• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מאת מישקה בן-דוד

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
Mira
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“איזה ספר חמוד ומותח. התחלתי לקרוא בתחילת סייקל עבודה כןלל בהפסקות והיה קשה לעזוב מהידיים. הספר מספ”

6/26
ביקורות על תחנה סופית אלג'יר
הבאה
ליאור
לפני 13 שנים

“לכל אחת ואחד מאיתנו יש סודות. גדולים, קטנים, חשובים או שלא כל כך, אבל אין אדם ללא סוד. ואני חושב שענ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

ספר בסדר.

כדאי לקרוא את הסקירה של אבי כאן למטה. הכול נכון.
הספר מותח, נקרא במהירות וללא קושי. העלילה עוברת במהירות בין ארצות ויבשות. חוץ מזה - אנשי המוסד האמיצים תופסים את הרעים בכל המקומות הללו, בכישרון וכמעט בלי להסב אליהם תשומת לב. וכך מונעים פיגועים מתוכננים, העברת נשק לאויבינו או התקדמות בהכנת הפצצה האיראנית.

מיקי, הגיבור הראשי בספר, בעברו קצין בהנדסה קרבית, לומד בבצלאל והופך לצייר ומורה לאמנות. כשהיה נער יצר סדרת קומיקס שגיבורה נקרא "ישראמן", הגיבור הזה הצליח להגיע לרכבות הנשלחות למחנות ההשמדה, להכריע קרבות קשים במלחמת יום הכיפורים. חייו של מיקי מובילים אותו לבסוף להפוך למעין "ישראמן", איש המוסד, דמות שמגיעה בסתר ומצליחה בעזרת אומץ וכישרון יצירתי לפעול ולמנוע סכנה, ולאחר מכן נעלמת עד שתיקרא מחדש לפעולה.

כדי להוסיף עניין לעלילות הביטחוניות יש עלילה רומנטית רוויית יצרים חובקת עולם. פגישה מקרית עם גיבורה אקזוטית, צאצאית למשפחת סמוראים ממוצא קנדי, העוסקת בעריכת ספרים (כשאינה עסוקה באימונים בתורות לחימה). העלילה מעלה נושאים רבים נוספים - ציונות לעומת התנכרות למדינה וירידה מהארץ, טובת הכלל לעומת טובת הפרט, השואה ולקחיה, טרגדיות משפחתיות וסודות נסתרים והשלכותיהם על הדורות הבאים, הלם קרב ותוצאות פציעה חמורה ונכות, השפעת הרצון לנקמה על ההווה. קצת צפוף מדי לספר אחד.

אנשי המוסד מתוארים בספר הזה מעט יותר אנושיים, לא רק מכונות מלחמה - לכל אחד יש סיבה וצורך שהוא צריך למלא באמצעות פעילותו הנסתרת. וגם כל אחד מוכן להקריב קרבנות כבדים למען הפעילות הנסתרת, ולעתים אף נאלץ להקריב אותם.

אילו היה הספר מעט יותר אמין בתיאור הפרשיות שאינן קשורות למוסד, אילו היו החוקרים של הצד שמנגד מתוארים כאנשים קצת פחות תמימים ומאמינים לכל דבר - הייתי מדרגת אותו כספר טוב.

בכל אופן - קריאת קיץ נעימה למדי.

נ"ב - אני יודעת שמחבר הספר היה שותף לעלילות רבות כאיש מוסד בכיר בעצמו. כמו כן אני מלאת הכרת תודה לאנשים שעושים את המלאכה כפוית הטובה והמסוכנת הזו בחיים האמתיים, בזמן שאני יושבת בשלווה ומקלידה את השורות האלה. הלוואי שתצליח דרכם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של עולם
עולם
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של רונית
רונית
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של י. קליש
י. קליש
10קוראים|גיל ממוצע61|70%נשים

על המבקרת

תמונה של נוריקוסאן

נוריקוסאן

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
144 ביקורות•5 נבחרות•1,807 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות144
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,807
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת41ספרות מקורית27מתח ריגול והרפתקאות25

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של נוריקוסאן

ים של דיו

ים של דיו

אילנה קורשן

הספר הזה עורר בי סקרנות רבה. זהו סיפורה של המחברת אילנה קורשן המגוללת את קורות חייה בהקבלה ללימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי שהיא מצטרפת אליו בשעת משבר קשה, לאחר גירושים כואבים, בודדה בירושלים כשכל משפחתה וחבריה הטובים מתגוררים בארצות הברית, נעה ונדה בין דירות שכורות. בסוגיות הגמרא היא מוצאת רמזים למצבה בחיים - כשנלמדת מסכת יומא על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא מתארת את תחושת חורבן הבית הפרטי שלה. מסכת סוכה נלמדת כאשר היא נמצאת בגרמניה ביריד הספרים הגדול, ובחולפה בין הביתנים השונים היא בודקת את דפנותיהם ובוחנת אם יכשרו לסוכה. עם התקדמות הלימוד ממסכת למסכת אנחנו זוכים להצצות להתקדמויות בחייה הפרטיים ובדרכה לשיקום ולמציאת זוגיות איתנה ובניית משפחה.
קראתי את הספר מתוך סקרנות. פתיחת דלתות ארון הספרים היהודי לנשים היא תהליך מבורך שנראה לבנותינו טבעי. מעולם לא היה ציבור גדול כל כך של נשים המתעניין בלימוד תורה בכל היקפה, וכאשר לימוד התורה הופך לחלק מסדר היום הקבוע של נשים אין זה אלא טבעי שאותות לכך יגיעו גם ליצירות ספרותיות. הרעיון יפה, אך הביצוע לא תמיד מושלם, ולעיתים הקישור בין החיים ובין הסוגיות הנלמדות נראה מאולץ.
שם הספר, ים של דיו, מתבסס על המדרש היפה של חז"ל ברות רבה, המופיע גם בגמרא, "רבי יהושע אומר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי". על הכריכה נראית סירת נייר שקופלה מהדף הפנימי של דפוס וילנה של התלמוד.
והערה קטנה לכריכה: מועדון הקריאה הגדול בעולם, עם כל הכבוד לדף היומי, הוא עדיין פרשת השבוע, אותה קוראים בכל העולם היהודי.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
רופא משפחה. יומן

