ביקורת ספרותית על המורה לפסנתר מאת ג'ניס י'ק לי
ספר בסדר

---

קלייר, אישה אנגליה צעירה מגיעה להונג קונג עם בעלה העובד במפעל המים המקומי. העלילה מתרחשת ב-1953, כעשור אחרי המלחמה והכיבוש היפני של המקום.

על פני השטח המלחמה חלפה והמקום משגשג מחדש, אך קלייר מגלה שהדברים אינם כה פשוטים, ושנראה שכל הוותיקים במקום יודעים דברים שהיא אינה מודעת להם. כשהיא מתחילה לעבוד כמורה לפסנתר של בתם חסרת החן של זוג סינים אמידים העלילה מסתבכת.

שני סיפורים מסופרים במקביל - ההווה של הספר (תחילת שנות החמישים), והעבר - המלחמה והכיבוש בשנות הארבעים.
תיאורי העבר מכילים גם תיאורים קשים של האכזריות היפנית ושל מציאות החיים הקשה של אותה תקופה, אבל קשה מכול לקריאה הוא כל מה שקשור בהתנהגות האנשים - מה לא יעשה האדם כדי להינצל או כדי להיטיב את מצבו? נאמנויות אישיות, משפחתיות ולאומיות עומדות למבחן, ולעתים קרובות התוצאה היא כישלון.

הספר יכול היה להיות טוב יותר אם הדמויות היו יותר עמוקות ומעוררות הזדהות. תחושתי הייתה שקלייר היא אנגליה מפונקת וטיפשה, אגוצנטרית. יש החלטות שלה שפשוט אינן מובנות כלל (כמו למשל - מדוע פצחה בשרשרת גנבות ממעסיקיה).

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על המורה לפסנתר