לפי כמה שבועות סיימתי לקרוא את "האביב שבלב" שמביא סיפור על נשים צפון קוריאניות שנמכרות לזנות לקוריאה הדרומית. בספר ההוא, יש תיאור של החיים "החופשיים" בצפון קוריאה, פולחן האישיות למנהיג, דעות הנשים, הרעב היחסי שהן סובלות ממנו. בקיצור, "האביב שבלב" גרם לי לרצות לקרוא עוד על קוריאה הצפונית.

הספר הנ"ל מתאר את קורות חייו של שין- הסוף ידוע מראש- שין הצליח לברוח ממחנה ריכוז ולעבור לחופש של המערב. במהלך הספר אנו נחשפים כיצד זה קרה.

שין נולד בתוך המחנה להורים שלא נישאו אלא קיבלו הרשאה על התנהגותם הטובה להתייחד חמש פעמים בשנה. הוא נולד למציאות בה הוא לא מכיר את מה שמחוץ למחנה הריכוז, והחינוך שהוא מקבל הוא לא מההורים אלא מהשומרים/ מורים- הערכים המרכזיים הם הלשנה על משפחה וחברים וציות מלא לסמכות. ביחסיו של שין עם הסובבים אותו (המשפחה שלו, חבריו לכיתה, האנשים שאיתם עובד) אין שום דבר חם/ אנושי. כשהוא כילד בן שש רואה את מורהו חובט בפניה של ילדה בת שש והיא מתה- זה לא מעורר אצלו שום רגש. גם כשהוא צופה בהוצאה להורג של אמו ואחיו- לא מבצבץ שום רגש.

המטרה העיקרית של שין- לזכות בעוד קצת אוכל, וזה גם מה שיוביל אותו בסופו של דבר לברוח מהכלא.

בספר יש מספר תיאורים קשים לקריאה. אני לא חושבת שמי שקרא מספר ספרי שואה, יזדעזע יתר על המידה, אך בתי כלא תת קרקעיים עם עינויי גוף קשים, הוצאות להורג וצפייה נונשלנטית במוות- לא בהכרח יתאימו לכולם.

הספר חשוב מאוד כי הוא מתאר מציאות בלתי אפשרית שקיימת עד היום, והמערב לא מצליח "להשתלט" על הבעיה הזו. אני חושבת שמבחינת ידע ומושג מה קורה שם- זה מעניק לנו הרבה מאוד נקודות למחשבה. אני חושבת שזה לא הגיוני מה שהאנשים הללו צריכים לעבור, והם אפילו לא רואים אור בקצה המנהרה. לא פעם הפשעים הנאציים מוזכרים כאן, מושווים למה שמתרחש עד היום.

הספר כתוב בצורה קולחת, ככתיבה עיתונאית, ואכן, המחבר הינו עיתונאי שראיין מספר פעמים את שין. עם זאת, אני לא בטוחה שמבחינה ספרותית הוא מספק את הסחורה. הוא פשוט כתוב ככתבה עיתונאית ארוכה (ומעניינת) ולכן למי שיבחר לקרוא את הספר הזה- עדיף לבוא בציפייה לכתבה ממש ארוכה בשבעה ימים ולא למוסף הספרות האיכותי.

מתחילתו הספר הזה תפס אותי, ונהניתי ממנו מאוד- קודם כל הוא מספר על אוסטרליה שאינה מופיעה לרוב על המדף בביתי (לא משהו מכוון), שנית הספר כתוב כל כך טוב- מותח, אמין, מרתק!
ג'ספר, מתחיל לספר את סיפורו כאשר יושב בכלא (לא יודעים איזה כלא ועל מה) ורוצה לספר על מערכת היחסים שלו עם אביו. בשלב מאוד מוקדם האב הופך לגיבור הסיפור, כאשר הכל נכתב מראות עיניו ובגוף ראשון. החלק הזה של הסיפור היה באמת באמת טוב! הסיפור על ילדותו וגדילתו של האב ויחסיו עם אחיו טרי- פשוט מרתקים. בשלב הזה של הספר תכננתי להעניק לו דוז פואה.
אמממה? המשכתי לקרוא וההמשך, בעיני, היה פחות מלבב. למי שקרא- כל הקטע של הערצת האומה לאב המוזר (לא אספר איך זה קרה) והנסיעה לתאילנד הפכו את הסיפור למסטיק לעוס יתר על המידה.
המלצת קריאה חמה ל3\2 ספר!
והשליש האחרון- מיותר והורס.
עדיין- שווה קריאה!

לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את "נכדתו של מר לין" של אותו הסופר. לאחר שקראתי את "הדוח של ברודק" לקחתי את "נכדתו..." בלי לחשוב פעמיים. בעיני, "נכדתו..." עוד טוב יותר מהדו"ח. כשגיליתי שלקלודל יש עוד ספר בעברית, היה ברור לי שאחפש אותו. מצאתי אותו לפניי יומיים בספריה, וכמובן שלא חשבתי פעמיים.

הסיפור מתרחש בעיירה צרפתית נידחת בזמן מלחמת העולם הראשונה. לא הרחק מהגבול, התותחים רועמים, אך לא על זה מסופר הספר. הספר מתאר "פרשה" שמתרחשת בעיירה ומעורבת בה גופת ילדה קטנה שנמצאת לצד הנחל.

אל תטעו, אין זה ספר מתח. לא מאוד מעניין לדעת מי רצח את הילדה. מה שמעניין הוא בניית הדמויות שמורכבותם מתגלה לאט לאט וחושפת את האמת על הרצח, על הדמות עצמה וגם קצת עלינו. המושג "בדידות" מקבל משמעות חדשה.

בעיני, שם הספר גאוני. העיסוק באמצע- לא בקדושים ולא בשטניים, אלא סתם, בנפשות האפורות- הם ואנחנו, הוא המעניין ביותר (בהתחשב בעובדה שכולנו משתייכים לשם).

לא הייתי קוראת לספר ספר מתח, אבל בשלושים העמודים האחרונים אני לא יכולה להגיד שנשמתי. קראתי בנשימה עצורה, בהתפעלות מהפשטות והמורכבות שמונחות לפניי שחור על גבי לבן.

כמו בספריו הקודמים, לקלודל יש משפטים מזוקקים, מדויקים שמתאימים להיכתב במקום בולט מאוד.

מומלץ ביותר. ספרות במיטבה

במסגרת מבצע הקריאה של ספרים שעומדים שנים על המדף, הגעתי גם אל הספר הזה. פתחתי את הארון בכלל להוציא ספר אחר, אך זה "קפץ" לי לידיים. לא עניין של מה בכך כשמדובר על ספר עבה כל כך. פיזית, לא קל להרים אותו...

הספר מתואר מבעד עיניה של מדלן בת התשע (לאורך 600 עמודים מתוך הספר). ילדה קנדית, בת לאב מחייל האוויר, שכחלק מתפקידו, עובר יחד עם משפחתו מקומות מגורים פעם בכמה שנים. מרבית הסיפור מתרכז בבסיס אחד, סנטראליה, קנדה. מדלן הייתה בת תשע בשנות הששים, מעניין לראות את הציפייה שלהם להנחתת אדם על הירח, לקרוא על המלחמה הקרה, כפי שהיא נתפסה מהצד הקנדי, הפחות "מוכר".

טרגדיה קרובה- רחוקה מאיצה את העלילה... מצד אחד, לפני זה הכול היה בסדר, אך בעצם שום דבר לא היה בסדר. לאחר מכן, כבר שום דבר לא בסדר. גם בחלק האחרון של הספר, בו מדלן כבר בת 32 אנחנו רואים כמה משקעים נותרו לה מאז.

