-יש כדורגלן אחד, נו... שו איסמו? איברהימוביץ׳.
-אקסקיוז מי, מי?
-איברהימוביץ׳.
-איברהימו מה?
-אִיבְּ-רַ-הִי-מוֹ-בִיץ׳.
-באיזו נבחרת הוא משחק: ערב הסעודית או גליציה המערבית?
-בנבחרת שוודיה.
-הוא שוודי?
-אמא שלו מקרואטיה ואבא שלו מבוסניה.
-אה.
ולמה נזכרתי בכדורגלן הזה, איברהימוביץ?
כי השילוב של אִיבְּרַהִים עם הסיומת בִיץ' מוזר לעין ולאוזן כמו השילוב של מוסטפא ורבינוביץ'.
ולא סתם מוסטפא רבינוביץ', אלא סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'.
וזה בכלל לא כמו פואד בן אליעזר, למשל, כי כולם יודעים שאצל פואד זה בגלל הקרבה לפו אדוב.
אבל באיזה צבא משרת סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'?
מוסטפא רבינוביץ' הוא השם המקצועי של יאיר רבינוביץ', חייל שמשרת ביחידת דובדבן בצבא ההגנה לישראל.
דובדבן זו יחידת מסתערבים.
מסתערבים הם מי שמסתערים על ערבים. נו, החבר'ה מפאוּדַה.
כמו במקרה של פרנסוס, כשטעיתי לחשוב שפרנסוס הוא חיבור של פרנסה+סוס, גם לגבי המסתערבים טעיתי.
תמיד חשבתי שמסתערבים הם חיבור של מסתערים+ערבים. מי שמסתער על ערבים הוא מסתערב. נו, בדיוק כמו החבר'ה מפאוּדַה.
אז שוב טעיתי. טעות. טועים.
ע"פ ויקיפדיה: "מקור המילה בערבית, שורש ע-ר-ב בבניין עשירי. שם זה ניתן לעדת המסתערבים היהודים שחיו בארצות ערב ולא נבדלו משכניהם. פירושו היטמעות בין הערבים בלבוש, שפה ואורח חיים."
לא משנה.
מה שמשנה זה שאם יש מסתערבים, יש כיבוש.
אבל עזבו אותי מאקיבוש, משאלות פוליטיות טריטוריאליות, ממסגד אל איכסה, ממוחמד, מהסכסוך של הערבים עם ישראל, עם יהודים, עם חזירים, עם נוצרים, עם קופטים, עם סונים, עם שיעים, עם סושים, עם ראש עיריית נצרת, עם שארלי הבדו ועם מי לא, בעצם.
הספר עוסק בסכסוך וכל זה, והוא אפילו עוסק בו באופן הוגן ובכלל לא חד צדדי, אבל מבחינתי האג'נדה של הספר היא שונה.
הסו-קולד סכסוך הוא רק המצע שעליו מוצגות הזוועות האמיתיות בעולמנו - הזוועות שהאדם מחולל לבעלי חיים. והאדם הזה נמצא משני צדי הקו הירוק, וצובע את הקו הזה באדום של דם. חמורים, תרנגולות, עגלים, כלבים, קופים. במקל, בסרגל, מה שבא ליד. שם אין "אפרטהייד" אעלק ואין אבחנה בין דם לדם.
יש לי חלום, ובחלומי יש לי חמור. ירחמיאל אקרא לחמוריקו שלי. הוא לא יישא משאות ולא ירכיב בני אדם ולא ירגיש הצלפות שוט ולא יהיה קשור לעץ ולא יקרוס תחת המשקל שמעמיסים על גבו הצנום ועל רגליו הכורעות ליפול ולא יידע רעב ולא יבקש את נפשו למות. ירחמיאל שלי יתרועע לו חופשי באחו ירוק, יאכל קני סוכר וגזר, יהיה מומחה קולינרי כזה גדול שאף אחד לא יעז לומר "מה מבין חמור במרק פירות?", יקבל הרבה ליטופים ופינוקים ופוציניו-מוציניו ומקסימום ייתן הצלפונת קטנטונת בזנב המפואר והמסורק למשעי שלו אם איזה זבוב מעצבן או חתול נודניק יציקו לו קצת יותר מדי.
