אני חושבת, ואני לא היחידה, שהדבר הראשון שתופס את העין זו הכריכה. היא זו שמכניסה את הספר לרשימת "אומנות על הכריכה", כי עד כמה שהדבר נשמע מוזר, זו יצירת אומנות. את הציור "ריבוע שחור וריבוע אדום" צייר קזימיר מלביץ', והבחירה של ההוצאה לשים אותו על כריכת הספר נובעת מכך שהוא משדר את הבדידות הנמצאת בשם הספר ומתארת גם את תוכנו. שני ריבועים, אפשר לומר שהם מייצגים אב ובן, שנעים במרחב, אבל אין להם דבר במשותף. לא צבע, לא גודל, לא נקודות השקה או מגע ואפילו לא זווית משותפת או הקבלה. אם ימשיכו בתנועה יתנגשו, אבל הם לא. הם קפואים להם על הכריכה, וזו הבדידות שאותה אוסטר חוקר כאן.

את הספר הזה קראתי בעת שהייתי בשבת בבית הוריי, וזאת משום שאמא שלי לקחה את הספר שהבאתי איתי ("תור הפלאות", כתבתי עליו) והתחילה לקרוא בו. כל ביקור בבית הוריי הוא כמו ביקור בארכיון, כי יש להם בבית כמויות עתק של ספרים, ערימות בכל חדר, לפעמים בשורות מקבילות בספרייה, לפעמים במאוזן. חלק מהספרים חדשים יחסית, אבל הרוב לא, ולדעתי פשוט אף אחד לא נוגע בהם ולפעמים אפילו לא זוכר שהם שם. אז אני נוגעת ופותחת הרבה מהם, כי בתחושתי חפץ שלא עושים בו שימוש משרה אנרגיה שלילית במרחב שלו. בכל מקרה הספר הזה היה בספרייה של אחי האוסטרולוג, ואף על פי שכבר קראתי אותו פעם, חזרתי וקראתי אותו.

הספר מורכב משני חלקים, הראשון שבהם נקרא "דיוקנו של אדם בלתי נראה" והוא זכרונות של אוסטר מאביו שנפטר, ותחושת הבדידות או הניכור ממנו שבה גדל. בפתח הספר יש תמונה בשחור לבן שבמהלך הסיפור היא הולכת ומתפענחת, זוהי תמונה אותנטית של משפחתו של אוסטר ובה אביו מופיע כפעוט, וכפי שמתברר היא טומנת סוד משפחתי מרעיש, ואולי אף את המפתח לבדידות ולהסתגרות ולמיזנתרופיה של אביו. אז זה החלק הראשון והוא מעניין, וגם התכתב יפה עם הספר "אבי ואמי" של אפלפלד שקראתי לא מזמן. בשני המקומות אבות יהודיים ובניהם שנותרו עם תסביך נטישה ובדידות. נכון שאחד היה באירופה ועבר אנטישמיות ושואה בעוד השני היה בארצות הברית, ועדיין יש הרבה קשרים ודימיון, כמו גם השפעה גדולה על דרך הכתיבה ומהות הכתיבה של שני הסופרים. החלק השני של המצאת הבדידות הוא סוג של ממואר ומדבר על פעולת הכתיבה. זה דבר מעניין לקרוא אצל סופר, אבל במקרה הספציפי, היות ומדובר בספר ביכורים, הוא יוצא קצת מוזר.

הספר יצא בהוצאת הספרייה החדשה וכתמיד מנחם פרי חייב לכתוב את כל מהות הספר ואף לנתח אותו למוות על הכריכה האחורית, ולכן מומלץ להימנע ממנה, לפחות למי שרוצה להישאר עם ההפתעה של החלק הראשון. ראוי לציין כי אף על פי שבמקור הספר יצא לאור בשנת 1982, וכאמור היה ספרו הראשון של אוסטר, התרגום לעברית התעכב עד לאחר פירסומם של כמה ספרי פרוזה מצליחים של הסופר. מנחם פרי טוען כי זה רומן מפתח של אוסטר, כלומר טומן בחובו את הגרעין הבסיסי של האיש ויצירתו, זו העוסקת הרבה בפערים בין דוריים, בגיבורים בודדים באופן קיצוני (באחד המקרים הגיבור מוצא את עצמו נעול בתוך מרתף במקום בודד, את המפתח הוא עצמו איבד והאדם היחיד הנוסף שהיה יכול לחפש אותו בדיוק מת) ובדרך שבה אומנות, קולנוע או ספרות או יצירה אחרת משפיעה על אנשים ומושפעת מהם.