הכתיבה בספר סוחפת, כל הזמן רציתי לחזור ולקרוא בספר. היו חלקים שממש עכרו את שלוות רוחי ובאו איתי אל תוך הלילה. המספרת אינטליגנטית. כמו הילד ב"הקנוניה נגד אמריקה" שמצד אחד הוא ילד בן תשע ומצד שני הוא ברור, אינטליגנטי ומעניין, כך גם מדלן כאן. גם משחקי הילדות לא נראים דביקים או מופרכים כאשר הם כתובים מבעד לעיניה.

יש בספר שאלות מוסריות רבות שאני לא רוצה להרחיב עליהן למי שעוד לא קרא, אך מי שקרא יכול בוודאי להיזכר ולנסות להתמודד איתן.

ספר טוב מאוד מבחינתי. מומלץ בחום.
(תשתדלו לא להילחץ מהאורך שלו).

נ.ב
התרגום טוב וקולח אך יש לי שאלה אחת: מספר פעמים (3-4 פעמים) חוזרת המילה "משתבר". הקיימת מילה כזאת? איך לא נתקלתי בה עד עכשיו?

כשאני קוראת ספר של 990 עמודים, אני מצפה שיהיה לי משהו להגיד/ לכתוב בסופו.
כשלקחתי את הספר הזה (אגב, נרכש בפרוייקט "סיפור חוזר" המבורך), ציפיתי לספר שמשקף אולי את החיים בהודו.

הספר הוא אוטוביוגרפיה על אסיר נמלט מהכלא האוסטרלי בעוון פשעים שביצע לאחר התמכרותו להרואין. משם, כשהוא מגיע להודו, בומביי, הוא מוצא את דרכו לעולם הפשע המאורגן ומצטרף למאפיה שלטת.

הוא, חבריו במאפיה ומעשיהם מתוארים באור חיובי מאוד, וקל מאוד לחבב את הגונדה (הזר) הזה שהשתלב כל כך יפה בחברה, למד כמה שפות שולטות בהודו, רכש חברים, מעמד וכוח.

גם הרפלקציה שלו אחורה מלווה במנורה מאירה באופן חיובי במיוחד, על אף שהוא מודה שהדברים שעשה- רעים.

הספר כתוב בצורה קולחת ונקודות החוזקה שלו בעיני הן המפגש עם הדמויות ההודיות האותנטיות (למשל, הפרק בכפר, החיים שלו בשכונת העוני...)

אני חושבת שמי שיקח את הספר לידיים- יגמע אותו כי הוא קריא וקולח. אני רק לא בטוחה שזה מספיק לכולם לספר ארוך כל כך. לי זה לא הספיק וסיימתי אותו בתחושת אכזבה קלה.


שאנטראם
הוצאת כז"ב 2009.
מאנגלית: אינגה מיכאילי.
Shantaram

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו/ ג'ונוט דיאס
מחברות לספרות, 303 עמודים, 2009.
מאנגלית: יורם מלצר
באנגלית: The brief wondrous life of Oscar Wao

איך זה כמעט קרה לי שהספר הזה 'חלף' על ידי, בלי התייחסות? איך זה קרה שכאן, לא דיברנו עליו כמעט? איך הספר הזה לא השאיר את חותמו כמעט על אף אחד?

הספר 'חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו' אכן מתארים את קורות חייו (הקצרים), אך עם זה הם מתארים גם את סיפור חייה של אחותו, אמו וסבו- וכל אלה ברפובליקה הדומיניקאנית בתקופת שלטונו של טרוחיו ובהדים שנשארו אחריו...

מי שקרא את "חגיגת התיש" ימצא בספר הזה 'חברים ישנים'- את טרוחיו, את בלגר, את האחיות מיראבל, את תאוות הבשרים של טרוחיו ואת הרצח המפורסם. שם, ראינו את זה מעיניו של טרוחיו והקרובים לו- פה אנחנו רואים את זה מנקודת המבט של העם, האספסוף, אם ניתן לומר.

