“לבד בבית, כמו בדרך כלל, השעון מאותת לי שחצות. אני מסתכלת בפלאפון על התאריך מתחלף. יש איזשהו עצב נוגה בידיעה שהתאריך התחלף, וזהו, נגמר. הקפיצים של המיטה שלי חורקים. הרגשת הבדידות תמיד מתחזקת אצלי בלילה. אני מתחילה להחניק בכי ואז חושבת פתאום שלמה לא, מה יש, אפשר קצת לבכות לפעמים, ודווקא אז משהו נתקע, איפשהו שם בגרון, ואולי גם קצת בלב. בערך בזמן הזה אני רואה את "פרח נתתי לנורית" בכוננית ספרים הישנה שלי, בה נמצאים הספרים שמוינו פעם והושארו אחרי סינון מוקפד, אבל מעולם לא ממש מצאו את דרכם למקום הכבוד שליד המיטה שלי.
אני מתקשרת לחבר שלי אבל מגיעה לתא הקולי, בטח הוא כבר הלך לישון. אין עוד אף אחד שאני באמת רוצה לדבר איתו, ובזמן שאני שוקלת לצאת לים לרחצה לילית אני מדמיינת את עצמי נכנסת שוב למיטה עם שיער מלא מלח כמו כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון ואני מוותרת. כנראה שבדידות היא רק עוד תופעת לוואי. של מה בדיוק אני לא יודעת. בסופו של דבר אני לוקחת את הספר, שמחזיר אותי בגלי נוסטלגיה מתוקים-כאובים אל הפעם ההיא, שאני ואחי נשארנו ערים עד מאוחר-מאוחר, כשהיינו קטנים, והוא שר לי בשקט, בקול עדין וקצת צרוד על דני, שנתן את הפרח והתפוח, ואת אהבתו החמה והנדיבה.
ועכשיו באמת התחילו לזלוג לי דמעות על הלחיים, וכיביתי את האור למרות שידעתי שאני לא אלך עכשיו לישון, אבל היה בזה משהו מרגיע פתאום, במלנכוליה הזאת. וחשבתי על מרים ילן-שטקליס, שלא היו לה ילדים וכתבה עליהם בכנות כל כך גדולה. וחשבתי שהעצב הזה, שמרגישים הכי חזק דווקא בילדות, העצב של שירים על ילדים כמו דני, שנתנו הכל, הוא עצב דומה לעצב הזה שלי עכשיו, בלילה, כשאני מסתכלת דרך החלון על זוגות שחזרו מאוחר מבילויי לילה, ושומעת נביחות כלבים עצובות, ומנתקת את הפנים מהזכוכית הצוננת, מתכרבלת במיטה ומרגישה קצת לבד, ומפזמת לעצמי שיר ערש מבלי ללכת לישון.”
![עטיפת 100 ספורים ראשונים [חלק ב']](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczAvODQ2MS5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
