היתה זו קריאת סת"ר. לא, לא הסתתרתי מתחת לשמיכה עם פנס. אני כבר מספיק גדול לקרוא מתי שאני רוצה. אז למה סת"ר? כי זו היתה קריאה של ספר תת רמה.
דייוויד בניוף המחבר מספר על משהו שקרה לסבו כשהוא מראיין אותו וסבו לב בניוב מספר על לנינגרד הנצורה ב-1942. צנחן גרמני צונח על לנינגרד, אבל מתברר שהוא מת. לב היה אחד מהפוגשים אותו בעיר קרה ונצורה, מוכת רעב ומופגזת לעיתים ע"י הגרמנים המכתרים אותה. כל מה שלב מצליח להוציא מאותו צנחן מת זו סכין הנתונה בנדן וניתן להצמידה לרגל וכך להסתירה. אלא שאתרע מזלו והוא נעצר ונלקח למעצר, שם הוא פוגש עוד עציר.
שני העצירים נלקחים בבוקר לתשאול ושם אלוף משנה אחד, פולקובניק בשפתם, מעלה בפניהם עילה להשארתם בחיים שהרי אחד, לב, בזז צנחן אויב והוא אך גנב קטן, השני, קוליה, הוא עריק מיחידתו. ומה ישאיר אותם בחיים? הוא זקוק לתריסר ביצים לעוגת הנישואין של בתו. ביצים בעיר שאין בה אוכל?
כאן נכנס לתמונה דיסני ויוצר סרט הרפתקאות זניח.
אז כן, לב וקוליה מקבלים ארבע מאות רובל להוצאות הדרך ויש להם חמישה ימים להשיג את הביצים. קוליה הוא חייל נאה, בטוח ודברן. לב הוא נער בן 17, צנום, יהודי וחובב שחמט. כל כך שונים שבטוח החברות תלבלב ביניהם והיא לא מלבלבת בהתחלה. אז הם יוצאים למשימה בסיוע מכתב המסייע להם לעבור בכל מחסום תשאול רק כדי לגלות כעבור חמישה ימים שהביצים שהם השיגו היו אך תוספת לביצים שאחרים השיגו. עבור הביצים האלה הם ראו לא פעם את המוות מול העיניים, אבל זה דיסני, לא?
רק פעם אחד צחקתי באמת כשלב וקוליה נאלצו לחזור הביתה ולשבת דקה לפני היציאה למסע השגת הביצים. מגיורא זינגר הסטנדאפיסט למדתי שיש אמונה טפלה אצל הרוסים לחזור הביתה לפני יציאה לכל מסע ולשבת דקה ואז לצאת שוב. אכן, תחקיר עמוק עשה בניוף.

ספר בתקופת המצור על לניגרד. לב שהוא יהודי וחברו קוליה שהוא עריק מהצבא הרוסי נדרשים על ידי איש צבא רוסי בכיר למצוא עבורו 12 ביצים.
שניהם במסע ארוך והרפתקני מסכנים את חייהם להשגת המטרה. מעניין. סביר.

סיפור מקסים המוצג כסיפור אמיתי שבו המחבר מתאר פרק בחייו לכאורה של סבו.
רוב הספר עוסק בחמשת הימים ב-1942, בחייהם של הנער לב בניוב וחברו הסטודנט העריק מהצבא הרוסי, קוליה.
הם מתגוררים בעיר הנצורה לנינגרד.
הגרמנים החליטו שהתקפה כוללת על העיר תעלה להם במחיר גבוה מדי,
לכן במקום לתקוף, הם כיתרו את העיר במטרה שהתושבים ימותו מרעב... (עמ' 15).
אנשי צבא רוסיים תפסו את לב באשמת ביזת צנחן גרמני מת ואת קוליה באשמת עריקה מהצבא הרוסי.
קצין רוסי בכיר החליט להטיל על השניים משימה להביא לו תוך חמישה ימים, תריסר ביצים
לצורך אפיית עוגת כלולות לחתונת ביתו, כשידוע לכולם שכבר זמן רב אין ביצים בכל לנינגרד.
אם יצליחו במשימה, הם ישוחררו לחופשי.
על אף תיאורי זוועות המלחמה, הספר כתוב בצורה משעשעת.
"מה שלא נראה אפשרי אחרי הצהריים כבר היה עובדה מוצקה בערב. גופות של גרמנים נפלו מהשמים,
קניבלים מכרו בשוק בכיכר סנאיה נקניקיות מבשר אדם טחון, בנייני מגורים קרסו ארצה, כלבים נהפכו לפצצות.....
לא היה לי אוכל בבטן, לא היה לי שומן על העצמות, ולא היה לי כוח לחשוב על מצעד הזוועות הזה.
המשכתי להתקדם בתקווה למצוא עוד חצי פרוסת לחם לעצמי ותריסר ביצים בשביל הבת של הפולקובניק." (עמ' 246).
מומלץ בחום.