כאשר אני מתוודע לסופר חדש לרוב אני מנסה למצוא את ספריו המוקדמים ביותר עם העדפה לספר הביכורים שלו. לדעתי בספר ראשון ישנה איכות, עושר מחשבה והקפדה שלעיתים קרובות נעלמים בספרים מאוחרים יותר של אותו סופר. באופן מובן הפירסום, הידיעה שספריו יתקבלו על ידי הקוראים באהבה, לוח הזמנים של ההוצאה לאור, האגו הלוחש על אוזנו כי הוא כל כך טוב שאין צורך להתאמץ, כל אלו גורמים לסופר להתפשר על פחות מהכי טוב שלו. בעוד שבספר ביכורים אותו סופר היה הופך ומהפך (מבית מדרשו של ע. א לונוף) כל משפט עד שיקלע לתפיסת השלמות שלו, בספרים מאוחרים יותר הוא לא ישקיע במשפטים אלו את אותה הכמות של זמן ומחשבה.

למזלם של כל אותם סופרים מרסל פרוסט (הוא ולא שרף) כתב באחד מכתביו שסופר נמדד על ידי הספר האחד הגדול המונומנטלי שהוא כתב ולא על ידי מיצוע של כל היצירות שלו. כלומר סופר שכתב תשעה ספרים חסרי ערך ולא קריאים וספר אחד מצוין הוא סופר מצוין בעוד שסופר שכתב עשרה ספרים טובים הוא לא יותר מסופר טוב. אם נמדוד את פול אוסטר לפי כלל זה הוא אחד הסופרים הטובים שידע העולם, אומנם לאחר הפריצה המטאורית הכתיבה שלו התדרדרה. אבל בתחילת דרכו הוא כתב כמה ספרים לא רעים (ארמון הירח, הטרילוגיה הניו יורקית) ואת המצאת הבדידות.

החלק הראשון של הספר נכתב על ידי אוסטר לאחר מותו של אביו, הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון, ובעיקר ניסיון לקבל את מותו של האב, אב שלא היה נוכח בחייו של בנו, אבל לפתע במותו אוסטר מרגיש היטב את חסרונו. הוא כותב את הספר מתוך תקווה להתמודד עם האבל, עם החסר הלא צפוי (הרי אביו לא לקח חלק בחייו עוד טרם מותו) שנותר בו. הספר מורכב מרגעים קטנים, פיסות חיים כביכול חסרות משמעות, אביו משחק איתו בכדור מול מסעדה אליה חיכו להיכנס, אביו קונה לו בגדים חדשים לאחר שכוסה בזפת בעבודה, רגעים קטנים שמצטרפים לתיאור יפה ומקיף של האב. הרגעים שמתאר אוסטר הם לא דרמטיים למעשה ההתרחשות הדרמטית היחידה מטרתה להסביר את התנהגותו של האב ולא להציג אותה, והאב בה הוא דמות משנית ולא משמעותית.

התיאור של האב לדעתי הוא תיאורו של דור שלם שנולד וגדל בתקופת מלחמות העולם והצנע שהתלווה אליהן, דור שהתעצב מתוך מחסור, שחווה רעב שהגיע לעיתים עד מוות. ולכן אפשר להבין את הפרגמטיות של האב, את רדיפת הממון כמגן מפני סבל, את הדרך בה הוא מעריך דברים על פי שימושיותם ולא על פי הערך האסתטי, החברתי או אפילו הכספי שלהם. לדעתי הרבה מהביקורת של אוסטר על אביו לא במקום בשל סיבות אלה, אבל הוא מצייר דמות שלמה כל כך עם תשומת לב רבה שכזו ליתרונותיו טוב ליבו, אהבתו למשפחתו, חריצותו, עזרתו לזולת, שגם הביקורת המפוקפקת נראית במקום.

