גרוניך אומר שכולם רוצים שירים פשוטים. אני מודה, אני אוהבת שירים פשוטים. שירים שהיופי שלהם גלוי לי. בדיוק כפי שאני מבכרת ציורים אמפרסיוניסטיים על פני מודרניים. אני אוהבת את האסטתיקה, את הכבוד שהם רוחשים לעין שלי. לפעמים אין לי כוח לעודף הבעה שאני חשה שמסתער עלי.
תנו לי פשטות, מילים יפות שנושבות על פני תודעתי, כמעט מלטפות.
מילים שלא כמו אצל גרוניך אומרות לי הרבה, רק לא יותר מדי.
כאלה הם שיריו של רומם סרנגה. נעימים, משובבים ומשמחים. שירים שמרוממים (היאח לשנינות) במילים בודדות רגעים באנליים לרגעי חסד. לרגע כמעט חשבתי שמצאתי יהודה אטלס חדש, עד שנזכרתי שבכלל לא אהבתי את השירים של אטלס בתור ילדה. לטעמי הוא חסר את היופי הזה שציפיתי לו בספרים. את השפה הגבוהה שמתעלה מעל ליום-יום. כן, הייתי ילדה כבדה ואטלס היה כנראה קצת מודרני מדי בשבילי.
יש לי הרגשה שאת הספר הזה הייתי אוהבת גם בתור ילדה. הרגשתי לגמרי בבית המשפחה הזו שגרה ברח' איתמר 8 בקומה השלישית.
והנה שיר מתוך הספר:
סתו
איך יודעים שהקיץ נגמר והגיע הסתו?
המורה אומרת:
כשפורח החצב
אמא אומרת:
כשהעצים בשלכת
וסבא אומר:
כשהיום מתקצר
אבל לי יש סימן הרבה יותר ברור:
כשאמא אומרת לאבא
"תוריד כבר מהבוידם את התנור".
באמת באמת יופי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