מי שמתעלל בחמור הוא בן מוות. מי שמתעלל בחמור ראוי לו שיירמס ויימעך וייכתש וישתרבץ ויתבצק וייתכבש תחת רגליהם של עדר חמורים שועטים שבאו לבקש צדק לחברם. הבעיה בתרחיש הזה היא שחמור הוא חיה כל כך טובת לב וכל כך תמימה שלא תפגע אפילו בקקות שטניות כאלה. אז אם אין עדר חמורים, גדוד של טנקים זה תחליף לא רע.
שלושה ילדים נושאי תיקים רכבו על חמור בדרך לבית הספר. הם הצליפו בו במקלות. החמור ניסה להחיש צעדיו, אך הדבר נבצר ממנו שכן רגליו הקדמיות היו קשורות זו לזו בחבל שאורכו פחות מאמה. החמור מעד והילדים שנפלו מלאו זעם. הם חבטו בחמור בעוצמה וזעקותיו נשמעו למרחוק. שמעתי מישהו מצטט משפט ציני הקובע: "תמיד נהיה חזקים דיינו לעמוד בסבלו של הזולת". במקרה הזה המשפט לא עבד. לא הייתי מספיק חזק לעמוד נוכח סבלו של החמור אשר לא חטא במאום. העברתי את הכוונת הטלסקופית והתמקדתי בפרצופיהם של שלושת בני השטן. ליטפתי את ההדק, מתגרה במלאך האחראי על פליטות הכדורים. (עמ' 37-38)
המשך א'
מעולם לא עברה עלי שעה כה קשה. אלוהים שבשמיים, נקר את עיני – רק אל תכריח אותי לצפות שנית בילדים שנבראו בצלמך מייסרים חיה קשורה ומתחננת.
המשך ב'
בלימה פתאומית וחריקת צמיגים התחילו תגובת שרשרת שתוצאותיה פתחו באותו היום מהדורות חדשות בעולם כולו. "הם יורים גם בילדים!", זעקו הכותרות. ידעתי שחיי כפי שאני מכיר אותם, הסתיימו, אבל באותו הרגע, חייו של החמור עניינו אותי יותר. קיוויתי שגם החיים שלו כפי שהוא מכיר אותם, הסתיימו.
המשך ג'
ציירתי רולטה דמיונית בראשי וזימנתי את מלאך הפליטות לסובב אותה. מה יש? שגם הוא ייקח אחריות. החלטתי שאם הכדור ינחת על מספר זוגי או על מספר שמתחלק בשלוש, ארבע או חמש, החמור יזכה בחיים חדשים ומשופרים והילדים כבר ילמדו לספור עד 72 בעולם אחר. הסיבוב נקטע בטרם עת כשקודקוד עלה מולי בקשר ושאל אם אני לא צריך לחרבן או משהו.
מהו ההמשך שכתב אשר קרביץ?
מהו ההמשך הצודק?
סיימתי את הספר עם מועקה, דכדוך ועצב עמוק, שהתחלפו בייאוש כשקראתי את הביקורות שנכתבו עליו פה, בסימניה.
31 ביקורות נכתבו וקראתי את כולן (האורך המצטבר של כולן גם יחד אפילו לא מדגדג ביקורת קצרה אחת שלי), וכל אחת מהן הרגישה כמו אגרוף פלדה בבטן. אני לא מבינה, קראנו את אותו הספר?
31 ביקורות נכתבו על הספר, ורק שתיים התייחסו לבעלי חיים: אחת במרומז ואחת באופן שאני מפרשת כשלילי.
יש כאן סיפור על אהבה וצדק (ולא רק של בני אדם) ספר מרתק שנהניתי מאד לקרוא וממליצה לכולם!!!!!' (מתוך הביקורת של שושי)
נכון. יש גם קטעים מהנים ומצחיקים בטירוף. דוגמאות יובאו בהמשך.