רופא משפחה. יומן

דורון עמוסי

התחלתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ובלי לשים לב שקעתי בקריאה עד שסיימתי את הספר. הספר בנוי מקטעי יומן קצרים המתארים את סדר היום של רופא משפחה במרפאתו, ראשי תיבות שם המטופל, גילו, כמה פרטים אישיים, סיבת הגעתו למרפאה. לפעמים מובאים פרטים נוספים, פגישות בעבר ומחלות שאובחנו אז, פרטים נוספים על בן הזוג או הילדים וכדומה. סדר היום חוזר על עצמו, מטופל נכנס ויוצא, מטופלת מגיעה להתייעצות, אם מביאה את בנה לבדיקה. לכאורה יומן פשוט ללא עניין מיוחד, אבל ככל שמתקדמים בקריאה מצטיירת דמות של רופא מהסוג שכולנו היינו רוצים שיטפל בנו. רגיש ואחראי, לא ממהר לשלוח את המטופל לבדיקות מיותרות רק כדי להבטיח את עצמו, מתייחס בכבוד וברגישות לכל חוליו, גם לאלה המגיעים למרפאה ומתלוננים על חולאים מדומיינים. רופא המגלה חמלה לאדם ולכישלונותיו בהתמודדות עם מחלתו ועם מצבו, איננו נרתע מהשיחה הישירה עם החולים המתבשרים בבשורות קשות. הרופא מתגלה כאדם הממשיך לחשוב על חוליו גם כאשר הוא יוצא מהמרפאה, מבקר את החולים שעזבו את טיפולו ועברו להוספיס בית או לבית אבות וממשיך בקשר עם בני המפחה המתמודדים עם האובדן. במהלך הספר מתואר הגילוי האקראי של מחלתו של הרופא עצמו. הוא הופך באחת מרופא למטופל, חווה את הפחדים והמצוקות של החולה המאושפז בבית החולים לניתוח, המצפה לשמוע את גזר דינו לאחריו. כאדם בריא ביקוריו היחידים בבית החולים היו קשורים ללימודי הרפואה שלו או ללידת ילדיו וכעת הוא עצמו לבוש בבגדי חולים ורופא והסטודנטים שלו מקיפים את מיטתו. לאחר פרק זמן קצר של החלמה, הרופא חוזר למרפאה, זרם המטופלים ממשיך, אבל נראה שכעת הרופא מסוגל להזדהות יותר עם תחושותיהם.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
הבית ההולנדי

הבית ההולנדי

אן פאצ'ט

הסיפור מתואר מפיו של אחד מגיבורי הספר, דני, המספר על ילדותו ועל משפחתו, בעיקר על הקשר עם אחותו היחידה מייב, המבוגרת ממנו בשבע שנים. ה"דמות" העיקרית בספר איננה דני או אחותו, גם לא אביו או אימו, וגם לא אנשים אחרים. ה"דמות" העיקרית היא הבית שבו דני ואחותו מבלים את ילדותם. אביו של דני חוזר מהמלחמה באירופה לאחר פציעה קשה ברגל שממשיכה לגרום לו סבל עד סוף ימיו, אך גם עם עצת זהב ששמע מחבר גוסס כיצד להצליח בשוק הנדל"ן. בארה"ב האב מתחיל בקניית נכסים בשכונות ירודות, הוא קונה בזול, ובעזרת מיומנויות השיפוץ שסיגל לעצמו הוא משפר את הנכסים ומשכיר אותם. כך הוא מצליח לצבור הון ולהתעשר. את הבית ההולנדי שבעיירה הוא קונה כמתנה לרעייתו, היא מגיעה לבית בהפתעה גמורה ורק אז הוא מספר לה שהבית שייך להם. נראה שהבית התרוקן מיושביו בהפתעה. הארונות מלאים בבגדים, הכול מרוהט, על הקירות תלויים ציורי דיוקן גדולים של בני המשפחה שגרו בבית קודם לכן. המטבח מלא בכלי הבישול שלהם. האם מתקשה להישאר בבית השנוא עליה, וכשדני מגיע לגיל חמש היא נעלמת מן הבית ואינה חוזרת אליו עוד. האב ממשיך לעבוד בעיר הגדולה במשך שעות ארוכות וגידול הילדים והטיפול בבית הגדול נעשה על ידי מטפלת, ועל ידי שתי אחיות המטפלות בהם לאורך השנים במסירות רבה. כשהאם נעלמת מתפרצת אצל מייב מחלת הסוכרת באופן קשה וחייה מאז סובבים סביב הטיפול במחלה ובמשבריה.
לאחר שנים של בדידות מגיעה לבית אנדריאה, אם לשתי בנות צעירות, שנראה שמתאהבת בבית המפואר יותר מאשר בבעל הבית. הם מתחתנים ואנדריאה משתלטת על הבית ודואגת לכך שבנותיה יקבלו את חלקן, גם על חשבון ילדיו של בעל הבית. מייד לאחר שהאב נפטר, היא מסלקת את ילדיו מן הבית, משתלטת על רכושם ומשאירה אותם חסרי כול.
הספר מגולל את המשך חייהם מנקודה זו, כשמייב בת עשרים ודני בן שלוש עשרה, וכיצד המשיכו בחייהם מאז. בהדרגה מתגלים פרטים שלא היו ידועים ומעגלים נסגרים.
הספר כתוב בלשון קולחת ונעימה לקריאה.
הציור על הכריכה מתאים לספר בצורה מדויקת ומתאר היטב את אחד מציורי הדיוקן התלויים בבית, היחיד שאינו שייך לדיירי הבית הקודמים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
בתחום מושבם של היהודים