חייל גרמני צנח מת בתוך לנינגרד הנצורה, ונער רוסי אחד יחד עם חבריו בזזו את רכוש החייל וניסו להימלט מהמקום.
המנוסה הייתה מהמשטרה הרוסית, שהטילה את אימתה על אזרחיה לעיתים יותר מהגרמנים עצמם, ובמיוחד בלטה משטרת הנ.ק.ו.ד שלא ידעה רחמים.
כל חבריו של הנער הצליחו להימלט, ואילו הוא עצמו נתפס והוכנס לכלא וחיכה לגזר הדין המר ביותר- עונש מוות.
אלא שאז חלה תפנית בעלילה- לב בניוף (הנער המדובר), ועוד חייל עריק יפה תואר, שוחררו מהכלא, והובטחה להם חירותם בתנאי שישיגו תריסר ביצים עבור עוגת החתונה של ביתו של איש בכיר בנ.ק.ו.ד.
הוטלה עליהם המשימה להשיג תוך שבוע את הביצים, בכל דרך שהיא.
כמובן הם לוקחים את ההזדמנות בשתי הידיים, ומתחילים בחיפוש.
לנינגרד תחת מצור, הייתה עלובה מאוד מבחינת אוכל. כולם הסתובבו עם פנקסי קיצוב, ומה שניתן תמורתם לא הצליח להשביע אף נפש חיה. ביצים כמובן לא היו בנמצא. מציאת ביצים בעיר כזאת הייתה משימה בגדר מחט בערימת שחת. אם מישהו החזיק תרנגולות הוא ידע להסתיר זאת היטב.
השניים עוברים מסע ארוך ברוסיה המושלגת והקפואה ואף יוצאים מלנינגרד על מנת למצוא את מבוקשם. המסע שהם עוברים מעניין ומרתק, וכולל בתוכו שפה בוטה שרק צעירים יכולים לדבר בה. זהו ספר עם תובנות וסיפורי גבורה, שבסופו יש משחק שחמט מכריע שלא מבייש את המשחק שרון וויזלי שיחק בשנתו הראשונה בהוגוורטס.
האם הצליחו להשיג את הביצים? ובאיזה מחיר?

בסוף הספר ישנה המלצה לקרוא את הספר '900 הימים' של הריסון סליסברי, שגם הוא עוסק במצור על לנינגרד. לי עצמי, כבר לא נותר כוח לקרוא עוד על הנושא. מה שכן, בהחלט תקופה ראויה לציון.

המצור של הגרמנים על לנינגרד - 900 ימים מסוייטים בין 8.9.41 ל 27.1.44 - תואר במספר ספרים שקראתי, ובמספר ספרי עיון שלא קראתי. התאורים של רעב בלתי נתפס משולב בקור בלתי אפשרי, בהפצצות יום-יומיות, שריפות, מחסור בחשמל וכל אלה תחת המשטר הבולשביקי הלא-ידידותי-לאזרחיו בלשון המעטה, שהקשה עוד יותר על התמודדות האוכלוסייה האזרחית - כ 750,000 איש מתו בעקבות אותה תקופה, מעל חצי מליון מהם אזרחים - מספר שאינו נתפס בדמיון.