הפציפיזם האבסורדי של הלוחם בדובדבן פרט לגיחוך שהוא מעלה, יוצר סיטואציות מקוממות כמו זו שהלוחם לא יורה בפלסטיני מלא בחומר נפץ כי היו לידו כלבים והוא לא רוצה לערב את הכלבים במלחמות שלנו, בני האדם, אז חומר הנפץ המשיך הלאה, כנראה להתפוצץ באיזה אוטובוס בירושלים או משהו כזה... (מתוך הביקורת של יוסף)
על "בלתי מעורבים" שמעת? צה"ל עושה כל שביכולתו כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. למרות מה שנהוג לחשוב, לא כל אישה וילד הם בלתי מעורבים, אבל הכלבה וגוריה הם בלתי מעורבים בעליל. ולהלן הציטוט במלואו:
במריצה היו מוקשים מתוצרת איטלקית שהוברחו ממנהרה ארוכה ממצרים. מבעד לעדשה הטלסקופית זיהיתי כלבה רובצת בסמוך למכונית ומיניקה ארבעה גורים. אם אפגע בנושא המוקשים הם יישמטו מידיו ואף אחד לא יישאר שם בחיים. הייתי נחוש בהחלטתי לשמור את הכלבה וגוריה מחוץ למעגל האלימות. אם אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים לחיות בשלום זה עם זה – מה אשמים הכלבלבים? (עמ' 41)
אני לוקה בצַטֶטֶת חמורה, אבל בכל תולדות הצַטֶטֶת שלי, לא היה לי קשה ועצוב ופוצע ומייאש להביא ציטוטים כמו בספר הזה. קלחת השנאה, התיעוב, הזעם והייאוש שלי עלתה על גדותיה והרגשתי שאני טובעת בתוכה. ביקשתי את נפשי למות. את העולם המחורבן הזה אני לא אצליח לשנות אז אני לא רוצה לחיות בו.
אני יודעת שלפחות בעבור בעלי החיים שלי בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, העולם הוא מקום טוב יותר כשאני נמצאת בו בשבילם, אז המשאלה שלי תידחה קצת.
תקראו רק אם אתם אמיצים.
תקראו רק אם אתם לא פוחדים להסתכל לאוכל שלכם בעיניים.
בנות יענה לא יצליחו לקרוא.
עגלים (עמ' 63-64)
אבא שלי מגדל את מה שנקרא בסלנג של המסעדות 'עגל חלב'. מה שזה אומר בפועל זה שהוא מנוון את העגלים מרגע שהם נולדים כדי שהשרירים שלהם ידעכו והבשר שלהם יהיה רקוב כמו דייסה.
הסתכלתי סביב במכלאה המשונה. עגלים חיוורים שלחו לעברי מבטים נואשים. כלובי המתכת שלהם היו צרים מכדי שיוכלו להטות את ראשיהם ולהתלקק ונמוכים מכדי לאפשר עמידה. אחד העגלים הניע בסקרנות את חוטמו הרטוב. הוא זקף מעט את צווארו לעברנו וניסה לעמוד אך גבו נתקע בתקרת הכלוב והוא מעד.
"העגלים לא יכולים לעשות כלום חוץ מלרבוץ ולקלל את היום שבו הגיחו מרחם אמם", הסביר לי ירמי בלהט. "מרגע שהם נולדים, התאילנדים של אבא שלי מנתקים אותם מהאמהות ולא מאפשרים להם לינוק. מכריחים אותם לאכול רק מתערובת הפיטום. בגלל שהתערובת כל כך מגעילה, מצמיאים את העגלים, כדי שלא יוכלו לסרב לבליל הנוזלי הדוחה שנותנים להם."
הייתי קפוא מאימה. התביישתי כפי שלא התביישתי מימי, מבלי שידעתי בדיוק למה.
"ואני אגיד לך מה הכי מעלה לי את הסעיף בכל העסק הזה," ירמי המשיך. "בכל פעם שאני בא הביתה, אבא שלי קודח לי בשכל כמה שהצבא שלנו לא מוסרי. משחק אותה שמאלני יפה נפש. בכל פעם שאיזה נער גבעות גונב חופן זיתים לערבי, הוא יוצא להפגין ומחלק פלאיירים. אבל ברגע שמדובר על יצורים שלא הולכים על שתיים, פתאום כל החמלה המזוייפת שלו מתאדה. אתה מבין את זה, החרא שאחראי לפשע הזה זה אבא שלי. תסתכל! תסתכל איך היצורים העלובים האלה נראים! זה פשע שאין לו כפרה. זה הרבה יותר חמור מפשע נגד האנושות. זה חילול מוחלט של תפקיד האדם עלי אדמות. לפשע הזה אין סליחה ואין מחילה. יחלפו אלף דור והאשמה לא תימחה."