בתחום מושבם של היהודים

א. פ. (אנדרי פבלוביץ) סובוטין

הספר בעיקרו הוא דוח שכתב כלכלן לא יהודי בשם סובוטין. הדוח מתאר מסע שערך בתחום המושב היהודי ברוסיה בשנת 1887 בשליחותו של איש עסקים יהודי עשיר בשם בלוך, שבשליחותו יצאו גם אנשי נוספים, ביניהם נחום סוקולוב. מטרת המסע הייתה כנראה לבחון את מצבם הכלכלי של היהודים באזור זה ואת מקורות פרנסתם. האם יש היתכנות לשינוי מצבם של היהודים, האם יוכלו להשתלב בעבודה יצרנית? כיאה לדוח של כלכלן הספר מלא בנתונים מספריים, בטבלאות המפרטות את מחזורי המסחר, בפירוט מספר בעלי המלאכה בכל מקום, מלאכתם ואחוז היהודים והלא יהודים ביניהם. כל זה כנראה מעניין מאוד היסטוריונים של התקופה. בכל אופן, הספר מפתיע מאוד בתיאורים שנכתבו על ידי אדם שבאמת בא ללמוד ולבחון את המציאות, ללא דעות קדומות וללא אנטישמיות. בתיאוריו מצטיירת תמונה של המציאות בערים הגדולות בזמנו ושל מצבם של היהודים. כך למשל אנו לומדים על שביתת הגרבניות (סורגות הגרביים), רובן היו יהודיות. מחירי הגרביים ירדו מאוד בגלל היצע גדול ושכרן של הגרבניות הופחת והן התקשו להתפרנס. סובוטין מבקר בבתי העסק, בבתים, בדוכנים בשוק. הוא מראיין את האנשים ולומד לדעת מה ערך סחורתם, מה מתח הרווחים. הוא מבקר במרתפים עלובים שבהם מצטופפות משפחות אחדות בחדר. כך למשל הוא כותב על ביקור בשוק במינסק: "...מעניין שבתצפיתנו זו במסחר היהודים בינות לערב-רב של איכרים המצלצלים במטבעותיהם, וכל זאת ביום שוק, לא ראינו כאן ולו שיכור אחד... או אז נזכרתי בימי שוק בסמרה... ובשאר ערים, בין ביום ראשון ובין בימות השבוע, שבהם כוחו של האיש הרוסי כורע ונופל שדוד בכל אשר תפנה..." (עמ'40). הוא מבקר בבתים ומתאר משל את התמונות התלויות: דיוקנאות של משפחת המלוכה, של מונטיפיורי, ושל הרב יצחק אלחנן, רבה של קובנה. הוא מתאר מצד אחד את התחרות ההולכת ומחריפה במינסק בגלל הגירה של יהודים רבים מן הכפרים, לדבריו "גם עכשיו, בעסקי המסחר הם בולעים איש את רעהו חיים, מלשינים זה על זה, כך שבתחום הכלכלי אין זכר ללכידותם ולאחדותם הנודעת. ישראל חברים זה לזה רק בצרה...". הוא מתאר את מוסדות גמילות החסד, את בית התמחוי ואת הקהילה המתאחדת לצורך זה "דוגמה חיה המאירה באור בלתי מחמיא את חברות גמילות החסד שלנו" (עמ' 61).
סובוטין מחיה במילים ובתיאורים את היהודים שפגש במסעו, בהם כנראה גם מאבותיי שהתהלכו במחוזות אלה. בקריאת הספר חשתי שקיבלתי דרישת שלום מהם.
לספר מבוא מאיר עיניים מאת המביא לדפוס, פרופ' גור אלרואי. ממנו אפשר ללמוד מה היה המניע למחקר הדמוגרפי כלכלי של סובוטין ומה הייתה מידת השפעתו על התנועה הציונית ברוסיה. בסוף הספר הערות הבהרה של ביטויים בספר.

הספר כרוך בכריכת בד יפיפייה שעליה מודפסת מפת האזור בכסף, הכיתוב באותיות בגופן ישן כשהאות למ"ד מקופלת מתאים לאווירת הספר, כך גם הנייר הצהבהב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
לשרוף אדמה לפעמים

לשרוף אדמה לפעמים

דבורה זגורי

לא יודעת אם צריך להתבייש בזה מאוד אבל הרבה מהספרים שאני קוראת הם ספרים שגורמים לי להנאה של כמה שעות של קריאה נעימה, עלילה קוהרנטית, לא הרבה יותר מזה. אני אוהבת ספרי מתח, וכך עקבתי כבר במשך יותר מעשרים ספרים אחרי נדודיו של ג'ק ריצ'ר, אחרי גיבוריו של גרג הורביץ, אחרי נסבו ושאר סקנדינבים אפלים ומדוכאים, ועוד רבים כיוצא באלה. הציפיות שלי מהספרים האלה ברורות ומוגבלות.
לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שממשיך להדהד בי אחרי הקריאה, שיש בו גיבורים שההתחבטויות שלהם מעלות בי הזדהות, שנראים לי מוכרים ובהישג יד, גיבורים שאני מרגישה שאני מכירה ומבינה. הקריאה בספר של דבורה זגורי נתנה לי את כל זה ועוד.
אזהרה: אזכיר בהמשך פרטים מעלילת הספר.

