ביקורת ספרותית על איגי ואני מאת ג'ני ולנטיין
ספר מעולה

---

כשרומי היתה בת ארבע וחצי היא סיפרה לה פוני קצר. מכיוון שידעה שתספורת כזו אינה מה שהסכמתי לו כשהיא בקשה "להשאר בפרטיות בחדר שלי", היא הסתירה את הראיות מתחת לכריות שעל מיטתה. התגובה שלי לעיצוב השיער הזה מוכרת כנראה לכל אמא לילדה עם שיער ארוך ויפה. לא היתה בה שום מקוריות או הבנה פסיכולוגית, וגם הידיעה שזה בסך הכל שיער לא חילחלה אלי. פשוט צרחתי "אוי ואבוי! מה עשית לשיער שלך!!!" עד שהקטנה נבהלה ופרצה בבכי מר. למרות זאת לא איבדה את עשתונותיה וטענה "לא הסתפרתי! מה פתאום?! אם הייתי מסתפרת היית צריכה למצוא את השיערות. אז איפה הן?!"

בספר "איגי ואני" מתוארת סיטואציה כזו בדיוק, כאילו היתה המספרת בביתנו. גם אני וגם רומי לא הפסקנו לצחוק. הספר מסופר מפיה של פלו, ומתאר את חייה וחיי משפחתה, ובעיקר את תעלוליה של אחותה הקטנה איגי. מכיוון שגם לרומי יש אחות קטנה ושובבה החיבור לספר היה מהיר ומיידי.

האפיזודות המסופרות הן כאלו השכיחות בחייה של כל משפחה – סידור החדר, ערב עם הבייביסיטר, מעבר דירה, ועוד. כל זה כבר נטחן עד דק בהרבה ספרים. מה שמיוחד בספר הזה הוא הקלילות והחן שלו. הספר קולח ומצחיק ומדבר לילדים בגובה העיניים, מבלי להתיפייף או לזייף. עוד משהו שאהבתי הוא שהספר לא מתיימר להיות חינוכי. אין בו מוסר השכל והוא לא מסתיים בכך שהילד למד "להתנהג יפה" או לאכול כל מה שאמא מבקשת, כמו כמה ספרי ילדים חינוכיים מדי שאני לא אוהבת...

ספר מומלץ ביותר לראשית קריאה. פשוט אהבתי. והאינדיקציה הכי פשוטה לזה היא שכשרומי הלכה לישון התגנבתי לחדרה, לקחתי את הספר וסיימתי אותו...

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על איגי ואני