החלק השני של הספר הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון שאוסטר כותב לחייו שלו. הוא מתרחש חודשים אחדים לאחר סיומו של החלק הראשון, תקופה בה הספיק להיפרד מאישתו ומבנו האהוב לעזוב את הבית ולחיות חיי בדידות מיוסרים בניו יורק. אוסטר מסנן את חייו בכברה מחפש את הרגעים הרי הגורל יותר ובודק מה היתה משמעותם האמיתית, אם היו בלתי נמנעים, מנסה ליצור מפה של הדרך שהובילה אותו לנקודה זו בהווה. בין המקרים המוזרים המשמעותיים של חייו המתוארים בחלק זה של הספר משובצים קטעי הגות של אוסטר. על בדידות, על יחסי אב בן, על צירופי מקרים, על הקשר בין האלוהי לארצי כל אלו משולבים דרך סיפוריהם של יונה הנביא, ופינוקיו.

חלק זה של הספר מהדהד לאורך כל יצירתו של אוסטר, וישנו עיסוק משמעותי בנושאיו גם בספריו האחרים של אוסטר. אך בספר זיכרון הם מזוככים כל כך, ללא מילה אחת מיותרת, ספר הגזום עד לעיקריו. גם סגנונו של הספר, קטעים קצרים ללא קישורים וללא עלילה, מאפשרים לאוסטר חופש רעיוני גדול יותר, אין הוא צריך דמויות ואירועים שיניעו את העלילה קדימה, אין קונפליקטים שנפתרים או שיעורי חיים שלומד הגיבור. מטרתו של אוסטר בספר זה היא להציג לקורא תודעה אנושית, וזאת הוא עושה, בפרטי פרטים, בסיומו אתה מרגיש כי אתה מכיר את הכותב בצורה אינטימית, וכי יש ביכולתך להוסיף דמות נוספת למגוון הדמויות האנושיות המוכרות לך.

הספר כולו כתוב באופן מופלא הוא חוויה אסטית מענגת. ולאחר כל פעם שאני קורא בו. כתיבתי נעשית "המצאת הבדידותית", דבר הקורה לי בזמן שאני קורא ספר שאני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה שלו. בנוסף לכך הוא מושך לקריאה באופן לא שיגרתי לספר ללא עלילה ורצף סיפורי. אומנם הספר דורש התעמקות ומחשבה מצד הקורא אבל הרווח עולה על ההשקעה במידה כזו שלדעתי מבטלת לחלוטין את השאלה אם הספר שווה לקריאה.

זה ספר לא קל. לא בהגות שלו (יש קטעים שלא הבנתי ונראה לי שגם לא אבין) לא בנושאים שהוא עוסק בהם: מוות, זיכרון, בדידות, אובדן, השלמה. לא הסיפור האישי. או האירוע במשפחה. אני זוכר שקראתי את הספר לפני הרבה זמן ויותר דילגתי בחלק הראשון והתעמקתי בשני והפעם, כשהתגלגל איך שהוא הספר שוב אלי, בדיוק להפך.
דניאל אוסטר, דודו של פול, היה ראש עיריית ירושלים הראשון לאחר קום המדינה ונאבק דאז באי-הפיכתה לעיר בינלאומית. האמת, קטע. בספרים שלו בכלל הוא חושב על מקריות:

הוא זוכר שבאביב 1966, זמן לא רב אחרי שהכיר את אשתו לעתיד, נשבר אחד מקלידי הפסנתר שלה: פה שמעל לדו האמצעי. בקיץ ההוא נסעו שניהם לאיזור נידח במדינת מיין. יום אחד, כשעברו ברגל בעיירה כמעט נטושה, נכנסו לאולם אסיפות ישן, שלא השתמשו בו זה שנים. שרידים של איזו אגודה היו פזורים בכל מקום, רשימות שמות. האולם היה מאובק ושומם, להוציא פסנתר שניצב באחת הפינות. אשתו החלה לנגן (היא היטיבה לנגן) וגילתה שכל הקלידים פועלים פרט לאחד: פה שמעל לדו האמצעי. זה אולי הרגע שבו תפס כי העולם ימשיך לחמוק ממנו לעד.