בספר מתוארים חייהם של אורי ורעיה, בני זוג הגרים בקראוון בהתנחלות בהרי יהודה. יש להם בת פעוטה בשם גפן. העלילה מתחילה בחזרתו של אורי משירות מילואים במבצע בעזה. אומנם אורי חוזר שלם בגופו, אבל נפשו מסוכסכת והוא אינו מצליח להשתלב מחדש במרקם העדין של הזוגיות, של הקהילה, של מקום העבודה שלו במסגרת חינוכית לנוער נושר. הוא אינו מצליח להסביר לרעיה מה מעיק עליו. אורי ורעיה מכירים מילדות, רעיה נולדה בו ואילו אורי היה בן שמונה כשעלה לארץ מארה"ב. משפחתו הגיעה ליישוב מייד עם עלייתם. ביישוב משפחתו של אורי נראית זרה ולא שייכת על אף הלהט הציוני שהביא אותם לשם ואורי נלחם לסגל לעצמו מבטא ישראלי ומצליח להעלים את הזהות האחרת שלו כמעט לחלוטין. לעיתים רחוקות נחשפת הזהות הזאת כשאות רי"ש אמריקאית סוררת נפלטת מפיו. בתחילה נראה שאורי נמצא במסלול של הרס עצמי שסופו ידוע - ניוון, ניתוק מן המשפחה, ניתוק מאמונתו, דיכאון. החיים על ההר גובים מחיר כבד מן התושבים. לא רק הטרור מכה בהם, האובדן והאבל מכים בהם מכיוונים אחרים ונראה שאין במקום רוך או סלחנות לטעויות. בספר נוכחים מאוד הגיבורים הנעדרים - אחי רפאים הקבורים במקום, אפי החבר מהישיבה שהתאבד בצבא, המתים בעזה. הספר בוחן ללא פחד סוגיות כמו מהי גבריות, כיצד מגיבים אנשים שונים לשכול ולאובדן, האם המחירים שאנו משלמים על המגורים בארץ הזאת הכרחיים, הרי יש מקומות רכים יותר שאפשר לחיות בהם.
הספר כתוב יפה, באיפוק, ברמיזה, ובסופו של דבר מגיעים לסוג של התרה וסגירת מעגל.

הנה קטע לטעימה של הסגנון, ללא חשיפת פרטי עלילה:
"אורי עומד על גבול הבית עם הטיח המתקלף ורואה את היום ניגר אל השדות שמעבר לגדר. הוא רואה את החצר המוזנחת שקוץ ודרדר ותריסים שבורים זרוקים עולים בה ושני עצים שתולים בה, עץ לימון ועץ פקאן, וכפלא בעיניו שאפילו שהעצים לא מטופלים הם יודעים לקרב אליהם מים ושמש כדי צורכם וכמו הפומלה בחצר האחורית לתת את פריים בעתו".

על הכריכה ציור יפיפה של חגי הלברטל, מתאים מאין כמוהו לספר עצמו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אורנים

אורנים

ימימה חובב

איזה ספר מעולה! יש באתר כמה סקירות מצוינות על הספר ואני רוצה להעלות רק כמה עניינים צדדיים.
תמיד נהנית לקרוא ספר שהעלילה שלו מתרחשת במקום מוכר. רחובות ירושלים והסביבה, קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, הספרייה הלאומית ואולם הקריאה ליהדות, הוויטראז' המרהיב של ארדון... כמו ילדה קטנה מתחשק לי לצעוק: אני מכירה, הייתי שם.
בספר חוזר פעמים אחדות הרעיון שכל אחד קורא את הסיפור שלו עצמו בדברים שקרו לאחרים, תמיד החיפוש הוא אחרי הסיפור שלנו. וזה נכון גם בעלילת הספר, מה שקורה דורות לפני כן, חוזר גם עכשיו, הדמות המתלבטת של גבי, החתן המיועד המבטל את החתונה זמן קצר לפני מועד קיומה, מזכירה את דמותו המתלבטת של שרגא, אבי סבה של הגיבורה. אצל שניהם ההתלבטות איננה התחבטות המובילה לתיקון עצמי, יש בה משהו מיופיף ומעושה מפני שהעיסוק בה בא על חשבון הזולת, אישה צעירה ומיוסרת הנותרת עגונה בזמן שבעלה מנסה כביכול לתקן את העולם כולו, וכלה הננטשת זמן קצר לפני נישואיה ואיננה מבינה מה הסיבה לכך. הדמויות בספר הן מורכבות, לא סטריאוטיפיות, הכותרות של הדתי, החילוני, העולה מרוסיה - דבר איננו פשוט ואיננו שטוח, יש דברים נסתרים מתחת לפני השטח, והאמת איננה נחלת צד אחד בלבד.
יש כאן סיפור יפה הכתוב היטב ומעורר ציפייה לספרים נוספים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
כלוב הזהב