מי שמחפש ספר מעמיק יותר על ההיסטוריה הדומי נקנית- יצטרך לקרוא קודם את חגיגת התיש. אך מי שקרא- ונחשף קצת לעולם ההזוי בדרכו (דיקטטורה בעולם השלישי היא דומה-שונה מהדיקטטורות המוכרות לנו מהעולם המערבי) יהנה מקריאת הספר הזה.

קודם כל, הספר כתוב בצורה קולחת. לא מטיף, לא מתגונן, לא מחפש רחמים. הוא מתאר מציאות אמיתית שהייתה קיימת במקום ההוא בשנים ההם ובתוך זה הוא מכניס עבר-הווה, קרוב- רחוק, מיקרו ומאקרו.

הספר כתוב ממספר נקודות מבט – ומתמקד לא רק באוסקר, אלא כמו שאמרתי חוזר גם לחקור את השורשים שלו, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. הפאזל מושלם לבסוף- אנחנו מבינים מיהו אוסקר, ולמה חייו קצרים כל כך, ולמה זה לא יכול היה להיות אחרת (במקרה שלו).

ספר מהפנט שאני מקווה שמישהו מכם ייקח לידיו ויעשה ניסיון קל לקרוא אותו. הוא כל כך שווה את הטרחה. ומילה לגבי הערות השוליים- אמנם הטכניקה קצת מרגיזה בהתחלה, אבל רוב ההערות כל כך שנונות, מצחיקות וממלאות את הסיפור- שאל תיתנו לזה לרפות את ידיכם!

מומלץ מאוד!

לאחרונה יוצא לי לקרוא הרבה סופרים 'טובים' קריאה ראשונה (יהושע, קנז, קפקא, מוריסון). גם הספר הזה הוא הראשון משל יוסה שאני קוראת .

הספר מספר את סיפורו של ריקרדו, נער מפרו שגדל והופך למבוגר החי את כל חייו הבוגרים בצרפת. ריקרדו הוא איש פשוט, שכל חלומו לחיות בפריז. אין לו שאיפות גדולות מחייו, לא רצון להצטיין בעבודתו ולא צורך בכיבושים רומנטיים.

מול ריקרדו, המיושב, הנעים, הצפוי, 'הפקיד', יוסה מעמיד דמות הפוכה לגמרי- הילדה הרעה. הילדה הרעה נכנסת לחייו של ריקרדו כנער בפרו, ורודפת את דמותו את כל הדרך לצרפת. אהבתו המלאה אליה מייצגת את הצד החי, היצרי והרגשי של אישיותו. מולו, הגברת היא קרה, לא מתחשבת, אגואיסטית ופועלת רק משיקולי תועלת.

ריקרדו לא מסוגל לוותר עליה, למרות שיודע שהיא המחלה של חייו, האסון שלו. כמו שכתוב בגב הספר- דמותה של האישה מעידה על מי שבורא אותה מאשר על מושא בריאתה. נכון, את המניעים של הילדה הרעה, אנחנו כקוראים לא יודעים לבטח אף פעם. ריקרדו הוא הדמות המשתנה, המעניינת, הסובלת והמאושרת.

למעט סיפור האהבה, יש גם רקע פוליטי מועט על פרו. לצערי, אני לא יכולה לומר שהשכלתי מכך משום שחילופי המשטר בלבלו אותי (אולי כי אין לי רקע בכלל על האזור ועל התקופה) למרות שהחלקים האלה משולבים בתוך הסיפור וממש לא מייגעים.

תחילת הספר הייתה פושרת מבחינתי. ליוסה יש כתיבה זורמת, קלה, אך העלילה לא נסקה לשום מקום. הפרק הראשון היה מצוין, ואז הייתה קצת נפילה מבחינתי. מהפרק החמישי (הפרק עם הילד האילם) שקראתי אתמול בלילה לא הצלחתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי אותו לפני כשעה.

היכולת שלו למתוח את הקורא, להפתיע- בספר שהוא לא ספר מתח, היא יכולת מכובדת מאוד.

