“לצד כמה משיריו הארספואטיים של יורם ניסינוביץ בספרו "חַָטַבְנוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ הַמּוּטָל בְּתוֹכֵנוּ כַּחֲלוֹם"
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
212 עמודים
הוצאת כרמל, 2022


בספר של יורם יש היצע רחב של ״שירה בראי עצמה״, של שוטטות בשדה הארספואטי.
השיר היפה הבא (בעמוד 210) שנכתב בימי הקורונה הוא שיר פנייה אל "שִׁירִים שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבוּ", המשאיל מעולם הצפרות, תחביבו של יורם, והכל כדי התמודדות וריפוי:
*
קוּמוּ שִׁירִים שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבוּ
וְדַבְּרוּ אֶל הַמַּצָּב
אִרְגוּ קִנֵּי מִלִּים עַל הָעֵצִים
צַפְצְפוּ כְּצִפּוֹרִים
אַתֶּם חִיּוּנִיִּים
מְטַפְּלִים בִּשְׁבוּרֵי הַלֵּב הַמִּתְמוֹדְדִים
בַּאֲפֵלִים
זוֹהֲרִים בַּתַּחְתִּית
וּמַרְהִיבִים אֶת הַשְּׂבֵעִים

הנה הצהרה ארספואטית קצרה בשיר (בעמוד 73) הנקרא כשם של ציפור ספציפית:
זֵרוֹן פַּס

בְּתוֹךְ פָּתוֹס אֱלֹהִי נוֹעֶזֶת
צִפּוֹר־הוּמוּר־אַחַת־אֲנִי
לָשִׁיר
זרון פס אינה ציפור שיר אלא מין דורס בינוני ממשפחת הניציים שחי באירופה, אסיה, אפריקה וגם בישראל והולם, בד בבד, את המרחב האוטוביוגרפי, את כור ההיתוך של יורם. בביטויי העצמה שבהם מיוצגת הציפור, הדובר מייעד את עצמו לשיר כאשר הוא מונע לאחדות ולהשלמה.

גם בשיר "משפחה" (בעמוד 128) שבו הדובר בונה מצבה להוריש זכר ולהנציח זיכרון, כאשר הוא ממיין שמות ממשפחתו ובתוך כך מדגים ממקומות מוצאם ומשפתם: "מָרָקֵשׁ, אוֹסְטְרוֹלַנְקָה, וַרְשָׁא, קָזַבְּלַנְקָה,/ וואס מאכסטה? מְזְ'יָאן", יורם נותן למרחב האוטוביוגרפי ביטוי ארספואטי.

במקום אחר השירה מהדהדת מזיכרונות העבר את הקשר של הדובר עם המילים "הַמִּלִּים מַחְזִירוֹת לוֹ אַהֲבָה שְׁקֵטָה", הוא מתוודה, וכמו כן את ההתייחסות לתפקידו כמשורר האחוז בשורשי ההוויה האלוהית, מתמודד עם האמונה ונטוע בחוויית תשתית המשליכה על תחושת בדידות קיומית: "הַבְּדִידוּת הַהִיא, אֱלֹהִים/ אֱחֹז בְּיָדִי וְנֵלֵךְ אֶל הַיָּם/ ...וּלְאֹרֶךְ נוּרוֹת הַחוֹף נְשׁוֹרֵר בִּפְרָאוּת" (שיר ללא שם בעמוד 19).

בשיר ארספואטי נוסף (בעמוד76):
*
בְּתוֹךְ הַסּוּף לְיַד הַטְּרַקְטוֹר רָאִיתִי מְשׁוֹרֵר
שִׁירָיו הָיוּ שְׁמוּטִים
עַל הַגָּזִיָּה הַקְּטַנָּה
נִקְצַף הַקָּפֶה
הָיָה חַם וְלַח
הַשִּׁיר לֹא הִתְקַדֵּם
אִשְׁתּוֹ כָּעֲסָה הַיֶּלֶד נָפַל
עוֹד מְעַט אָרִים אוֹתוֹ
רַק עוֹד שׁוּרָה
בּוֹאִי בּוֹאִי
שורת הסיום "בואי בואי" חותרת הן כלפי אשתו של משורר, והן כלפי שורת השיר עצמה, לבוא ולהשתוקק לשיר.

בשיר אחר (בעמוד 117) המילים והאותיות הן שנופלות להיכתב אבל גם להיפגע:
*
בַּפֻּלְחָן הַפְּרָטִי
בִּשְׂדֵה הַפִּנְחָסִים
הַבּוֹדְדִים לְמָשָׁל
נָפְלוּ מִלִּים
וְאוֹתִיּוֹת מִסֵּפֶר
אוֹרוֹת וְהָיָה
וְהֵאִירוּ אֶת נֶפֶשׁ הַנַּעַר הַגֵּאֶה
הַמְּעַשֵּׁן בַּמַּחְשָׁךְ מוֹנְטָנָה
הַנַּעַר הַפָּגוּעַ הַזֶּה אֲנִי
לוֹחֵץ אֶת יָדוֹ וְשׁוֹלְחוֹ
לִשְׂדֵה הַעוֹלָם
מַחְמָל
"שְׂדֵה הַפִּנְחָסִים/ הַבּוֹדְדִים" הוא משל בשמו של המשורר פנחס שדה. תחת הצירוף המאולתר הזה אפשר שמצויים "פנחסים" אחרים כפנחס הכהן. בעישון במחשך בסיגריית הלייט, מונטנה, יש הרבה חן והומור מלעומת ההארה הטמונה ב"פֻּלְחָן הַפְּרָטִי": בחולין מלעומת הקודש. השיר הזה הוא קריאת דרור וכתב־ערבות לאהבת השירה.
בספרו של יורם מגלים פעם בפעם עוד ועוד את אהבת השירה.


שמעון שלוש”