כלוב הזהב

קמילה לקברג

מתברר שהייתי צריכה לקרוא ספר גרוע כל כך כדי לחזור לסימניה אחרי זמן ארוך כל כך. הסתקרנתי לראות אם רק אני מרגישה כך, וכמובן קראתי את הביקורת של אפרתי והזדהיתי עם כל מילה. אילו הייתי קוראת את הביקורות קודם לכן, לא הייתי קוראת וכועסת. בין שאר הדברים המרגיזים, העציבה אותי הזווית הכביכול פמיניסטית, הנקמה הנשית. בחוזה שבין מחבר ספרי מתח לבין הקוראים אמור להיות משהו המחייב אותו ליצור גיבור שאפשר יהיה להדהות איתו ברמה זו או אחרת. זה ממש לא קורה בספר הזה, וחבל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אם אשמע קול אחר

אם אשמע קול אחר

חיותה דויטש

"אם אשמע קול אחר" - לאמונים על נוסח התפילה של בני אשכנז שם הספר מעלה מיד את זכרו של הפיוט הידוע "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות, פיוט הנאמר בסוף סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. הפיוט הזה תופס מקום חשוב בספר והעלילה שבה וחוזרת אליו מדי פעם. בפיוט מסופר על קיסר רומי שלמד תורה מחכמי ישראל. הוא מזכיר להם את הדין "גונב איש ומכרו מות יומת" ומזכיר את מכירת יוסף - האחים שמכרו את יוסף היו חייבים מיתה, וכעת, לדבריו, ישלמו החכמים בחייהם על העוול ההוא. הפיוט מתאר באופן מזעזע את מותם של עשרה מחכמי ישראל, המקבלים על עצמם את הדין. המלאכים מקשים: "זו תורה וזה שכרה?", אבל בת קול משמים משיבה להם: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים...", כלומר: אחריב את העולם.
הספר מתאר את חייה של עוזיה, בת יחידה למשפחה דתית שגדלה ומתבגרת בתל אביב. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן חוויות ילדות מכוננות. הספר נע בין נקודות השבר והחורבן של בני דורה הדתיים-לאומיים - בין חורבן ימית להתנתקות מגוש קטיף, עבור דרך מלחמת שלום הגליל, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, המחתרת היהודית ורצח רבין. השבר מעמיק והקולות המתונים נדחקים מפני הקולות הקיצוניים. הארץ מתמלאת בכתובות גרפיטי שאיש אינו יודע מי אחראי להן ומה כוונתו: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים". השב"כ חושד שמדובר בהכנה לפעילות מסוכנת של מחתרת חדשה ולכוונה לרצוח עשרה אנשים מן "המלכות".
עוזיה שבספר עוברת משבר אישי חמור - היא מתגרשת מבעלה ומחליטה לצאת לנקודה הצפונית ביותר בארץ, להתנתק ממשפחתה ומחבריה ולנסות להחלים מחוויותיה הקשות.
עלילת המסגרת של הספר היא עלילת מתח. אנו יודעים מתחילתו שעוזיה כלואה בבית הסוהר, ובהדרגה נחשפות הנסיבות שהביאו לכך.
בסופו של דבר זה ספר עצוב - אין בספר זוג אחד שיצר זוגיות טובה ואמתית לאורך זמן. זוגיות נגמרת במוות, בשיגעון, בגירושין, בבריחה. האהוב אינו אוהב, האוהב אינו רצוי, מי שניתנים לו ילדים אינו רוצה או אינו יודע לגדלם, ומי שמשתוקק להם אינו זוכה בהם, וכך הכול סובב במעגלים עקרים. ושאלת הכפירה המנסרת מאחורי כל זה היא מה נעשה בגלל אמונה ואידאל ומה נעשה בגלל אהבה או תשוקה או חסרונן? מה באמת עומד מאחורי מעשי האנשים?
נהניתי לקרוא את הספר. זה ספר מעורר מחשבה, ולמי שהוא בן הדור של המחברת וקשור איכשהו לאירועים המוזכרים שם - מעורר סקרנות גם כרומן מפתח במידה מסוימת.

לפני 10 שנים•נוריקוסאן
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

הספר הזה הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר שיש בו דמויות בלתי נשכחות ועלילה שבה כמה רבדים ועומק במעט יותר ממאה עמודים. אין צורך בטרילוגיה של אלף עמודים לשם כך.
אין בספר דברים מיותרים - הכתוב מזוקק, וכפי שכתוב על הכריכה - לא סנטימנטלי, ובכל זאת מצליח לגעת בלב ולרגש. מצד אחד מתוארת האכזריות האנושית בשיאה - מלחמה שנראית חסרת סיבה הפוגעת בחפים מפשע, הבריחה מהמולדת האהובה - המקום שבו לכול יש ריח - אל הארץ הזרה השונה כל כך באקלים, בשפה ובטיב האנשים, ובעיקר - ארץ שנדמית כנטולת טעם וריח. איש אינו מבין את מר לין - הוא אינו דובר את שפת המדינה שבא אליה, אך אפילו המתורגמנית והפליטים האחרים שגרים אתו במרכז המגורים לפליטים אינם מבינים ללבו. גם בעיניהם הוא נראה זר ומוזר. היחיד שעמו נוצר קשר הוא אדם זר שחווה גם הוא אבדן. נראה ששפת האבדן היא שפה שמגשרת על הפערים הרבה יותר מהשפה הממשית.
כל פרט נוסף כנראה יקלקל את הקריאה.