סוף הספר סגור היטב, בצורה עדינה ששומרת על 'איזון עדין'- בין האהבה שלו אליה למחלה שלו לילדה הרעה. מי שמחפש סיפור אהבה חוצה ימים ויבשות- שיחזור ל"אהבה בימי כולרה". מי שמחפש סיפור אהבה לא רגיל שגורם לסערות בין ימים ויבשות- ייהנה מהסיפור הזה.

מילה על ההוצאה- הספר השלישי שלהם שאני קוראת (האישה בלבן, לב מתעורר, תעלוליה). הכל נקי, מוקפד, בלי טעויות מרגיזות (לפחות כאלה שאני שמתי לב אליהן). כמו שאומרת הילדה הרעה- שאפו!

נהניתי מן הספר, ומההכרות עם יוסה. עכשיו מחכה למפגש עם "חגיגת התיש" שמאוד קורץ לי אך עוד לא הגיע אליי.

רקדנית מהפכה אדומה/ צ'יו סיאו-לונג
ינשוף, 366 עמודים 2007.
מאנגלית: יעל אכמון
A LOYAL CHARACTER DANCER

הספר התקבל לסקירה מתפוז.

צ'ן צ'או הוא פקד במשטרת שנגחאי. כוכב עולה בשמי הפוליטיקה המסובכת של סין בתחילת שנות ה-90. מלבד זה שהוא שוטר, הוא גם משורר, ושייך לאגודת הסופרים הסינית. מידע זה חשוב מכיוון שהספר מתובל בשורות שירה סיניות רבות, והן גם עוזרות לו לפענח מקרי רצח שונים.

בתחילת הספר נמצאת גופה של גבר בפארק בונד המרכזי. באותו היום, המפקד הישיר של צ'ן מפיל עליו משימה ראשונה במעלה- אירוח של שוטרת אמריקאית שמגיעה במיוחד ללוות אישה סינית לארה"ב. מה משמעותה של אותה אישה? בעלה, מהגר לא חוקי מסין לארצות הברית קשור לאגודות הסתרים הסיניות, ומוכן להעיד נגדן בארצות הברית אם רק יביאו את אשתו להיות איתו. פקד צ'ן נאלץ להודיע לשוטרת האמריקאית שהאישה נעלמה ולצאת למסע חיפושים משותף.

אודה ואתוודה- תחילת הספר הייתה קשה עבורי, השמות לא התגלגלו בפי, העלילה הבלשית לכאורה זרה למה שאני קוראת בדרך כלל, ובכל זאת היה עליי להמשיך- משום הצורך לכתוב סקירה. חזרתי לספר הזה אחרי שבועיים הפסקה וגמעתי 300 מעמודיו בשלושה הימים האחרונים. פתאום נכנסתי לתוכו, ובאמת הייתי סקרנית מה יקרה.

ההוצאה של ינשוף מוקפדת, לא נתגלו טעויות הגהה מרגיזות למעט אחת, שככל הנראה הייתה מכוונת, אך הוציאה אותי משלוותי לאורך כל הספר. האישה שמגיעה מארה"ב שמה קתרין רוהן. לאורך כל הספר הם פונים אליה בשם : "מפקח רוהן". למה לא ניתן היה לתרגם את זה כ"מפקחת". זה צורם נורא, במיוחד שזה חוזר עליו לאורך כל הספר.

נקודה מעניינת שנחשפתי אליה בספר הזה היא המצב הסבוך בסין מבחינת הפוליטיקה. אגודות הגנגסטרים שולטות ומשלטות על כך חלקה טובה, ולעולם אין לדעת עם מי נמנים האנשים הישרים. הביצה כל כך מקולקלת שפושטת בשורות המשטרה בכל הדרגים. כמו כן, מתואר מצבם העני של הכפריים הרחוקים מה'צלחת'. גם שאלות בנוגע לצפיפות אוכלוסין, הגבלת ילודה, קשרים, זכויות האזרח הנפגעות- כולן נידונות כבדרך אגב בספר זה.

