מבין הספרים הכי מעניינים שנכתבו על ארצות הברית, לפחות בעיניי כמי שקרא לאחרונה סידרה של ספרים על האומה הגדולה בעולם. הוא מציג אותה כפי שרבים מאיתנו גדלו עליה. אני קורא את הספר הזה ומתנגן אצלי בראש ב-לופ השיר של דיויד בואי, "זאת לא אמריקה".
גאון מתחיל את סיפורו בניו יורק אליה הוא חוזר מספר פעמים לאורך הספר. סמלי בעיניי שהדבר הראשון שהוא בוחר לספר זה על יוקר הנסיעה במוניות הצהובות, כי בסידרת הספרים שקראתי לאחרונה קראתי גם את הספר "טריפ ניו-יורקי" של מוטי גרנית שכתב אותו בתקופה שעבד כנהג מונית שחי בעיר הגדולה הזאת. בסוף הספר ישנה רשימה של מקורות מהן נלקחו כל מיני ציטוטים, ומשום מה ג'ון סטיינבק שגם הוא מוזכר בספר נשכח ממנה.
גאון עורך הקבלה בין מה שהוא ידע על המקומות שהוא מבקר בהן דרך ספרים שקרא בעבר ומה שהוא מצא במציאות. בין האכזבות שלו גם מטקסס ששם מסתובבים עם נשקים כפי שהוא מתאר זאת כאילו מדובר בסרט מצוייר של "טום וג'רי". הוא מזכיר עוד כמה דברים מהתרבות האמריקאית ואולי בגלל שאני בערך בגילו לא יכולתי שלא למצוא שפה משותפת, כמו זה שהוא מספר שבתקופת ילדותו הוא אהב לצפות ב"בית קטן בערבה" (באמת סידרה אלמותית). גאון מתחשבן בספרו גם עם העניין שבסרטי מלחמה האמריקאים תמיד יוצאים כגיבורים, ומיותר לומר שזה לא כלכך נכון למציאות.
הספר נכתב בתקופה שאישתו היתה בהיריון ונדמה שההתחשבנות הזו נערכת לפחות עד שבתו נולדת. "המקום שבו נגמרת אמריקה" הוא לא רק מקום גיאוגרפי ספציפי אלא כאמור הספר בעצמו, ואם אתם נמנים על אלה שרוצים לדעת על אמריקה ולא חוששים לנפץ מיתוסים, כדוגמאת מה שגאון מספר על סילבסטר סטלונה וקרוב לודאי נכון להרבה כוכבים אחרים, ולשחוט פרות קדושות אז כדאי שתקראו את הספר הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