לפני 11 שנים•נוריקוסאן

ביקורות נוספות על "תחנה סופית אלג'יר "

תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

****




שלום, כאן שוב הטבח שלכם מישקה, ואנחנו נבשל ספר! שטפו היטב את הידיים, וניגש למלאכה.

בסדר גמור. מוכנים? דבר ראשון, אין מה לומר, חייבים דמות ראשית. מהצלחת שלימינכם קחו חופן נדיב של מלח הארץ, אם זה מלוכלך באדמה לא נורא, זה ייצא בבישול - והניחו במרכז משטח העבודה, ממש ליד התבנית המרובעת. מדובר במלח הארץ מסוג מקומי, משובח במיוחד, דור שני למלח שהיה על האש לפני שמונים תשעים שנה, וזה חשוב להמשך כדי להבין מהו חומר הגלם. כעת אפשר להוסיף שתי ביצים, פלפל שחור, לא יותר מדי סוכר, עצבו את המסה כראות עיניכם, אבל רמז: יד נשית יכולה מאוד לעזור פה, מצד אחד כדי לערבב את החומרים, אבל גם כדי לאחד אותם ולהגביר את ההתנגדות הפנימית שלהם. צריך לשמור על מינונים כאן, אחרת התבשיל יתפקשש. ראינו את זה קורה לא מעט פעמים.

להניח בסיר, יופי, לחמם לאט לאט ומדי פעם להגביר את האש, שזה כמעט יישרף - ואז להוריד מהאש. לחזור על התהליך כמה פעמים, וכל פעם להגיע ממש עד הקצה, עד שהתבשיל ממש מתחיל להעלות עשן. מצויין. ברגע שפני השטח מתקררים ומתקשים, תדעו שזה כמעט מוכן, ואז צריך להחזיר לאש פעם אחרונה, וכשזה מבעבע להוריד שוב מהאש ולשפוך לתבנית. גם אם יגלוש קצת מהצדדים, לא נורא כי סיימנו.

בתאבון!

****

ועכשיו תרגום, למי שלא הבין מה אני רוצה מחייו

למישקה בן דוד יש את ההומור, הצ'ארם והפאסון של מדריך טיולים באירופה הקלאסית. הוא יודע לספר סיפור ועושה זאת בכישרון לא מבוטל, גם אם גיבורי כל ספריו חולקים את אותו מבנה נפשי וקומפלקסים היסטוריים ותרבותיים. אצל כולם השואה היא אירוע מכונן שעיצב את דמותם (דרך הוריהם), ואצל כולם ההתחבטויות המוסריות של הרג בני אדם אל מול תחושת השליחות בשירות המדינה תופסות תפקיד נכבד מאוד, והן מתוארות ביד רחבה ובפרוטרוט. כדי להגביר את הקונפליקטים והתהליכים הפנימיים תמיד תהיה כאן צלע נשית שתנסה למשוך את הגיבור אל מחוץ למערכת, במקביל לסיפורים חיצוניים על תקופת הכשרה, תיאורי מבצעים ופרוטוקולים של עבודת ביון.

הספר הנוכחי בהחלט אינו יוצא דופן בהקשר הזה. מיקי שמחוני הוא צייר בוגר בצלאל שחברתו נהרגת בפיגוע ביום פתיחתה של תערוכת היחיד שלו, ובמערבולת תחושות האובדן והנקמה הוא מאותר ע"י המוסד ומתגייס. בשירות המוסד הוא יוצא למבצעים שונים, מסוכנים פחות ומסוכנים יותר, ואלה מתוארים במקביל לתחושותיו הפנימיות של מיקי והניגודים הרבים שיש לו בין חייו המקצועיים, הסודיים לחייו האזרחיים (שגם הם כפולים כי הוא מחזיק בזהויות שונות). ניכר כי מישקה בן דוד מרגיש כאן לחלוטין בבית, כי בניגוד לכותבים אחרים הוא היה שם בעצמו ואינו צריך לדמיין את הקונפליקטים השונים בקרבו של איש מוסד, את מה שעלול להשתבש במבצעים השונים, ומהם המגבלות, ההצלחות והכשלונות שיכולים להיות. הכתיבה ריאליסטית ואמינה מאוד, וגם אם היא נוטה להיות תיאורית מדי, כמעט בוקית, יש בה חוסר יומרנות ומעט מאוד סנסציוניות, כראוי לכתיבתו של איש ביון שכותב מאחורי הקלעים. בקיצור - מישקה לא תופס תחת. כפי שכתבתי כבר בביקורות על ספרים אחרים, זה היה יכול להיות טוב מאוד אם הוא היה מפסיק לתאר מה הגיבור מרגיש ומתחיל להראות את זה בטכניקות ספרותיות אחרות (מה שקרוי בלעז show, don't tell) אבל אני מניח שבשלב הזה, מישקה בן דוד הוא מישקה בן דוד, וזה מה שיש.

"תחנה סופית אלג'יר" (רומן ריגול דרמתי מרגש) הוא הספר הטוב ביותר של בן-דוד שקראתי, יש בו הכול מהכול, ומצאתי את עצמי "engaged", קורא בו ברציפות ובעניין עד השעות הקטנות של הלילה, מה שמהווה אינדיקציה שקשה להתווכח איתה על טיבו של ספר. הקריאה פשוטה, מהירה ומהנה, ומי שאוהב לקרוא סיפורי ריגול טובים ימצא כאן את מקומו ללא כל קושי, מה גם שהכול כאן עשוי מחומרי גלם מקומיים. הנה כבר חזרתי למתכון בפתיחה.... כמו כן, יש כאן כמה וכמה קטעים משעשעים, העיקרי שבהם הוא תיאור מפגש של הגיבור בחדר המיטות עם גברת מסויימת, וכדי להאריך את, אמממ, המפגש, הוא חושב על החלטת החלוקה של האו"ם, וה"yes"ים של המדינות התומכות מהדהדים לתוך ה"yes"ים של הגברת. כמובן שהוא טורח להוסיף שמדינת ישראל קמה שוב ושוב באותו הלילה. זו, בקליפת אגוז, הכתיבה של מישקה בן דוד.