יש בספר מן הצבעוניות של סין- תיאור האוכל (כל כך שונה משלנו), הרגלי שתיית התה, השווקים ההומים, הקפיטליסטים החדשים ועוד ועוד. ספר נחמד מאוד להעביר את הזמן. מתח אינטליגנטי, נראה לי שאנחנו קוראים לזה.

לפני חודש ושלושה ימים קיבלתי את הספר הזה במתנה מתלמידות שחינכתי. הוא ועוד שניים אחרים נארזו בעטיפה יפה והוגשו לי כמנחה לסוף שנה. כשהגעתי הביתה ופתחתי את הצרור, הבנתי שאני אצטרך לעשות 'רענון' של המתנה. ספר אחד מתוכו- כבר קראתי (גאווה ודעה קדומה, למתעניינים). את גיל הראבן אני לא חושבת שקראתי, והיא גם לא משכה אותי במיוחד. כך שברגע הראשון החלטתי שאני מחליפה אותו למשהו שמלכתחילה רציתי לקרוא, וברגע השני החלטתי לתת לו צ'אנס. מין תחושה אינטואיטיבית כזאת, של 'הנה ספר שאוהב'.

"זהו סיפורו של אחי, שהחליפו לו את הלב. זהו הסיפור שלי על אחי. אהבתי אותו ואחרי שליבו הומר, לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת" כך נגמר הפרולוג של הספר המצוין הזה.

אורי מאור {אורים} היה כמעט בן 22 כשהוריו נהרגו בתאונת דרכים. כאח גדול, הוא נותר לשמור על אחיו הקטנים- אפרת, בת ה-17 ויותם, בן ה-16. תכונות מנהיגות, אכפתיות, חוכמה, סבלנות ואהבה עזרו לו במשימה שלקח על עצמו. האחים מגדלים את עצמם, וגדלים לאנשים בוגרים ומצליחים. אורים מתחתן, נולדים לו ילדים, אך הוא עדיין ממשיך לדאוג לאחיו הצעירים. קשר 'הקומונה' שלהם מחזיק מעמד גם כשאפרת חיה בלונדון, לצורכי עבודה וגם אחרי שיותם מתחתן בארצות הברית ומשתקע שם.

הסיפור מתחיל ממות ההורים ומספר בקולה של אפרת את סיפור חייהם- שלה, של אורים ויעל אשתו וגם של ילדיהם, של יותם ואשתו, של חבריו הרבים של אורים. אנחנו רואים את המפץ הגדול שפוקד אותם עם מות ההורים, את היד הבטוחה של אורים שמנווטת אותם חזרה לחיים.

המפץ השני, מגיע מאוחר יותר, כשהם כבר 'גדולים':נשואים, הורים, מבוססים כלכלית. אז אורים עובר סדרה של התקפי לב שבסופם מפתיע את סביבתו (ככתוב בכריכה האחורית). על החלק הזה, שהוא בעצם המשמעותי ביותר כנראה, לא אספר מפאת הספויילר.

יש ספרי אהבה. יש ספרי הרפתקאות, יש ספרי היסטוריה. הספר הזה הוא ספר אחר, הוא ספר על היש והאין. מה יש לנו, ומה קורה לנו כשאנחנו מאבדים את הדבר הזה: מה נשאר לנו ממנו- זיכרון? אכזבה? מה קורה לנו כשהחלומות על האנשים האהובים מתנפצים- מה קורה לנו?

לא קראתי את ספריה הקודמים של הראבן, אך הביקורת שקראתי היו בינוניות: חלק מקסים וחלק משעמם. דף מרתק ודף נפילה. אינטליגנטית, סופרת בינונית. ועל סמך הספר הזה אני יכולה לכתוב את דעתי המוצקה: יש כאן ספר נפלא, סופרת רהוטה, שמצליחה לבנות מהאין יש. בשפה פשוטה לכאורה, בעלילה מתגלגלת לכאורה, היא התגלגלה ישירות לליבי.

ה-ספר של התקופה מבחינתי.