"יופיה אינו ידוע
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. הָרוּחַ
לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ לָעֵץ. הָעֵץ
לֹא סִפֵּר אוֹתוֹ לַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר.
הַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר תָּמִיד אוֹמֵר: יָפְיָהּ,
אֲנִי אוֹמֵר, אֵינוֹ יָדוּעַ, כָּךְ אוֹמֵר
הַקֶּרֶשׁ שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מֵעֵץ לִהְיוֹת גָּדֵר.
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. עֵינֶיהָ לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא
כְּשִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁר בָּהָר מַשָּׁב שֶׁל סְתָו
אֲשֶׁר אָמַר, מַשָּׁב הַסְּתָו, יָפְיָהּ, אָמַר,
אֵינוֹ יָדוּעַ. כָּךְ אוֹמֵר הַסְּתָו אֲשֶׁר שָׁמַע
אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ לָהּ אַהֲבָה עַל יַד גָּדֵר אֲשֶׁר מֵעֵץ
אֲשֶׁר אָמַר לַקֶּרֶשׁ שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מֵעֵץ לִהְיוֹת גָּדֵר, אֲנִי אוֹמֵר:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. וְלִי אָסוּר לוֹמַר
זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ. עָלַי לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל
בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב, כְּשֶׁצֵּל נוֹפֵל עַל צֵל,
וּלְהִסְתַּפֵּק לִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא לִצְעֹק. לָשִׂים לִי זֹאת לְחֹק:
לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר,
לָלֶכֶת הָלְאָה כְּשֶׁמַּשָּׁב שֶׁל סְתָו עוֹבֵר,
לֹא לִשְׁמֹעַ בְּדַבֵּר בָּהּ הַנְּעָרִים
וּבְגַלְגֵּל בָּהּ הַדְּבָרִים הַמְתוּקִים,
לֹא לַעְצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר
וְלֹא לִשְׁמֹעַ שֶׁמָּא מִישֶׁהוּ מְזַמֵּר,
לֹא לְהַקְשִׁיב אֵיךְ קוֹל מָתוֹק לוֹחֵשׁ:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ."
(נתן זך, בתוך הספר "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד, 1966)
"יופיה אינו ידוע" - משהו לאבד את הראש. רגשות שצריך לגדרם. רמז ליופי טהור רם שאינו בעול (לפי הקונוטציה המקראית). בתול או קדוש, מושך, מחביא, כי יופי אינו מושג נתפס אלא חומק, שצריך לאתרו פילוסופי וארספואטי. קשה לאתר את הרגש הפתוח לאפשרויות היופי. אפשר להציב למילים גדר, על מנת לתחום מלפנים הזמן שבו המאמר ("יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.") נאמר כל פעם מחדש להזדהותה של תולדת "אני" חדשה, וחוזר חלילה גם בתהליך מודע של חילופי יוצרות בשלשלת האובייקטים, ועם הזדהותו של "אני" הדובר את המאמר באיזה סגירת חשבון נוקבת בבית השלישי של השיר, שפותר הרבה באשר להתייחסות על המאמר ולרתיעתו הנמשכת: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ."
בין "אֲנִי אוֹמֵר" המאמר ובין מי שלא: "הָרוּחַ/ לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ" מיד בתחילת השיר. ובבית השני, כאשר היופי עודו זורם למונולוג: "עֵינֶיהָ לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא/ כְּשִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁר בָּהָר מַשָּב שֶׁל סְתָו", ולאו דווקא בתוך הסבך האנלוגי הרוחק.
המאמר ("יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.") האכסיומטי רוחש אצל זך "כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." - רגש, שוב, שלא ניתן ללוכדו אלא כדבר מואר המוחש במגע ובראייה ליסודות הבריאה מעבר לטרנסצנדנטי. כמו חמיקה אל ראשית ואחרית הפותחת אל המטפיזי ("מַשָּׁב /...הַסְּתָו אֲשֶׁר שָׁמַע/ אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ לָהּ אַהֲבָה") אפשרויות לדיפרנציאציה ב־Telling של השיר ("הָרוּחַ/ לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ לָעֵץ.") מעבר למה שיכול ה"אני" להתייחס לאהבה או למאמר ה"תפוס" ביופי, אלא כפסיחה בתחביר (אינוֶורסייה).
מורכבת מרומנטיזם, ראייתו של זך שואבת יצירה ופירוש בפרספקטיבה לבדיון מחודש, בהתיילדות טיפוסית, גם מן ההשוואה לתקדים ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" מתוך הספר "שירים שונים", 1960). ואילו כאן, שלשלת לבדיון אהבה וניסיון ללכוד את הרגש - סובלימציה מפני הילכדות ברגש ("כְּשֶׁהָרֶגֶשׁ דּוֹעֵךְ, הַשִּׁיר הַנָּכוֹן מְדַבֵּר." מתוך "השיר הנכון") - קרקע לרגש על יופי רומנטי - פיכחון מתעתועי רגש.
הוא מתרחק מהגדר על מנת לתפוס מחדש משיכה שלא בשם אומרה, ולבסוף שכן, עם קודים להתנהגות הולמת מלפני מה שאינו מוגדר: "לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר," מצד זה: "לֹא לַעֲצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר". יש פה השוואה למתכונת הדיברות של עשה ואל תעשה: "לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל ...וּלְהִסְתַּפֵּק" מול "לֹא לִשְׁמֹעַ ...לֹא לְהַקְשִׁיב". נדמה שמעבר לפירוש השתלשלותם של התקדים והמבדה ("אֲשֶׁר אָמַר, ...אָמַר,/ אֵינוֹ יָדוּעַ... אֲשֶׁר שָׁמַע/ ...אֲשֶׁר אָמַר"), מאשש בעצם הדובר את הנוסח ל:"אֲנִי אוֹמֵר:"; אך נטען בעצמי מחודש לאסקפיזם.
אני רואה את התמה גם בראייה ארספואטית, ולכן התפכחות מנהייה רומנטית. זך מבקש לשנות תפיסה בשירה. אולי להשליט סדר ברגשותיו, מתכוון שיש משהו שלא דועך במאמר "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ." שבעטיו: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ." וכמו שכתב בשיר אחר: "אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד/ מֵעֵז ...אֲנִי לֹא הָיִיתִי מֵעֵז. וַאֲנִי, בְּעֶצֶם,/ לֹא לְבַד." (מתוך "איך זה שכוכב"). שוב יצר זיקה בין הטבע לבין הדובר.
הטבע יסודי בהחלט הוא משאב לחיקוי: "לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר," ובשיר אחר: "אֵלִי, לָמָּה שְׁבַקְתָּנִי, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ/ לָמָּה עֲזַבְתָּנִי./ ...שֶׁפֵּרוּשׁוֹ/ מַיִם שֶׁפֵּרוּשָׁם רוּחַ. (מתוך "טליתא קומי", בספר "שירים שונים"). בהתייחסו ליסודות הבוראים של הטבע, כמו דרך מוצא לדעיכה מרגשות. הטבע רוחף לטרנסצנדנטי הוא, לגמרי, לא טבע פשוט. בשיר שלפנינו הטבע משמש לדיפרנציאציה לעומת הפוטנציאל הגלום ברגשות.
הנה עוד נפעמות מיופי: "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי./ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי./ צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוֹם מוֹתִי.// עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ." (מתוך השיר "ציפור שניה"), ובשיר שלפנינו: "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." זך משתמש בסינסתזיה (=עירוב חושים) של ראייה ומישוש (מגע). בתנ"ך אפשר למצוא דוגמאות לכך כמו: "וכל העם רואים את הקולות" במעמד הר סיני. בעיקר זה מתקשר לראייה חזיונית טרנסצנדנטית.
ה"סף" של השיר: "יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ." גורם לרתיעתו של הדובר מעבר לדימוי הפתוח: "כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ." מבעד לעירוב חושים הוא מחלץ מפני מה שאינו ידוע. צריך לעיתים לשוב מן המילים: "אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם." (מתוך "ציפור שניה"), ואילו פה: "וְלִי אָסוּר לוֹמַר/ זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ." מזכיר לי את לאה גולדברג: "מָה יִשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר/ מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל," (בתוך "אהבתה של תרזה די מון", 1952), ומאוחר יותר כתבה: "עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים/ הָאִסּוּרִים/ עַל הַמִּלִּים.// עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים/ הָאִסּוּרִים/ עַל רְגָשׁוֹת.// עִם הַשָּׁנִים/ קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם/ חוֹבַת/ הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת// וְהָרַחֲמִים/ אֵינָם חָלִים/ עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם." (בתוך "הרחמים אינם חלים", 1963). בשיר אחר של זך ("תן לי מה שיש לעץ", בתוך "שירים שונים"), הדובר מבקש: "תֵּן לִי אֶת הַיְּכוֹלֶת לָגֶשֶׁת,/ בְּלִי חַת, דַּּוְקָא אֶל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לִי/ לָרֶשֶׁת,"
זך משתמש ב־Subtext כדי להסתיר. המאמר, אם כך, נותר מופקע כ"אליבי" לשינונו בחזרה.
