ביקורת ספרותית על המצאת הבדידות מאת פול אוסטר
ספר מעולה

---

לא התכוונתי לדבר שוב על אחד מספריו של פול, פשוט כי אני שקופה, אך למרות זאת, אני עושה כך שוב כעת. הסיבה: זה לא ספר פול-אוסטרי מן השורה. ידעתי שמדובר באוטוביוגרפיה, אך דימיתי אותה באופן אחר, עלילתי יותר, פשוט יותר. כנראה ששכחתי עם מי יש לי עסק/עונג/כבוד.



הספר חלוק: בחלקו הראשון מתואר אביו, ממנו נפרד עם תחילת הכתיבה (מה שבעצם גרם לה). הפרידה הזו טווה את דמותו של האב קור אחר קור, פיגמנט אחר פיגמנט. קשה להשאר אדישים נוכח ההסרטה המילולית הזו. הכתיבה של פול אוסטר במיטבה. מעולם לא היה צלול יותר, מדוייק יותר. על אף שהספר "מנתר" ברובו, כלומר, נע בין פסקה לפסקה במהירות שיא וברווחי-שורות בולטים, הוא רציף בהחלט. המחשבה האסוציאטיבית שעל ידה נכתב הספר מובילה את הקורא דרכה כמעט בנאמנות בה חלה בראשו של פול אוסטר עצמו. חלק זה של הספר הוא האהוב עליי. בעיניי זהו יופיה הכביר ביותר של הכתיבה.



החלק השני מתמקד בפול עצמו (כפי שוודאי היה מצופה שיהיה מלכתחילה, לאור העובדה שהספר מוגדר כאוטוביוגרפיה). אולם, הוא מתחכם - הוא איננו ישיר כפי שהיה החלק הראשון (אם כי הישירות שרויה בצל שכן לא מדובר בכותב עצמו). מעבר לעובדה שהחלק מסופר בגוף שלישי, בשמות מקוצרים ושאר צפנים שלעתים מתישים, הוא מסופר - בהיפוך גמור לחלק הראשון - על ידי דברים אחרים. במקום לנוע בנבכי גוף ונפש באופן ממשי, עד כמה שניתן, כמובן - מריץ פול אוסטר את העגלה ברחובות הדברים שנגעו ללבו, שהעסיקו את מוחו והסעירו את רוחו מתוך האמונה (שלפתע נראית לגיטימית כל-כך, כמעט ברירת המחדל) שכך ירקום את עצמו באופן המסור ביותר לנגד עיניי הקורא. קשה להמנע מן התהיה שאולי מדובר גם בצניעות.



הספר כולו מעולה. בכל זאת, אם אצטרך לדרג, אדרג את החלק הראשון כטוב יותר בעיניי; בעוד שהרגשתי שהחלק השני ממחזר את עצמו מעט, סובב במעגלים עד שמילים חזקות כמו "בדידות" מאבדות מעט מכוחן, בחלק הראשון פסע אוסטר לכל הכיוונים כולם, לעתים גם לאחור, אך למרות זאת לא הרגיש ולו לרגע כמי שאמר את דבריו פעמיים (או יותר).

ייתכן שמדובר בתחושת מחויבות: כשמדובר בך עצמך, אין לך גבולות. זה אתה, והרשות לפרוץ לכל באמתחתך. לעומת זאת, כשמדובר באדם אחר, יש מן הכבוד והמרחק. ביכולתך להזין את הכתיבה ברוחך שלך רק על ידי השערות וניחושים, פעולה שעל אף היותה אפשרית היא מבוקרת מתוך אותה נאמנות וזהירות, שכן הדבר הוא כמעט כמו לגעת בגוף אחר.



לכשאערוך את מקבץ החוויות שלי, התורה הפרטית - אין לי ספק שהספר הזה יודגש ברשימה.

» ביקורות נוספות של מישיגן
» ביקורות נוספות על המצאת הבדידות