****

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

ספר ראשון שאני קורא של מישקה בן דוד.
בהחלט השאיר טעם לעוד.
כתוב היטב, קצבי, מעניין, מחבר יפה בין עלילות שונות.
הכי חשוב. מותח. קשה להניח את הספר מהיד.
ישנו תיאור מקיף של הערים בהן מתרחשת העלילה. משאיר תיאבון לבקר במקומות אלו.
תיאור של דרכי פעולה של המוסד ואיך נראית שגרת הלוחמים. מעניין, במיוחד כשמסופר ע״י מישהו בכיר לשעבר בארגון שיודע איך הדברים נראים ומתנהלים.

מומלץ!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•GNOLT
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

ספר מרתק.
שיטות הפעולה האפשריות של המוסד.
הסגנון:משימה בלתי אפשרית.
הרקע: בטחון המדינה ואיומי האויבים.
אקטואליה: רלבנטי מאד גם לאתמול,היום ומחר.
רעיון יחודי: פעולה בחוליה הכוללת זוג "אמיתי" וההשלכות הנוצרות מכך.
רצף עלילתי וסוף לא צפוי.
הראשון שקראתי של המחבר.
מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דן-1
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

איזה ספר חמוד ומותח.
התחלתי לקרוא בתחילת סייקל עבודה כןלל בהפסקות והיה קשה לעזוב מהידיים.
הספר מספר על מיקי שמחוני שיש לו סטוץ התאהבות עם בחורה חצי יפנית חצי קנדית והיא נעלמת לו.
עוברות השנים הוא לא מתליח להוציא אותה מהראש, בינתיים מסיים לימודי אומנות וכבר שנה עם דולי שמרגיש כלפיה משהו עד ש...
ביום פתיחת התערובה שלו בגלריה בת"א בתקופת האינטיפדה אוטובוס מתפוץ והיא "דולי" נהרגת.
הדברים מתגלגלים שהוא נהפך לסוכן מוסד בזהות של מישהו שדומה לו מאוד בזהות קנדית, והוא חושב שנהרג בחולות סיני.
איך העניינים מתגלגלים. מי הדמות? ואיך העלילה ממשיכה אני אשאיר לאלה שקוראים. מאוד מותח.
פעם ראשונה שאני קוראת ספר של הסופר מישקה בן דוד והוא לטעמי כותב בצורה מאוד מוצלחת וקולחת, אז אני מאוד ממליצה. מירה

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Mira
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

לכל אחת ואחד מאיתנו יש סודות. גדולים, קטנים, חשובים או שלא כל כך, אבל אין אדם ללא סוד. ואני חושב שעניין זה הוא העומד בבסיס המשיכה של רבים לספרים העוסקים בעולם הסוד האולטימטיבי, הלא הוא עולם הביון, לא כל שכן ספרים העוסקים בארגון "המוסד".
זו קרקע מופלאה ליצירות מופת כמו "המתופפת הקטנה" של ג'ון לה קארה (כשעוד היה בכושר) בעיקר משום שבאותו עולם נמתחים לעיתים קרובות ואף נחצים לעיתים קרובות יותר החוקים, המוסכמות והצורות בהן אנו חיים את חיינו כאן, בעולם הרגיל.
לכן זה עולם שתמיד ירתק אותנו.
אבל, כפי שברור לכל מאן דהוא, על קרקע זו נובטים גם יבולים מוצלחים פחות. "תחנה אחרונה אלג'יר" אינו ספר רע ולעיתים גם מזמן דקות של מתח, אבל, איך לומר? זה מסוג הספרים שסביר שלא אזכור בעוד כמה שנים כשאחשוב על ספרי הריגול הטובים שקראתי.
אז אפשר לקרוא, אבל ללא ציפיות גבוהות מדי, כי יש דברים שאפילו "המוסד" לא יכול לעשות.

לפני 13 שנים•ליאור
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

אם שאולים אותכם איך ספר מתח צריך להראות מה דעתכם??
זו דעתי...
שאחד הדברים שאני אוהב בספרי מתח זה שהסופר כל הזמן מפתיע, וכל הזמן דוחף את הקרוא לנסות לפטור את העלילה, ומאתגר כל פעם עם פיתול חדש, ודמות חדשה שצצה משום מקום ושוברת לגמרי או אפשרות של פתרון,והספר מצליח לתופס אותי במתח עד שאני מגיע לשיא ושם כמובן מחכה הדובדבן שבקצפת הסיום המפתיעה.
לצערי הספר הזה לא יכול להיקרא ספר מתח!
יש לספר הזה מוטיב של סיפור אהבה די חמוד אבל לא יותר מזה, וכאילו המוסד בעצמו מנסה להציל את הספר מאבדון, כי מותח הוא לא! המון קטעים מיגעים וחסרי חשיבות, הספר לא מגיע לשיא שציפתי ממנו, והיה שלב שכמעט עזבתי אותו באמצע.
אחרי הכל הספר בסדר ולא יותר מזה, קצת מותח ומסתתר מאחוריו סיפור חמוד, עם כתיבה טובה וסיום טוב, אבל כל הדרך שלו פשוט הרסה את מה שיכל להיות ספר מתח מעולה!!!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קראתי את זה :)
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

באופן מקרי כמעט הגיע לידי ספר זה של מישקה בן דוד...אחרי שכבר קראתי את "עד סוף המרוץ".