כשאומרים לי "רעב" אני לא יכולה לדמיין. אני משתמשת לפעמים בביטוי "מתה ברעב" אם דילגתי במקרה על ארוחה, אבל אני לא מבינה ולא יכולה לדמיין רעב אמיתי. אולי זה החסר בדמיון שלי ואולי פשוט חסרה לי החווייה של איך זה להיות באמת רעב, בקור מקפיא. אנשים שבמשך כמעט שלוש שנים לא אכלו מספיק, קראו ללחם מנסורת שקיבלו בקיצוב אכזרי "לחם", בישלו את כריכות הספרים כדי להוציא את הדבק, לצקת אותו לתבניות ולקרוא לתוצאה "ממתקי ספרים", מכרו בשוק בהון עתק אדמה בקופסאות, שנלקחה מתחת למחסן מזון שהופצץ ושנאמר עליה שהיא מכילה סוכר מומס(!) וכמה אזרחים בעלי יוזמה מפותחת אף צדו בעיר אנשים מוחלשים מרעב, והפכו אותם לסטייקים...

אחד הדברים שבלטו לי בתיאור בספר הזה ובספרים האחרים שדיברו על המצור הזה, היה דווקא חוסר הסולידריות בחברה הרוסית. אולי אני טועה לגמרי בפרשנות, אבל הספר הזה ואחרים זרועים בדוגמאות על שררה ממאירה, על התנהגות של "חטוף ככל יכולתך והכה בחלשים ממך" שהמשטר הזה - כמו אויבו המר - עודד את אזרחיו לאמץ. לא חמלה לקרבנות, לא נכונות להתחלק או לעזור לחלש. אבל אני מודה שאולי זו ציפייה מופרכת ממני השבעה, שלא ידעה מחסור ורעב או תנאים קיצוניים.

והספר? נפלא, מרתק אי אפשר להפסיק לקרוא אותו. הגעתי אליו בעקבות הביקורת של cujo (תודה רבה) ובלי לקבל את רשותו אני משתמשת בציטוט מהביקורת שלו "אבל עזבו אתכם מכל אלו, זה ספר מעולה עם שתי דמויות ראשיות שאי אפשר שלא לאהוב." וכל מילה נוספת מיותרת.

את הביצה לחביתה הבאה שלכם לא תשברו באותו שוויון נפש, לו תקראו את הספר הזה. זוהי טרגדיה קומית במיטבה, כאשר הקומדיה היא מסעם הסוריאליסטי של שני גיבורי הספר אחר תריסר ביצים, והתפאורה הטרגית לקוחה מדפי ההיסטוריה של לנינגרד המורעבת. בעיר אוכלת יושביה, ולא במובן התנכ"י, התרנגולת האחרונה כבר מזמן נחה בלול-שכולו-טוב, וגיבורנו נאלצים לצאת מן העיר להרפתקה הרת סכנות מתחת לאף הארי של פריץ*. ביצה מעולם לא הייתה נחשקת יותר.

הדבר האחרון שציפיתי מספר על לנינגרד הוא להיות ספר קליל ומשעשע, ולמרות שהרעב, הקור ומצוקות המלחמה הם חלק בלתי נפרד ממנו, התיאורים, גם הקשים שבהם, לא חודרי בטן. אפילו חייכתי וצחקתי. חשבתי על כך שרק סופר (המחבר הוא יליד 1970) שלא חווה את הדברים על בשרו מסוגל לכתוב כך על מה שהיה בלנינגרד. לו אני הייתי שם, והופכת לשק עצמות רועד ושורד, לא הייתי רוצה לגרום לכם לצחוק. הייתי רוצה לזעזע אתכם, לערער לרגע את שלוות יומכם, להפריע את שנתכם. אז לכל אלו שהיו בורחים מן הספר שלי, את הספר הזה תוכלו לקרוא. לאלו שכבר נחשפו לזוועות העיר הנצורה ועל מצוקת הרעב והקור ששררו בה (מי מכם חשב על כך שביצה יכולה להיות קשה - מקור?) ומחפשים להרחיב את ידיעותיהם מעבר לכך, זה לא הספר. כאמור לנינגרד במקרה הזה משמשת בעיקר כתפאורה לעלילה דמיונית וקולחת, עם גיבורים שובי לב, שכתב סופר שרצה שתיהנו.


