כאשר אני מתוודע לסופר חדש לרוב אני מנסה למצוא את ספריו המוקדמים ביותר עם העדפה לספר הביכורים שלו. לדעתי בספר ראשון ישנה איכות, עושר מחשבה והקפדה שלעיתים קרובות נעלמים בספרים מאוחרים יותר של אותו סופר. באופן מובן הפירסום, הידיעה שספריו יתקבלו על ידי הקוראים באהבה, לוח הזמנים של ההוצאה לאור, האגו הלוחש על אוזנו כי הוא כל כך טוב שאין צורך להתאמץ, כל אלו גורמים לסופר להתפשר על פחות מהכי טוב שלו. בעוד שבספר ביכורים אותו סופר היה הופך ומהפך (מבית מדרשו של ע. א לונוף) כל משפט עד שיקלע לתפיסת השלמות שלו, בספרים מאוחרים יותר הוא לא ישקיע במשפטים אלו את אותה הכמות של זמן ומחשבה.
למזלם של כל אותם סופרים מרסל פרוסט (הוא ולא שרף) כתב באחד מכתביו שסופר נמדד על ידי הספר האחד הגדול המונומנטלי שהוא כתב ולא על ידי מיצוע של כל היצירות שלו. כלומר סופר שכתב תשעה ספרים חסרי ערך ולא קריאים וספר אחד מצוין הוא סופר מצוין בעוד שסופר שכתב עשרה ספרים טובים הוא לא יותר מסופר טוב. אם נמדוד את פול אוסטר לפי כלל זה הוא אחד הסופרים הטובים שידע העולם, אומנם לאחר הפריצה המטאורית הכתיבה שלו התדרדרה. אבל בתחילת דרכו הוא כתב כמה ספרים לא רעים (ארמון הירח, הטרילוגיה הניו יורקית) ואת המצאת הבדידות.
החלק הראשון של הספר נכתב על ידי אוסטר לאחר מותו של אביו, הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון, ובעיקר ניסיון לקבל את מותו של האב, אב שלא היה נוכח בחייו של בנו, אבל לפתע במותו אוסטר מרגיש היטב את חסרונו. הוא כותב את הספר מתוך תקווה להתמודד עם האבל, עם החסר הלא צפוי (הרי אביו לא לקח חלק בחייו עוד טרם מותו) שנותר בו. הספר מורכב מרגעים קטנים, פיסות חיים כביכול חסרות משמעות, אביו משחק איתו בכדור מול מסעדה אליה חיכו להיכנס, אביו קונה לו בגדים חדשים לאחר שכוסה בזפת בעבודה, רגעים קטנים שמצטרפים לתיאור יפה ומקיף של האב. הרגעים שמתאר אוסטר הם לא דרמטיים למעשה ההתרחשות הדרמטית היחידה מטרתה להסביר את התנהגותו של האב ולא להציג אותה, והאב בה הוא דמות משנית ולא משמעותית.
התיאור של האב לדעתי הוא תיאורו של דור שלם שנולד וגדל בתקופת מלחמות העולם והצנע שהתלווה אליהן, דור שהתעצב מתוך מחסור, שחווה רעב שהגיע לעיתים עד מוות. ולכן אפשר להבין את הפרגמטיות של האב, את רדיפת הממון כמגן מפני סבל, את הדרך בה הוא מעריך דברים על פי שימושיותם ולא על פי הערך האסתטי, החברתי או אפילו הכספי שלהם. לדעתי הרבה מהביקורת של אוסטר על אביו לא במקום בשל סיבות אלה, אבל הוא מצייר דמות שלמה כל כך עם תשומת לב רבה שכזו ליתרונותיו טוב ליבו, אהבתו למשפחתו, חריצותו, עזרתו לזולת, שגם הביקורת המפוקפקת נראית במקום.
החלק השני של הספר הוא חצי הספד חצי ספר זיכרון שאוסטר כותב לחייו שלו. הוא מתרחש חודשים אחדים לאחר סיומו של החלק הראשון, תקופה בה הספיק להיפרד מאישתו ומבנו האהוב לעזוב את הבית ולחיות חיי בדידות מיוסרים בניו יורק. אוסטר מסנן את חייו בכברה מחפש את הרגעים הרי הגורל יותר ובודק מה היתה משמעותם האמיתית, אם היו בלתי נמנעים, מנסה ליצור מפה של הדרך שהובילה אותו לנקודה זו בהווה. בין המקרים המוזרים המשמעותיים של חייו המתוארים בחלק זה של הספר משובצים קטעי הגות של אוסטר. על בדידות, על יחסי אב בן, על צירופי מקרים, על הקשר בין האלוהי לארצי כל אלו משולבים דרך סיפוריהם של יונה הנביא, ופינוקיו.
חלק זה של הספר מהדהד לאורך כל יצירתו של אוסטר, וישנו עיסוק משמעותי בנושאיו גם בספריו האחרים של אוסטר. אך בספר זיכרון הם מזוככים כל כך, ללא מילה אחת מיותרת, ספר הגזום עד לעיקריו. גם סגנונו של הספר, קטעים קצרים ללא קישורים וללא עלילה, מאפשרים לאוסטר חופש רעיוני גדול יותר, אין הוא צריך דמויות ואירועים שיניעו את העלילה קדימה, אין קונפליקטים שנפתרים או שיעורי חיים שלומד הגיבור. מטרתו של אוסטר בספר זה היא להציג לקורא תודעה אנושית, וזאת הוא עושה, בפרטי פרטים, בסיומו אתה מרגיש כי אתה מכיר את הכותב בצורה אינטימית, וכי יש ביכולתך להוסיף דמות נוספת למגוון הדמויות האנושיות המוכרות לך.
הספר כולו כתוב באופן מופלא הוא חוויה אסטית מענגת. ולאחר כל פעם שאני קורא בו. כתיבתי נעשית "המצאת הבדידותית", דבר הקורה לי בזמן שאני קורא ספר שאני מאוד מתחבר לסגנון הכתיבה שלו. בנוסף לכך הוא מושך לקריאה באופן לא שיגרתי לספר ללא עלילה ורצף סיפורי. אומנם הספר דורש התעמקות ומחשבה מצד הקורא אבל הרווח עולה על ההשקעה במידה כזו שלדעתי מבטלת לחלוטין את השאלה אם הספר שווה לקריאה.