קופים (עמ' 141-144)
המשכנו בדרכנו עד ששלט נמוך וירוק בצד הדרך רימז כי אנו קרובים. 'חוות השיקום – 200 m'.
"למה הקופים צריכים שיקום?" שאלתי.
"הקופים הובאו אל החווה לאחר שהתנסו בחוויות מאוד לא נעימות..."
[...]
כניסתנו אל החווה התקבלה בערבוביה מסחררת של נהמות. כל קוף דרש לציין שהוא קיים, משועמם ודורש בתוקף את מנת תשומת הלב המגיעה לו.
[...]
"אסור לתת להם אוכל," הזהירה אותי, "הם עדיין שרויים בהתקפי אכילה כפייתית. [...] הם הוחזקו יותר משנתיים בתנאי הרעבה," השיבה על מבטי התמה. "חברת תרופות בדקה על חשבונם יעילות של חומרים מעוררי הקאה."
[...]
התחנה הבאה הייתה כלובו של הלַנגוּר קטוע הזנב, שעל פי המסורת ההודית הוציא בלי רשות את פרי המנגו מגן העדן ושילם על חוצפתו בכך ששרפו את פניו וכפותיו. ברגע שהדס פתחה את דלת הכלוב, הוא קיפץ החוצה והתגרד סימולטנית בעורפו ובגבו. ציפור קטנה שעפה מעליו גרמה לו לחדול מגירודיו ולהתבונן בה בהשתאות. לאחר שהעביר את מיטב שנותיו בכלוב תת קרקעי, כל קרן שמש וכל ציפור כנף היו בעיניו פלא ונס. הדס סיפרה לי, כי גורלו של הלנגור השוהה בחוות השיקום לא היה טוב מגורלו של הלנגור שבאגדה ההודית. הכליאה הייתה רק ראשיתה של דרך ייסוריו. מבריח מרושע העבירו לידיו הבלתי נאמנות של בעל מועדון אפלולי בדרום תל אביב. באחד הלילות רוויי הבירה, כשכוחם של האלכוהול וצימאון הדם גבר, הגיש בעל המועדון מצת בוער אל זנבו של הקוף הכלוא.
כלבים (עמ' 169)
בקרבת הכביש המשובש שלאורכו צעדתי צמחו שלושה עצי שסק. התיישבתי בצילם לסיים את סעודת הבייגלה שלי. כלב במצב תת-תזונה התקרב אלי בצעדי התרפסות. צלעותיו בלטו, אחת אחת, ובפרוותו צצו מספר קרחות. בצעתי את מחצית הבייגלה שבידי והשלכתי לעברו. הכלב, שהיה כנראה למוד אבן, סוליה ומקל נרתע בבהלה. אחר שב אט אט, מניע צווארו לעבר הבייגלה וממנו, מוכן לנסיגה בכל עת. כך נהג פעמים אחדות בטרם העז לחטוף את סעודת השלל שנפלה בחלקו ולהסתלק. לאחר שהתרחק הסב ראשו והציץ לעברי. לא ידעתי אם מבטו אומר תודה או רק רומז שאני פראייר.
ציפורים (עמ' 171-172)
התקדמתי לעבר העיר (שכם). קומץ ילדים, שאילו חיו ברמת גן היו חובשים עתה את ספסלי כיתה ד' פחות או יותר, נקרה בדרכי. הילדים היו מאושרים. "הוּדהוּד, הוּדהוּד," הם קראו בגיל. הגבוה והכריזמטי שבהם לבש חולצה סגולה של סיום טירונות בגבעתי ואחז בידו דוכיפת. הוא קירב את הציפור אל מבטי המסוקרן והציע את שללו למכירה.
"חַמשָה ושַבעִין שקל."
נדתי בראשי לשלילה.
"שַבעִין," ניאות להוריד מעט את המחיר למעני.
ליטפתי את הציפור הלכודה בגב האצבע. כרבולת מפוספסת בלבן ותכלת, זנב מניפה הדור, מקור לתפארת.
"חַמשָה ושִתִין, אחר כִּילמה."
