שדה במרחק כשמונה־מאות מטרים מהעיר. הם נעו במהירות, במה שנקרא "ריצה קלה". ההסיאנים ששמרו על דרך פנינגטון התקשו תחילה להבחין מי וכמה הם. "הסערה נמשכה בעוצמה רבה," כתב הנרי נוקס, "אבל נשבה בגבנו, ולפיכך בפני האויב." האמריקנים פתחו באש. ההסיאנים חיכו שיתקרבו, ואז ירו ופתחו בנסיגה מהירה וחלקה אל העיר, בדיוק כפי שאומנו לעשות כשנסיגה הייתה הברירה היחידה. לדעת וושינגטון תפקדו טוב במיוחד, הואיל ובמהלך הנסיגה ירו אש יציבה ובלתי פוסקת. כשהטורים של גרין וסליבן חברו בעיר, עבר וושינגטון לשטח הגבוה שנמצא בסמוך, מצפון, ומשם ניסה לעקוב אחר המתרחש. 2,400 האמריקנים שלו, שהיו על רגליהם כל הלילה, רטובים, קפואים, כלי נשקם ספוגי מים, זינקו לקרב כאילו שהכול תלוי בהם. דומה כי כל חייל "מתחרה עם רעהו מי יגיע ראשון קדימה", כתב וושינגטון. בעיר, הגיחו ההסיאנים במרוצה מהבתים ומהקסרקטינים אל הרחובות. תופים הכו, התזמורת נגנה, קצינים צעקו פקודות בגרמנית, ואף שההסיאנים החלו להיערך במהירות, התותחים של נוקס כבר הוצבו בעמדותיהם, בקצה העליון של רחובות קינג וקווין. התותחים החלו לירות ביעילות קטלנית למרחק מאות מטרים בכל רחוב, ותוך דקות – "כהרף עין," אמר נוקס – פינו את הרחובות. כשנסוגו לרחובות הצדדיים, מצאו שם ההסיאנים את אנשיו של סליבן, מתקדמים לעברם בכידונים שלופים. לזמן קצר ניהלו אלף ויותר אמריקנים והסיאנים קרב אכזרי מבית לבית. הכול קרה במהירות קיצונית, במהומה ובשלג מסתחרר, שענני העשן של אבק השריפה רק עשו אותו מסנוור יותר. "הסערה של הטבע והסערה ששטפה את העיר, כתב נתנאל גרין, "יצרו במהלך הקרב תמונה שמילאה את הנפש בלהט שקל יותר להבינו מאשר לתארו" (עמוד 252).

"כשההסיאנים הוציאו תותח שדה אל אמצעו של רחוב קינג, רצו קדימה חצי תריסר אנשי וירג'יניה, בפיקודו של סרן ויליאם וושינגטון (דודן רחוק של המפקד העליון), השתלטו עליו והחלו לירות בו על ההסיאנים. קולונל ראל, שהוזעק ממיטתו ובמהרה היה על סוסו ופיקד בעיצומו של הקרב, הורה על מתקפה. חיילים נפלו מכל עבריו. הקו החל להתפורר. ראל פקד על אנשיו לסגת למטע בקצה הדרום –מזרחי של העיר. ואז נפגע גם הוא ונפל מעל סוסו. הוא נלקח, פצוע פצעי מוות, אל בית פוטס. ההסיאנים במטע, שמצאו עצמם מוקפים, הניחו את נשקם ונכנעו. הכול קרה בארבעים וחמש דקות או פחות. עשרים ואחד הסיאנים נהרגו בקרב, 90 נפצעו. מספר השבויים שנלקח היה 900 בקירוב. 500 נוספים הצליחו להימלט, רובם דרך הגשר שמעל נהר אסנפינק. אף קשה להאמין בכך על קרב כה אכזרי, לאמריקנים היו רק ארבעה פצועים, ביניהם סרן וושינגטון וסגן מונרו, ואף לא חלל אחד. החללים האמריקנים היחידים היו שני החיילים שקפאו למוות בצעדת הלילה בדרכים" (עמוד 253).

מי שקורא את הספר מבין שלא בכדי כתב רוברט מוריס לג'ורג' וושינגטון ביום הראשון לשנה החדשה: "שנת 1776 תמה. אני שמח על כך בכל לבי ומקווה שלא אתם ולא אמריקה תסבלו אי־פעם משנה נוספת שכמותה" (עמוד 257). ועד כמה היתה המהפכה האמריקנית תלויה על בלימה. מומלץ בחום רב!!!

"1776" מאת דייוויד מקאלו,
באנגלית "1776",
By David McCullough,
בשנת 2005,
יצא בעברית בהוצאת אריה ניר,
בשנת 2006,
תרגום: עדי גינצבורג־הירש,
מכיל 352 עמודים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על 1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי