“עם רדת יום
על השער צל הערב נח,
על הגג כבר צל הערב נח,
עץ הדקל עם הרוח נע,
נע כמו אז עם רדת יום.
על השביל עלים ועשב בר,
בין עצי הגן רק עשב בר,
אל השער אין אורח בא,
בא כמו אז עם רדת יום.
בין קירות גבוהים צינה של סתיו,
בין ענפי התות צינה של סתיו,
רק אבי לכאן איננו שב,
רק אבי לא שב עם רדת יום.
אם תבואי בת, אראה לך שם,
את ספסל העץ אראה לך שם,
נם תפוח, גם אגס כבר נם,
נם כמו אז עם רדת יום.
תריס חדרי סגור ואיש לא גר,
אור אינו נראה כי איש לא גר,
גם אמי אינה רוקמת כבר,
כך כמו אז עם רדת יום.
את גזוזטרת הגן אראה לך בת,
שם היו שיחי הורד, בת,
בין עצי הברוש ירח שט,
שט כמו אז עם רדת יום.
בין קירות גבוהים צינה של סתיו,
בין ענפי התות צינה של סתיו,
רק אבי לכאן איננו שב,
רק אבי לא שב עם רדת יום.
על השער צל הערב נח,
על הגג כבר צל הערב נח,
עץ הדקל עם הרוח נע,
נע כמו אז עם רדת יום.
https://www.youtube.com/watch?v=8TkUo3oWZTc
לחן: יוחנן זראי
בביצוע אבי טולדנו
בשיר, עונה חוזרת, סתיו, תודעה מהזיכרון המהול בנוחם אל מבין הדורות.
סתיו כעונת מעבר. היום מתקצר. "אור אינו נראה כי איש לא גר," - במשמעות חוזרת הנוספת מן המילה "גר": לא לפחד, לא להצטער מהמגור.
הכול גבוה כי היה ילד, ובמומנטום אחר, "אם תבואי בת," - אם להוריש את הזיכרון מנפשו אל נפשה של הבת המעומתת עם הורשת הכאב, כשיעור המתמצה במילת התנאי הבטל "אם", ובהלימה אחרת מתמשכת "עם רדת יום", ולא מפשירה ממילא.
"נם תפוח, גם אגס כבר נם," - איך לבדות שוב את המוות כזיכרון ה"נע כמו אז עם רדת יום." אם להחיל את זיכרון הכאב המשתנה בתפנית בין "כאן" (הבית על הצינה) ל"שם". פעימתו של הדובר, גם במילים בנות הברה אחת סגורה (בסיומי השורות, אל ראשיתן ואל תוכן, ולא רק בחזרות).
"תריס חדרי סגור" - כמו קיפאון, "צינה של סתיו,"
בין קירות לעץ התות, בכל זאת צינה אחרת מנשבת מדומם מול צומח. קהה הזמן.
צינה מבפנים ומבחוץ, בין עכשיו ובין אז. קירות הזיכרון מטונימיים.
בין מה שנח לנע.”