זה ספר מחשבות. שלוקים קטנים. רסיסים מהחיים. לא מעט על ספרים. יונה ופינוקיו ורובינזון קרוזו. בייסבול. יש גם בבלת. ספר שגורם לך לדפדף, ומה שמשונה זה שכל פעם אתה מדפדף על חלק אחר.

ספר משונה ומוזר בכתיבתו.
כתוב בשני חלקים.
החלק הראשון מוקדש לפרידה מאביו של אוסטר, לאחר מותו. ציור דמותו של אדם די קמצן שהחיים לא הטיבו עימו והוא גם עבר טראומה בילדותו. יחסי הסופר עם אביו או למעשה היעדר יחסים בין הבן לאב מודגשים בחלק זה של הספר.אוסטר מתאר יחסים מאוד מרוחקים בין אב מרוחק ומסוגר ויחד עם זאת איש שידע גם לעזור בסתר. מן דמות מורכבת מאוד ולא כל כך ברורה.

החלק השני מוקדש רובו ככולו להגיגים ודברי זכרונות שמלווים את הסופר מילדותו ולאורך חייו. בחלק זה מתאר אוסטר את דרך עבודתו של הסופר בעבודתו וכל מני מחשבות וקטעי זכרונות וכן סיפורים שהשפיעו על כתיבתו והפילוסופיות מהם הוא מושפע. בחלק זה וכאילו להבדיל מהחלק הראשון, מביא אוסטר את יחסו הקרוב לסבו והקשר הנפשי העמוק והחם כלפי בנו התינוק.

כמו כן בולטת מאוד המשיכה של פול אוסטר לנסתר, לצרופי המקרים שקורים לנו בחיים ואין להם הסבר הגיוני.

ובעיקר מדובר באוטוביוגרפיה שבנויה מחלקי תמונות, מחשבות וזכרונות.

אומרים כי זהו ספרו הטוב ביותר של אוסטר, אני לא התרשמתי!

אני אתחיל מהציור על הכריכה. ריבוע אחד שחור - כנראה האבא, וריבוע אחד אדום כנראה הבן.
פול אוסטר בחקירה מתמדת של אבא שלו, הדמות שלו, אופיו ודעותיו. אוסטר מספר איך היה צריך להתרחק מאבא כדי לגבש את זהותו ודרכו כסופר, אחרי שהאב מת (אבן שחורה - ריבוע שחור) פול אוסטר חוזר לאביו, מתחקה אחרי מהלך חייו בנסיון להבין אותו, וגם בעיקר את עצמו. זה לא ספר כבד - או מורכב מדי, אבל יפה ועמוק.

זהו בסה"כ ספר המחולק לשניים, כשהחלק הראשון הוא התחשבנות כללית עם אביו של אוסטר מיד לאחר מותו וסיפור סבתו שרצחה את סבו שלו. מעניין רק קצת ומומלץ לאוהבי אוסטר (כמוני).

החלק השני הוא אוסף הגיגים והתרשמויות של אוסטר. באחד הקטעים הוא מספר על אחד דניאל אוסטר (כשפול עצמו הוא בן אחיינו), שהיה בעבר הרחוק ראש עיריית ירושלים!

בגדול, על העטיפה כתוב שזה הטוב בספרי אוסטר ואני אומר, כשאין לך שבח לכתוב על ספר, תסתום את הפה.

לא לקרוא.

יש מעט מאוד ספרים אינטראקטיביים, בהם לקורא יש חלק פעיל כמעט לחלוטין בסיפור
בספר זה, נאמרים כה הרבה דברים, אך הכל תלוי באופן מוחלט בכיצד הקורא מבין ותופש את מה שנאמר
זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי והוא מומלץ בחום, לכל מי שמחפש קצת לחשוב

- החלק הראשון מעולה. את השני פחות אהבתי (שלמה ג.)
- לא סיימתי את הקריאה. לא אהבתי אותו אף על פי שיש בו קטעים די מושכים (חיים ג.)

ספר טוב. מפעיל את המוח וגורם לחשיבה יצירתית והבנה של דברים בקשרים של בין האב לבן ולהיפך.