זך מעורר שוב ושוב את המאמר, כדי לשנות את הגזירה הזאת מלפנים לתחושה שסימנה חיים; שאינם מספקים בידיו אלא הזדמנות לעצבם מחדש ולהקימם מתוך התרחשותם התזזיתית על העצמי, שממנו הוא מבקש להשתנות. בדרך הזאת על הדובר להפנים קודים מחודשים להתנהגות אחרת כלפי מושא ההתבוננות שלו מלפני העצמי. הטבע ומה שהוא מפנים מבחוץ, אמור לסמן את שהוא מסמן ומוכן להשתנות בעבורו. בדגם הארספואטי, זך מבקש להרחיב את המשמעות שהצטברה מלפנים הטקסט, להחיל אותו דרך העצמי, על־מנת לזקקו מחדש, אפילו, כנוסח ללבטיו של "אני". תחושה זו המערבת חושים, מעידה מחדש גם על המניעים של השירה הזאת, הרואה בדרך של חילוץ ה־Subtext מעבר לעצמי סיכוי לפרוץ ממקום חסר - לאחר שנחלץ העצמי - כיוון שמה שעובר דרכו מבעד למה שמושווה אצל האחר (לדוגמה, השיר "רומנטיקן") כרוך בהחלה. ההשוואה היא חיונית, כיוון שדרכה הוא יכול לפגוש את עצמו ולהחיל את השינוי. לעיתים, ההתבגרות תובעת להתייחס לאתר הזמן של הילדות שהוא פנאי למבדה או לבדיון מלפני התמודדות עם החיים שמנגד. באתר הזירה הזאת מתרחשים שירי אבסורד (כגון השיר "פזמון") המגחיכים מראש את העצמי בהבליות המובנית מבעד להתבגרות.
יופייה של מי?
אש קיימת בשיר. זו יכולה להיות מהות לא אנושית דווקא.
בכל אופן היא כמו היופי בעצמו. ספקטקל.
הוא לא רוצה לזקק כל תנועה של אהבה הנקשרת מן המאמר. הדובר יוצר התנגדות כלפי העבר. לא רק מן ההווה הוא יוצא חוצץ. משהו מתפקד אצלו מתוך רכינה לציות. לא הרגש של העבר; אבל מתוך ראייה המחפשת תוקף מחודש להווה.
זה אהבה והוא לא רוצה לזכור.
הוא לא רוצה שקרש הגדר, אפילו, יזכיר לו עץ, שיזכיר לו רוח, שדרך שלשלת זו לא תזכיר לו אותה.
היום מזכיר לו אותה.
עליו להתאפק ולטייל בשעות הערב, להיסתר כצל.
משב של סתיו עובר מזכיר לו אותה כששמע אותו לוחש לה אהבה.
דבר שהזכיר לו, ממילא, את שלשלת הבית הראשון שנקשרה דרך המשב לרוח, לעץ ולגדר.
בבית הראשון, העץ עומד כמתרס בין הרוח והגדר (זך כתב בשיר אחר: "וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ/ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה/ כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה").
לאחור הרוח, לפנים קרש הגדר, והעץ הוא האמצעי ביניהם. להלן הסבטקסט.
בבית השני, המדמה על עיניה: "לֹא כְּמַעְיָן שָׁחוֹר וְלֹא/ כְּשִׁיר שֶׁ ...שָׁר ...מַשָּׁב שֶׁל סְתָו"; וזאת מפני שמשב הסתיו העיד על יופייה אינו ידוע, והוא על יד הזיכרון הנ"ל.
מבקש לשכוח. מודע לדברים שיכולים להזכיר אותה, שעליו להימנע מהם, הוא לא רוצה לשמוע מיופייה של כל אחת שיכולה לו. מכל מתיקות שרוחשים הנערים,
להימנע מלשמוע. מקול מתוק הלוחש את המאמר,
להימנע מלהקשיב; כי הוא גורם לו ללחוש עליו, כמו אש הלוחשת למכווה.
בתוך הדימוי אפשר להקשיב ללחשה של האש, אולי במצלול.
זיכרון שקשה לנצור אותו כאהבה.
לאמוד את הרוחק בין אהבה למכווה.
את שתיקת האש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![החיים כמשל [מהדורת 2010]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/935689.jpg)