* פְריץ – כינוי לחייל גרמני במהלך מלחה"ע השנייה. הגרמנים קראו לחייל הרוסי איוון.

תכננתי לספר על דיוויד בניוף ומשחקי הכס והסרטים האחרים שכתב,חשבתי לדבר על איך סופר הוליוודי כותב דרך עיניים של נער רוסי מורעב בצורה כל כך אמינה. חשבתי לתהות האם הסיפור אמיתי או לא ולפתח דיון איך המופרכות שלו היא כזו שיש רק בחיים האמיתיים. ורציתי להזכיר את אמנדה פיט היפייפיה.
אבל עזבו אתכם מכל אלו ,זה ספר מעולה עם שתי דמויות ראשיות שאי אפשר שלא לאהוב. סיפור הרפתקאות בין פטיש לסדן בעל טון שמאפשר להחליק על פני זוועות המלחמה אבל עדיין להיות מעורב. מדלג בין הומור לכאב. ספר יפייפה.
לא יכולתי להוריד מהידיים , לא רציתי שיגמר.
מומלץ לכולם.
חג שמח

המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה הביא למותם של 750,000 בני אדם. זהו שיעור אבדות של אזרחים מהכבדים ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית. המצור נמשך משלהיי 1941 עד 1944.
הספר "עיר הגנבים" מסופר על רקע הסבל והרעב שפקדו את העיר.
המחבר בחר בדרך מיוחדת במינה להביא לקורא טעימה ממה שהתרחש במשך כ-900 יום: הרוסים הפגינו חוסר אונים מול הגרמנים, המצור נמשך, לא היה מה לאכול ואנשים גנבו מזון וכל מה שאפשר היה לגנוב. מיעוטם הפכו לקניבלים.
הדמויות המרכזיות בסיפור הן פרי דמיונו של המחבר למרות שהוא מספר לנו כבר בתחילת הספר שאחת הדמויות, ששמו לב (אריה ברוסית), היה סבו והוא חי בחוף המזרחי של ארה"ב.
המחבר, דייויד בניוף שהיה נכדו של הדמות המרכזית בסיפור, לב, מביא לנו את סיפורם של לב וקולייה (עריק רוסי) ודמויות אחרות, חלקן פרטיזנים, ודמויות נוספות שבהן נתקלו לב וקולייה בדרכם לביצוע משימה שתציל את חייהם.
נהניתי מאוד מסגנון הכתיבה, והאופן שבו בניוף מתאר דמויות והתרחשויות. הוא ניחן בהומור דק וביכולת להחיות את אירועי ההיסטוריה בצורה משעשעת-מרירה עד כמה שניתן בנסיבות שהיו.
מומלץ ביותר.
ומי שמעוניין להרחיב ידיעותיו על התקופה והמצור על לנינגרד, טוב יעשה אם יקרא לפני או אחרי סיום הקריאה, את הערך "המצור על לנינגרד" בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%93

ספר מעולה! לעיתים קשה לקריאה אך מרתק ביותר.

הספר מסופר מנקודת מבטו של לב, נער בן 17 שנשאר בלנינגרד הנצורה בשנת 1942, לאחר שבני משפחתו עוזבים את העיר. הוא נתפס לאחר שהוא בוזז גופת גרמני ובתא המעצר פוגש את קוליה, חייל בצבא האדום שנתפס על עריקה.

לב וקוליה יכולים לצאת לחופשי בתנאי שישיגו תריסר ביצים עבור עוגה לחתונת בתו של גנרל רוסי ואם לא יוצאו להורג.

בחיפושם אחר ביצים בעיר הגוועת ברעב, נקלעים השניים לרצף הרפתקאות, חלקם מסמרי שיער.בדרכם הם פוגשים שלל דמויות ואף חוצים את קווי האוייב, כשאימה, בדידות ואהבה מלווים את מסעם.

בקיצור, ספר נהדר!