ספר מתח, סוחף, ריאליסטי מעצם היותו של הכותב איש מוסד בכיר לשעבר...משווה לעלילה עומק ריאליסטי, הנוגע בנפשו הסמי-הרואית של הלוחם שמסתתר בכל אחד ואחד מאתנו.

במרכזו של הספר, מיקי- אומן בשנות ה-30 לחייו אשר במציאות רווית הפיגועים בארץ בשנת 2000 נשאב לתוך העולם של חיי המוסד- עם מכחול וכן של ציור ביד אחד..ואהבה אוטופית מצד השני... עליות ומורדות, סכנת חיים, סכנת האובדן והפחד היומיומי והאדרנלין הם שהצליחו לשאוב אותי ללגום את המבצעים החשאים שמתוארים בספר בשקיקה.

ניסיון חייו של הסופר מאפשר לקורא הצצה לעולם של סוכנות הביון והריגול הטובה בעולם...שהמאפיין של אנשיה הוא תחושת המחויבת הרומנטית לגורל העם והמולדת היהודית. אותה מסירות רומנטית מלווה את הסופר במציאתה גם של אהבה טוטאלית ההולכת עימו באש ובמים באשר ילך.

זה הספר השני של מישקה בן דוד שאני קורא, ונראה שישנם לא מעט מוטיבים שחוזרים על עצמם בספרים וביניהם...דמות הלוחם הציוני, הזיכרון הקולקטיבי של השואה שמהווה את הכח המניע של הגיבורים, את החיפוש אחר מציאת ומימוש התוכנות והכישורים האישיים של האדם ובעיקר התפלמסות פילוסופית בין תפיסה אקזסצינאליסטית ריאליסטית קרה של תפקידו של האדם בעולם לבין גישות תיאולוגיות מטאפיזיות אחרות..שכאילו ממחישות את הכניעה ה"לא רציונאלית" של הגיבורים לצו ליבם.

אהבתי וממליץ בחום וממתין בשקיקה לספר הבא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yossic
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

ספר יפה, עלילה מעניינת ומותחת. קראתי אחרי "אהבה אסורה בפטרבורג" הנהדר, ולכן אולי קצת פחות התלהבתי. גם כאן הסיפור הוא על סוכן מוסד, הלבטים הקשורים למקצוע, והקונפליקטים הנוצרים בין חייו האישיים לחייו המקצועיים. גם כאן יש סיפור אהבה יפה. הכתיבה של מישקה בן דוד קולחת מעניינת ורגישה. מומלץ.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גל
תחנה סופית אלג'יר

תחנה סופית אלג'יר

מישקה בן-דוד

בספרו "תחנה סופית אלג'יר" החליט מישקה בן-דוד לחזור לנוסחה המנצחת של "אהבה אסורה בפטרבורג"... המתכון אמנם נשאר אותו מתכון, אבל המנה יצאה הפעם פחות טעימה.
"אהבה אסורה בפטרבורג" הינו לדעתי ספר הריגול והמתח הטוב ביותר שנכתב בשפה העברית - שילוב של מותחן ריגול פסיכולוגי מרתק עם סיפור אהבה ותאור עבודת המוסד מבפנים (כולל החסרונות). אלמלא הסוף הסכריני-הוליוודי יכולתי להכתיר אותו כספר מופת. הספר זכה בזמנו להצלחה מסחרית ולביקורות מהללות, בצדק.
הרומן הבא שכתב מישקה, "ביקור אחרון במוסקבה", היה פחות מעניין ולא זכה לאותה הצלחה. לכן, אני משער שמישקה החליט לחזור לנוסחה שהצליחה כל כך (ריגול, מתח, מוסד וסיפור אהבה) בספר הנוכחי.
אמנם סיפורי המוסד, המבצעים ודרכי קבלת ההחלטות בארגון עדיין מעניינים, אלא שסיפור האהבה שעוטף את ההכנות והמבצעים גולש למחוזות הרומן הרומנטי והתוספות לא מוסיפות אלא גורעות (סיפור ההורים והסבים בשואה ובמלחמת יוה"כ והפיגועים בשנים שלאחר האינתיפאדה השנייה). כמו כן הספר גולש לעיתים לפאתוס לאומני שהוא ממש לא לעיניין.
מצד שני מישקה בן-דוד יודע לכתוב מותחן ריגול כמו שאף סופר ישראלי לא יודע לכתוב. לכן, גם עם כל המגרעות שמניתי "תחנה סופית אלג'יר" הוא מותחן טוב בכמה דרגות מ-99% מהמותחנים (עם ובלי מרכאות) שנכתבו עד כה בעברית.

יש לי רק הצעה אחת למישקה, למקרה שאי-פעם יקרא את הביקורת הזאת: תיאורי הזיונים בספריך מגוחכים ומביכים, במקרה הטוב הם מזכירים חוברות "פטריק קים" ישנות משנות השבעים. צא וקרא כמה ספרים של כותבות ישראליות שמגדירות עצמן "פרובוקטיביות", הן אומנם כותבות זבל אבל לפחות זיונים הן יודעות לתאר כמו שצריך...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רונדו