במילה אחת: משעמם.
העלילה מתארת משפחה חד הורית שהקדימה את זמנה הכוללת
את ויאן רושה(שם אחד מני רבים) ואת בתה אנוק (6).
לאחר נדודים רבים הן מגיעות לכפר עתיק תרתי משמע,
בו כל התושבים צמודים למסורת קדומה.
"יש גבול...ואם את חוצה אותו, אם את לא הולכת לווידוי, אם את לא מכבדת את בעלך,
אם את לא מבשלת, וחושבת מחשבות מהוגנות, אם אין לך ילדים,
ולא שואבת אבק, ולא עודרת ערוגות פרחים....אז את משוגעת!"

זה הסיפור, זה הדיכאון, וזאת ההתמודדות של אישה אחת שמחה
מול הרבה אנשים עתיקים וכומר מרושע.
לא אהבתי, לא התחברתי, משכתי עד עמוד 83 וסגרתי.

ואז ביקשתי שישיגו לי את הסרט, וטרחו בשבילי, והתחלתי לצפות...
וגם שם...מקץ כ-40 דקות ארוכות מאוד...הפסקתי וסגרתי.
מוכנה לספר הבא.

נסיבות אחרות אולי היו מסייעות לי ליהנות יותר מהספר הזה: אם הייתי צעירה יותר בכמה שנים טובות, הייתי אולי חושבת שהוא נחמד; אם לא הייתי מודעת לעובדה שהעיבוד על המסך היה מוצלח עשרות מונים מהיצירה עליה הוא מבוסס – הייתי סלחנית יותר.
"שוקולד" הוא ספר עם המון פוטנציאל, ואף טיפה שלו לא ממומשת. הכתיבה יפה, הרעיון נחמד, ורואים שהיה אפשר לעשות משהו טוב (ואפילו נפלא) עם הדמויות האלה – אבל היעדר כישרון ספרותי קצץ את הכנפיים לכל אלה.
הספר הזה כתוב קצת דומה לקיצורי-קלאסיקות-לילדים-עצלניים שנתנו לנו לקרוא בילדות ושפספסו את כל הפואנטה של הקלאסיקה. ברור בצורה דיכוטומית לחלוטין איזו דמות אמורה לעורר חיבה ואיזו דמות אמורה לעצבן – אבל אף אחת מהן לא באמת מצליחה לעשות את זה. העלילה כל כך דלה עד שהיא לא מחוללת כלום בלב הקורא, ומתקדמת מהר כרונולוגית אבל לא פורטת על שום מיתר במרוצתה. כל דמות היא בעצם רק טיוטה, אוסף של קווים בולטים וגסים, ערימה של פאנץ' ליינים ברורים ומובהקים מדי, עד שאי אפשר ליהנות ממנה. פשוט חסרים הרגעים שבהם מחכים לניצוץ שיבליח – הניצוץ שם כל הזמן, והוא שקוף מדי. אפשר לומר שהאריס מאביסה אותנו בכפית בתיאור תכונות אופי והבעות פנים ודיאלוגים פשטניים כדי לוודא שהדעות שלנו על הדמויות מתגבשות כפי שהתכוונה, ומוותרת לחלוטין על כוחה העצום של שזירת רמזים. התוצאה תפלה ומשעממת.
בנוסף לכך, הדמויות הטובות מודעות עד כאב לעובדה שהן הדמויות הטובות, וזה גורם להן להיות זחוחות ולגלגניות חצי מהזמן. יכול להיות שזה נעשה בכוונה ויכול להיות שיכול היה להניב תוצאה מתוחכמת. אבל זה לא הניב. רק הפך את הספר לעוד יותר דיכוטומי, פשטני ומשמים.

בעיה גדולה שהכאיבה לי בעינם ובראש לאורך כל הקריאה – ואני מופתעת שאף אחד לא העלה כאן: יש ספרים שכתובים בזמן עבר. יש ספרים שכתובים בזמן הווה. שתי האפשרויות הן אחלה לגמרי. אבל ג'ואן האריס פשוט לא יודעת להחליט באיזו מהן היא בוחרת. ממשפט למשפט היא קופצת מזמן עבר להווה וחוזר חלילה, לאורך כל הספר! אני המומה שדבר כזה עבר עריכה בכלל. אני באופן אישי השתגעתי מזה.

אבל אני אתן שלושה כוכבים ולא פחות, בשביל כמה דברים: הפוטנציאל של העלילה (ראיתי שכבר אפשר לעשות משהו מוצלח איתה, לפחות על המסך), הפוטנציאל של הכתיבה (אם מתעלמים מהקפיצות מטריפות הדעת בין עבר להווה, האריס בהחלט יודעת לתאר), וייתכן ששווה לצלוח את הספר הזה כדי להגיע לספר הבא בסדרה ("נעלי סוכרייה", שהומלץ לי בחום ובלהט רב). רק התחלתי איתו, אבל אני כבר רואה שמדובר בליגה אחרת, כאילו סופרת אחרת כתבה אותו.

