לפני כמה זמן שמעתי על תנועה חברתית עולמית שנקראת "תנועת ההאטה", ששמה לה למטרה להאיט, ולו במקצת, את קצב החיים המטורף שבו אנחנו חיים. קצב החיים המהיר הזה משפיע גם על התרבות העכשווית – בספרים בני זמננו העלילה מתפתחת במהירות רבה, והתיאורים הנם לעתים קרובות מאוד ויזואליים – ממש כמו בסרט.
אולי זאת הסיבה שאני אוהב ספרים ישנים. האיטיות שבה העלילה נעה, ככה שאפשר להתוודע אל הדמויות ברמה גבוהה ועמוקה הרבה יותר. אפשר ממש לדמיין את הסופר יושב בנינוחות אל מול מכונת הכתיבה שלו, ונותן לעצמו לחלום באיטיות את הסיפור.
"מאהבה של ליידי צ'טרלי" הוא ספר כזה. הסיפור כאן עוסק בקוני, צעירה ונאה ואינטליגנטית, שבעלה העשיר שב ממלחמת העולם הראשונה פצוע קשה ומשותק במרבית מגופו. הוא מרותק לכיסא גלגלים, ועל מין אין יותר מה לדבר. למרות ניסיון עיקש של קוני להיות נאמנה לבעלה, האהבה בין השניים דועכת. אביה מציע לה למצוא מאהב, אך היא מביטה בגברים המקיפים אותה – בני אצולה ציניים שלועגים לכל מה שיפה בעולם הזה, ואפילו אהבה ומין נתפסים בעיניהם כמשהו נדוש, או פועלי מכרות מותשים וכנועים. לבסוף היא פוגשת בשומר יערות בשם מלורס, גבר מהדור הישן, שבעידן הזה של תעשייה ורדיפה אחרי הכסף, הוא מתגורר בבית עץ בתוך יער, בצניעות ובפשטות, ונהנה מטיולים ליליים עם הכלבה שלו. למרות פער המעמדות ביניהם – קוני היא ליידי ומלורס הוא שומר פשוט, מתפתחת בין השניים הרפתקת אהבהבים, בהסתר מבעלה של קוני.
העלילה, כאמור, מתפתחת לה לאיטה, ברוגע, תוך כדי הרהורים פילוסופיים של הסופר (שהם לכשעצמם מאוד מעניינים). הסופר רואה בעידן התעשייתי שמתחיל לצבור תאוצה בתקופתו כעידן רע ומסוכן, שהופך את האדם לעבד שרודף אחרי הכסף ומאבד את היכולת ליהנות מהדברים הפשוטים – לטייל עם הכלב, להבחין בפרחים מלבלבים אחרי הגשם, להרגיש שאתה חי, וגם ליהנות ממין.
בעבר הספר הזה הוחרם עקב התיאורים המיניים הרבים שיש בו. הדבר הזה די תמוה, שכן כל רומן בגרוש חדש שיוצא היום עוקף אותו בסיבוב מבחינת הגסויות והוולגריות. המין ב"ליידי צ'טרלי", כמו הספר, הוא איטי, מהורהר, פילוסופי. שלא כמו בעידן התעשייתי, שבו גם המין הופך לעוד משימה שצריך לסמן עליה וי, עוד יעד לכבוש, קוני ומלורס נהנים להתבונן זה בזה עירומים, לרוץ יחד בגשם, או להתכרבל אל מול אח בוערת כשבחוץ גשם זלעפות. ואולי זו הסיבה האמיתית שבגללה הספר הזה צונזר, שחס וחלילה לא ישחית את נפשם של הפועלים החרוצים, והם יעצרו רגע את מרוץ החיים המטורף שלהם, ויביטו, באמת יביטו, בבנות הזוג שלהם, יראו את היופי של הגוף האנושי, את ההנאה שבשזירת פרחים טריים בשיערה של אהובה.
הספר הזה הפתיע אותי באיכויות שקיימות בו. כמו מאהב טוב, הקורא מוצא את עצמו חולם בהקיץ בעבודה על הפרק שקרא יום קודם לכן. ואף על פי שישנה עלילה, נראה כאילו שהיא פחות חשובה מאשר תיאורי הטבע וחגיגת החיים שהספר כה עשיר בהם. הקריאה בו הנה בעצם מסע של החושים – טעמים, ריחות וצבעים, שבסיומו לא נותר אלא להגיד וואו.
זוהי יצירה מופלאה, שאף על פי שצונזרה בעבר, עשתה את מסעה האיטי אל מדף ספרי המופת, לשם היא שייכת בצדק רב. מומלץ בחום.