הוא ניסה להישמע בוטח כסוחר מנוסה, אך בקולו ניכר כי הוא נואש למכור. חבריו הקשיבו בתקווה. אם אקנה יהיה זה יום של רווחה כלכלית. התבוננתי במלכודות ובציידים הצעירים האורבים בסמוך. ציפורים קטנות נקשרו ברגליהן אל מוטות עץ. הציפורים הקשורות, אשר שימשו פיתיון, פרפרו בכנפיהן והרעישו בציוצי מצוקה. ברגע שציפור חדשה התקרבה לברר מה פשר הציוצים, הוטלה עליה רשת וגם היא הצטרפה לפדיון היומי. הציפורים המשובחות למכירה או לאכילה, הקטנות יהיו דור חדש של פתיונות.
תרנגולות (עמ' 183)
טנדר עמוס בכלובי תרנגולות חלף על פנינו בנסיעה מהירה. רק אחד משני פנסיו הקדמיים האיר. הוא הבחין בנו ממש ברגע האחרון ובלם בחוזקה. אחד מכלובי הפלסטיק, שנדחסו בו שש תרנגולות הועף מתא המטען והתגלגל על הכביש. נוצות לבנות התפזרו לכל עבר. התרנגולות זעקו. אלוהים אינו שומע קריאותיהן בערב יום כיפור ולמה ישמע עכשיו?
בני אדם (עמ' 172-173)
בעלי דוכנים דיברו ביניהם במרץ, והאדישות שזיהיתי אך לפני רבע שעה נמוגה כלא הייתה. מקטעי המשפטים שהגיעו לאוזני הבנתי ששיחותיהם נוגעות לירי שזה עתה נשמע. שוב ושוב נלחש השם: חסן חידארי. בכיכר המרכזית הוצגה לראווה התשובה לכל תהיותיי. שובל של דם סייע לשחזר את מסלול ההתעללות. פלסטיני, שנחשד בשיתוף פעולה עם ממשל הכיבוש, נקשר בצווארו לג'יפ ונגרר לאורך הרחוב הראשי של הקסבה. מסלול הנסיעה הסתיים במטח יריות. גופתו המרוטה נתלתה בלב הכיכר במהופך. שריטות עמוקות קלפו את העור מעל כפות ידיו. פניו הושחתו ודמו לקציץ בשר שמעליו הונח שפם. לא העזתי להסתכל יותר משתי שניות. על קירות סמוכים הודבקו דברי הסבר: חסן חידארי הלשין באוזני הציונים ומכר את אחיו בעבור בצע כסף. הג'יהאד האסלאמי העביר את המסר – ככה ייעשה לאיש.
איזה צחוקים. בא לי לבכות מרוב צחוק.
אל תשאל, אח שלי, אל תשאל. כמעט הצלחתי, אבל זהו, הלך!
מה קרה, גילתה שאתה דרוזי?
ישבנו אצלה בבית על המיטה. והיא אומרת לי, "אם אתה נשבע שאתה נוצרי אני שוכבת איתך". באלוהים, ככה היא אמרה לי. חודשיים שלמים התחננתי ובסוף היא הסכימה.
אז מה הבעיה?
הבעיה שטעיתי בשבועה. טעיתי טעות חמורה מאוד. אמרתי לה, "מרי, עיניים שלי, אני נשבע לך בקבר של הנביא יתרו..." (עמ' 73)
לד"ר חוסיין חכים הייתה ארשת סמכותית וגינונים אומרי הדר. על פרק ידו ענד שעון יוקרתי ועל אצבעותיו לא זיהיתי טבעת נישואין. נראה כמו אחד שבנות טובים תעמודנה בתור להתחתן איתו. הוא הזכיר לי איזה רווק מבוקש שעצרנו לא מזמן. (עמ' 95)
"אתה הבחור הראשון שמחזיק לי את היד," אמרה. "כשהייתי בת חמש-עשרה, מישהו שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים ניסה לנשק אותי. הרגשתי כל כך רע אחר כך שהסתגרתי יומיים בחדר וקראתי תהילים."
היטבתי את אחיזת אצבעותיי, מתענג על זכות הראשונים. לו ידעה מה אני זומם הייתה צריכה לשבת בחדר ולקרוא את כל התנ"ך. (עמ' 111)
היא הביעה התפעלות מהמיומנות שבה התרתי את קרסי חזייתה. לו ידעה כי מיומנות זו נרכשה כאשר סייעתי לשוקרון להתחפש במסגרת משימות ההסתערבות. (עמ' 156)