ג'ואן האריס אוהבת לכתוב על אוכל, היא יודעת להוציא דימויים ראויים ותיאורים מגרים. מנגד, האריס מתקשה בכל השאר, קרי, להוציא תחת ידה סיפור מטופל היטב. בחמשת רבעי התפוז האריס כתבה על קשרים אסורים עם נאצים המצויים בשטחי כיבוש צרפתיים. הטיפול בנושא הנפיץ היה מוחמץ לגמרי. גם הפעם טופל הסיפור בגולמנות, שלא לומר, בחוסר מוחלט של יכולת מינימלית לטפל בנושא הגדול עליה ועל יכולותיה הדלות.
ויאן רושה מגיעה בחג כלשהו, אי שם ב-11 בפברואר, לעיירה צרפתית קטנה. בחלוף החג מתברר שרושה עם בתה אנוק, שכרה לה מאפייה לשעבר והפכה אותה למגדניה בה נמכרים יצירי שוקולד למיניהם מטרפלס ועד משקאות שוקולד חמים ומגרים. חנות שוקולד בצרפת בוודאי לא אמורה לעורר עניין מיוחד, לא להרים גבות, אבל כן לשמח עיירה מנומנמת, החסרה חנות שכזו.
אלא שבכל זאת, איש אחד מוטרד מאוד והוא כומר העיירה פרנסיס רנו. הוא רואה בזרה בת-תחרות, חושש שאנשים יימשכו למתוק החום במקום לכנסיה. ספרים טובים נבנים מניגודים, מדילמות, מעיוותים. כאן לא ברור כלל וכלל מה הרבותא ולכן הספר לא מחזיק מים.
החנות הנוצצת של רושה נמצאת בדיוק מול הכנסיה באותה כיכר ממש. במקומות מתוקנים אנשים יכולים ליהנות מאמונת הבל בריאה ומממתק שוקולד לא בריא באותה נשימה. אבל האריס ניסתה לאחוז במקל בשני קצותיו ונשארה עירומה מכאן ומכאן. תושבי העיירה דווקא חמדו את מה שיש לרושה גיבורת הסיפור להציע: טעם, חום, נחמה וחידוש. לכנסיה היה להציע בעיקר להט דתי משמים, נחמה חלולה וריקנית, שנאה במידה כזו או אחרת, הפחדה, הבטחות שווא לגן עדן וגיהנום לנמנעים מכל השמחה הזו.
אלא שהסיפור מתפתח עם טוויסט כשאחד הצדדים דווקא משנה דעתו, מתבהם כראוי, אבל הפתרון הזה הוא ילדותי ולא ממש חכם.
האריס ניסתה לערב שוקולד עתיר מרירות, פירות יבשים לרוב, ליקרים משובחים, שנאת זרים, פערים דוריים, דת ואנטי דת. יצאה לה מרקחת שהיא רחוקה מלהיות בעלת יכולת ראויה לטפל ולו במקצת ממרכיבי אותה מרקחת.
חבל על בזבוז הזמן.

ספר על אוכל, נשים וכדומה.
מהז'אנר הדומה ניתן להזכיר:
בית התה הצועני, דלישס, אדונית התבלינים.
מבין כל אלו שהוזכרו? הטוב מכולם!
יש אוכל, יש עלילה ויש אף מתח ודרמה.
ספר טוב. מומלץ מהז'אנר.

אני לא יודע איך להגדיר את הספר הזה,
מצד אחד הוא מרתק ויוצר חשק רב לשוקולד,
ומצד שני לא בדיוק מובן מה רצתה הסופרת להביע,
בקיצור ספר מוזר...

בס"ד
ויאן מגיעה ביחד עם ביתה אנוק לכפר קטן שבו כל שינוי מרתיעה מאוד את התושבים. היא לא מתחשבת בזה שהיא מפריעה ופותחת חנות שוקולד במקום המאפייה הישנה שהייתה במרכז הכפר. אל חנות השוקולד של ויאן ואנוק מגיעים תושבי הכפר בתחילה בחשש ואחר כך הם נפתחים ומגיעים הרבה יותר ובהנאה גדולה יותר. ויאן כמו הצוענים נודדת ממקום למקום מכפר לעיר ומבית לבית, בכל מקום היא פותחת את חנות השוקולד שלה ועוזרת לאנשי המקום עם בעיותיהם וסודותיהם הכמוסים ביותר.
ספר מעולה ומגרה שממש שווה לקרוא (רצוי לא בשעת רעב (-:)

ספר מדהים.נהנתי מכל רגע.ג'ואן האריס היא סופרת נפלאה.ממליצה בחום!מי שאהב את הספר הזה מוזמן לקרוא את נעלי סוכרייה-ההמשך היפה (אמנם פחות) של ספר זה.

אחד מהספרים היחידים שבהם הסרט יותר טוב מהספר. הסרט אמנם טוב, אבל לספר פשוט אין את זה. לעומת "חמשת רבעי התפוז" המעולה, הוא ממש משעמם.

ספר חמוד, פשוט מתוק, להעביר אתו כמה שעות נעימות.